שונייטא
שׁוּנְיַיטָא (מסנסקריט: Śūnyatā; בפאלי: Suññatā, שׁוּנְּיַיטָא) הוא מונח בודהיסטי המתורגם כ"ריקות" (להבדיל מ"ריקנות") ומהווה היבט בתחומים של הביקורת המטפיזית, תורת ההכרה והפנומנולוגיה הבודהיסטית. משמעות השׁוּנְיַיטָא היא שכל דבר שמישהו פוגש בחייו, הוא ריק מקביעות ומהות-עצמית (Svabhava). כל הדברים קשורים-זה בזה, לעולם לא יכולים להתקיים מכוחם הם, או עצמאיים; לשום דבר אין מציאות עצמאית. אולם שׁוּנְיַיטָא לעולם לא רומזת לכיוון של ניהיליזם, שאותו מחשיב מכלול ההשקפות הבודהיסטי כאשליה, כפי שהוא רואה בחומרנות אשליה.
ראווסון טוען כי:
בסוטות המהאיאנה טאטהאגַטַגרבהה (Tathāgatagarbha), לעומת זאת, נאמר שרק דברים ומצבים משתנים ובני חלוף (התחום של סמסרה) הם ריקים במובן השלילי – אבל לא הבודהה או נירוואנה, שהם מצבים אמיתיים, נצחיים ומלאים במעלות טובות מתמשכות באופן בלתי נתפס.
המקור וההתפתחות של שונייטא עריכה
רעיון השׁוּנְיַיטָא צמח מתוך מכלול ההשקפות הבודהיסטיות על אודות אנאטא (חוסר הקיום של העצמי) ומהפראטיטיה-סמוטפאדה (התהוות-מותנית). חלק מה הקאנון הפאלי מספר כי הנזיר אנאנדה, מלווה של הבודהה שאל: ”נאמר כי העולם הוא ריק, העולם הוא ריק, אדון. באיזה מובן נאמר שהעולם הוא ריק?” ענה בודהה: ”בכל הנוגע לזה שהוא ריק מ'עצמי' או כל דבר המשתייך ל'עצמי': כך נאמר, אנאנדה, כי העולם הוא ריק.”
שׁוּנְיַיטָא היא רעיון מרכזי בסוטרת הלב, שמזמרים לעיתים תכופות בודהיסטים מזרם המהאיאנה.
איך ניתן להגיע לשונייטא? עריכה
שונייטא- ריקות, הוא מושג המתאר מצב תודעתי אליו ניתן להגיע לרוב דרך תרגול. הריקות הוא עיקרון המופיע בצורות שונות בדת הבודהיסטית. בספרה "בודהיזם- מבוא לדת ולפילוסופיה של הבודהיזם"[1] מסבירה לידיה ארן כי הבודהיזם מתבסס על הנחת שתי אמיתות- המציאות שאנו חווים אותה ומציאות עליונה, אמיתית, שלא ניתן לתארה. את המציאות הזו אין אנו חווים כיוון שדרכי ההכרה שלנו מוגבלות. עיקרון הריקות, יחד עם עקרונות בודהיסטיים נוספים, מצביע על הימצאותה של אותה מציאות עליונה. אלו שזכו בהארה הגיעו לאמת זו לאחר התנסות ישירה.
דרך טכניקות התבוננות פנימית הידועות כמדיטציה או יוגה, יכול המודט לכוון לחוויה ישירה של המציאות העליונה ששונה מהחוויה השכלתנית או החושית הנורמטיבית. כך ניתן "להטמיע" עיקרון בודהיסטי כמו עיקרון הריקות. המדיטציה מתבצעת תחת הדרכה ושמירה על כללים של התנהגות מוסרית, המאפשרים סביבה נוחה להתבוננות הפנימית.
"מדיטציה היא התרופה הנכונה לתודעה הלא ממושמעת שלא ניתנת לשליטה" אומר לאמה ישה, בספרו "The Peaceful Stillness of the Silent Mind"[2]. על פי ישה, המדיטציה היא הכלי להבנת הידע. במדיטציה, המודט עורך חקירה חודרנית לתוך תודעתו כדי להבין את תופעת הקיום הפנימי. לדוגמה, כדי לשמור על בית נקי, אדם צריך משמעת מסוימת בפעולותיו. בדומה לבית, התודעה אינה מאורגנת, על כן צריך רמה מסוימת של הבנה ומשמעת כדי לסדרה. במדיטציה על עיקרון הריקות, למשל, יתרגל המודט חיפוש של ה"אני". האם ה"אני" נמצא בגוף? האם הוא שוכן רק בתודעה? וכן הלאה. כאשר לא ניתן למצוא את ה"אני" או לעמוד על טיבו האמיתי, יכולה להתרחש חוויה פנימית של ריקות.
לאמה ישה מפרט על שני סוגי מדיטציות עיקריים, מדיטציה אנליטית להתבוננות פסיכולוגית פנימית, ומדיטציה לבניית יכולת ריכוז ממוקדת. דרך פיתוח יכולות ההתרכזות הממוקדת, אדם יכול להתבונן באופן אנליטי בעיקרון בודהיסטי כמו הריקות, ולנסות להבינו. ללא פיתוח יכולת ריכוז גבוהה קשה להתרכז בריקות ומשמעותה לאורך זמן. לכן רק עם תרגול ריכוז ניתן לבצע מדיטציה אנליטית סביב העיקרון, וכך לנסות להטמיע אותו בתודעה.
לקריאה נוספת עריכה
- Rawson, Philip (1991). Sacred Tibet. London, Thames and Hudson. ISBN 050081032X
קישורים חיצוניים עריכה
- שונייטא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
שונייאטה, דף שער בספרייה הלאומית
