שומקוטה מארה NAGYSOMKUT
עיירה ברומניה
מחוז: סאטו מארה
אזור: טראנסילוואנה הצפונית
כ-50 ק"מ מדרום-מזרח לעיר-המחוז
אוכלוסיה:
• יהודים בשנת 1941: כ-897
• יהודים לאחר השואה: כ-200
תולדות הקהילה: עד גמר מלחמת העולם ה- 1נראה שרוב יהודי ש"מ הגיעו לעיירה בתחילת המאה ה-19, רובם מגאליציה. הם היו תחת חסותו של בעל הקרקעות שאנדור טלקי (Teleki Sandor), שהעסיקם באחוזתו הגדולה כמפקחים על האריסים, כסוחרי תבואה, מבשלי יין שרף ועוד. משנות ה-80 של המאה ה-19 ואילך פרצו יהודי ש"מ תחומים חדשים בכלכלת המקום. הם בנו בתי חרושת לחומץ ולשמן וכמה טחנות קמח גדולות היו בבעלות יהודית. יהודי ש"מ עסקו גם במסחר התבואה והפירות לייצוא, במסחר סיטוני וקמעוני ברוב ענפי המשק, במלאכה ובשירותים. ה ק ה י ל ה נוסדה בשנות ה-20 של המאה ה-19. בית הכנסת הראשון נבנה בשנת 18622. החברה קדישא נוסדה כבר ב-1852 ובאותה שנה נפתח ה"חדר" הראשון בקהילה.
בניית בית הכנסת ארכה כשלוש שנים והייתה כרוכה במחלוקת חריפה בין דורשי המקומות, שכן לאחר הבנייה נשארו כמה מקומות שהבעלות עליהם לא הובררה. כמה מגדולי הרבנים נזקקו לפסוק בריב זה, כגון הגאון מהר"ם שיק, ר' מנחם מנדל פאנט (Paneth) ור' משה וייס מטארגו-לאפושולוי (Targu Lapusului).
לקהילת ש"מ היו מסונפים כל היהודים שב-34 כפרים בסביבה, ובהם כפרים שהיו להם מוסדות קהילתיים משלהם - בתי כנסת, מקוואות טהרה, בתי עלמין ואף שוחטים. בכפרים הבאים התקיימו מניינים קבועים: ברכז (Berchez), בוצ'יום (Buciumi), הידיאגה (Hideagaa), מירשול-מארה (Miresul Mare), רמטיה-ציוארולוי (Remetea Chiuarului), סאקאלאשן (Sacalaseni); בכל הכפרים הללו ישבו בין 30 ל-70 נפשות וקהילותיהם היו מסונפות ל-ש"מ.
רב הקהילה הוא אשר פיקח על השוחטים, על המקוואות ועל חיי הדת. לפחות פעם בשנה היה עושה שבתו באחד הכפרים, נושא דרשה וממריץ את הכפריים לקיום מצוות הדת. הרב הראשון היה ר' עזריאל אייזיק קלר (1903-1823), אשר החל בכהונתו זמן קצר לאחר ייסוד הקהילה. היה מחשובי הרבנים בטראנסילוואניה ועמד בקשרי שאלות ותשובות עם רבים מגאוני הדור.הרב נפטר בכ"ד תשרי תרס"ד (1903). אחריו כיהן בנו, ר' אהרון צבי קלר (1928-1860), שנפטר בב' אייר תרפ"ח.
מן הראוי לציין גם את סוחר האתרוגים, ר' אביגדור ויינברגר, אשר ישב בתחילת המאה ה-200 ב-ש"מ, וכתב ספר מוסר "סמיכת נופלים" (מהדורה א', סיגט תרס"ב). ספרו זה נפוץ תוך חמש שנים בשבע מהדורות ונמכר בכ-25,0000 עותקים. גם שלוש המהדורות ביידיש (תרס"ב, תרס"ה, תרע"א) זכו לתפוצה רבה. בשנות מלה"ע ה-1 גויסו כ-100 מיהודי ש"מ והסביבה, מהם נפלו במלחמה 12 חללים.
בין שתי מלחמות העולם. בעיקבות מלה"ע ה-1 פחת מספר יהודי ש"מ בכמאה נפשות. רבים עזבו את הקהילה ועברו לערים גדולות יותר, בעיקר לסאטו-מארה, שכן החלפת המשטר הייתה כרוכה במשבר כלכלי חמור לחלק ניכר ממפרנסי ש"מ. מסוף שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 שוב הייתה הקהילה בסימן עלייה. עשרות מיהודי הכפרים הסמוכים עברו לעיירה ולקראת סוף שנות ה-30 כבר הגיע מספר יהודי ש"מ למספרם שמלפני המלחמה ואף עלה עליו.
בחיי הכלכלה חלה, כאמור, נסיגה לאחר המלחמה. מספר בעלי אחוזות שבבעלותם שטחי קרקע נרחבים, נפגעו כתוצאה מהרפורמה האגרארית. סוחרי תבואה ופירות איבדו את שוקיהם בהונגריה ובאוסטריה, כן נפגעה פרנסתם של יהודים רבים. לפי רישום מ-1924 היה הרכב מפרנסי ש"מ והסביבה הקרובה כדלקמן: 3 סיטונאים, 15 בעלי אחוזה, 40 סוחרים, 50 בעלי מלאכה, 20 פועלים בלתי מקצועיים, 7 עורכי דין, 3 רופאים, 20 פקידים ועובדי שירותים. ה ק ה י ל ה התפתחה ומוסדותיה התרבו. ליד בית הכנסת היו עוד שני בתי מדרש, אחד בבניין ה"תלמוד תורה" ואחד נבנה במיוחד לצורכי החסידים, שהלכו ונתרבו. בשנות ה-30 למדו כמעט כל ילדי העיירה ב"תלמוד תורה", בו הרביצו תורה חמישה מלמדים. לקהילה לא היה בית ספר יסודי משלה, והילדים למדו בבית הספר הכללי של העיירה. בשנות ה-20 התקינו עירוב בקהילה, אך זה נתבטל לפי צו השלטונות באמצע שנות ה-30. בין המוסדות הקהילתיים יש לציין את ארגון הנשים, שעיקר תפקידו היה לספק ביגוד חם לילדי ה"תלמוד תורה" העניים ומתן עזרה וסעד לכלל נצרכי הקהילה. ב-1936 שוקם בית הכנסת הישן, שעמד להתמוטט. במשך שנים רבות עמד בראש הקהילה ר' שמואל צבי וייס, סוחר אמיד ותלמיד חכם גדול, שבא במשא ומתן של הלכה עם כמה מרבני הסביבה ועם האדמו"ר מספינקא, ר' יצחק אייזיק וייס. שעל חסידיו נמנה. חלק מן התשובות דנו בחיי קהילת ש"מ. ר' שמואל צבי וייס אף ערך עיתון ביידיש בשם "טראנסילוואנישע צייטונג" (1935-1930), אשר נדפס ב-ש"מ. בשנות ה-30 עמדו בראש הקהילה הרופא ד"ר שאנדור גאל וד"ר ארמין גולדשטיין. רבה האחרון של ש"מ היה ר' יוסף צבי האלפרט, חתנו של הרב הקודם. הוא נספה בשואה. מבחינה חברתית לא השתלבו יהודי ש"מ בחברה המקומית, פרט למספר בעלי מקצועות חופשיים. במיפקד של 1930 הצהירו 753 יהודים (מתוך 799) על יידיש כעל שפת אמם.
הפעילות הציונית המאורגנת החלה ב-19266, עם ייסוד סניף של תנועת הנוער "אביבה". אך הוא לא הושתת על יסוד איתן ותוך זמן קצר דעכה פעילותו. רק בתחילת שנות ה-30 החלה שוב פעולה ציונית, והפעם על בסיס מוצק יותר. שלושת מוקדי הציונות היו: נוער "המזרחי", ארגון הנשים ויצ"ו וארגון הנוער "באריסיה". שלא כברוב ערי טראנסילוואניה לא נתקלה הפעולה הציונית ב-ש"מ בהתנגדותם של החרדים ושל החסידים, והאחרונים אף נכחו באחד מנשפי התרבות שערך הנוער של "המזרחי" (ב- 1935). הנתונים הבאים ממחישים את תנודת החיים הציוניים ב-ש"מ: ב-1933 נמכרו 7 שקלים, ב-1934 -- 36, ב-1935 - 84, ב- 1936 - 42, ב-1938 - 38 וב-1939 נמכרו 67 שקלים (באריסיה - 42, "מזרחי" - 25)
השואה
.
אין בידנו פרטים על האירועים בתקופה שקדמה לגירוש. בסוף מאי 1944 הועברו כל יהודי ש"מ והכפרים המסונפים לה לגיטו באיה-מארה (Baia Mare, ע"ע), ומשם שולחו למחנה ההשמדה באושוויץ.
.
אחר המלחמה
א ח ר ה מ ל ח מ ה נתקבצו ב-ש"מ כ-200 משרידי השואה, בחלקם מכפרי הסביבה וממקומות אחרים ברומניה, ובכללם מיהודי בוקובינה הצפונית. נעשה ניסיון לשקם חיים קהילתיים כלשהם; הוקם מטבח ציבורי ואף הוכתר רב, ר' יחזקאל רוטנר, חתן הרב האחרון ששימש כסגן הרב לפני המלחמה. אך תוך זמן קצר עזבו רוב היהודים את המקום ורובם עלו לישראל, יחד עם הרב רוטנר, המכהן כיום בשכונת אחוזה בחיפה.
כיום לא נשארו ב-ש"מ אלא יהודים בודדים. .