שירה פונטית
שירה פונטית היא שירה המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל.
השירה הפונטית התפתחה בראשית המאה ה-20, בידי חברי תנועת הדאדא. הוגו באל, מחברי התנועה, הגדיר את השירה הפונטית בהשוואה לציור המופשט "הצעד הבא בשירה היה סילוק הלשון, כשם שהציור סילק את האובייקט, ומסיבות דומות".[1] סילוקה של משמעות כלשהי מן השיר יצרה אפקט של צעקות, חוסר הבנה ודיסהרמוניה. בכך הביעה שירה זו ניהיליזם וביקורת חברתית על התרבות האירופית. ביקורת אשר הובעה גם במתן גוון "פרימיטיבי" לשירה.
בין השירים הפונטיים הידועים ניתן לציין את שירו של האמן הפוטוריסט פיליפו טומאסו מארינטי (F. T. Marinetti) "זאנג טומב טומב" (1914), את שירו של באל "Karawane" ("קרוואן"), אשר בוצע ב"קברט וולטר" בציריך ואת שירו קורט שוויטרס "אורסונטה" (Ursonate), מן השנים 1921–1932.
השירה הפונטית היוותה את אחד המקורות הראשונים של תחום המיצג במחצית השנייה של המאה העשרים.
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ ראו: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992, עמ' 85.
