שלמה בן תאמצות
רבי שלמה טאמצוּת [שלמה בן תמסות][1] היה מרבני מרקש במאה ה-17. הוא נחשב לאחד מצדיקי מרוקו וקיברו בולט כיום בבה"ק במרקאש ועליו בנוי חדר קטן.
ביוגרפיה עריכה
חי במאה ה-16 או במאה ה-17 במארקאש, והיה מחברי "בית דין הצדק" בעיר. פרטים על קורותיו אינם ידועים, להוציא מסורות בודדות בקרב בני עירו ומשפחתו.
המקור היחיד המצוי בידינו לעת עתה ומתעד את הרב שלמה תאמצות קודם לתחילת המאה ה-20, הוא שורה בכתב יד קצר, שסוכם מתוך כתב יד אבוד של ספר בשם "קורא הדורות" על רבני מרקאש[2]. כתב היד הקצר נכתב ב-1816, ועל פי תוכנו נכתב המקור ("קורא הדורות") במחצית המאה ה-18 לערך.
בכתב היד הקצר מובאת רשימת שמות של שבעה רבנים, שכיהנו כחברי בית הדין במארקאש לאורך השנים הרבות שעד כתיבת "קורא הדורות" (1750 לערך), ביניהם: "הרב הגדול, מלאך אלדים, מרנא ורבנא כמוהר"ר שלמה טאמצות [כך!] זלה"ה". אחריו ברשימה נזכר: הרב יוסף ליברישא המוכר מחתימתו על מסמכים אחדים בשנים 1664-1658, ובאחד מהם הוא רושם על עצמו "ממרקאש".
בהמשך כתב היד מוזכר כי רוב [!] אלה היו מצאצאי מגורשי ספרד, אך אין פירוט מי מהם. על פי שם המשפחה (הלקוח כנראה מהשפה הברברית), נראה שמוצאו של הרב שלמה היה מקומי - מישובי צפון-אפריקה.
על פי המסורת המשפחתית, נשדד הרב שלמה תאמצות ונהרג בידי ערבי. לאחר פטירתו הוא נודע כקדוש שמקום קברו מועיל לישועה, ובפרט לחולי קדחת[3]. יהודי המקום פקדו רבות את קברו שבמרקש. באחד הסיפורים על הרב שלמה תאמצות (להלן) הוא נזכר כתלמיד הרב יצחק דלויה, שנפטר במארקאש ב-1711. נראה כי הזכרתו בסיפור זה היא שיבוש, ומדובר ברב שלמה עמר[4].
אגדות ומסורות עריכה
בידי חכמי מרקש הייתה מסורת על ביקורו של הרב יוסף קארו במרוקו, כנראה בצעירותו לפני שעלה לארץ ישראל. מסורת זו מספרת על מפגש בינו לרבי שלמה תאמצות, עליה מספר רבי יוסף בן נאיים[5]:
ושמעתי שבהיותו קטן (=רבי שלמה) בא מרן הקדוש ז"ל (=רבי יוסף קארו) למראכש, והיה שקיל וטרי עם מו"ה יצחק (דלויה) ועם רבנים אחרים שהיו בימיו בפירוש לשון הרמב"ם ז"ל, וכל מה שפירשו מלשון המרב"ם ז"ל היה מר"ן ז"ל מקשה להם ממקומות אחרים, ותכף הלך מו"ה שלמה לביהמ"ד ופתח ספר הרמב"ם לעיין בו ונתקשה לו והיה בוכה לידע פירוש הלשון, ונתמלא בית המדרש אורה ונגלה אליו הרמב"ם, ואמר לו אני הרמב"ם ופירוש דברי כך הוא, והלך תכף לפני החכמים ומצאם שעדיין עסוקים בלשון הרמב"ם, ואמר להם כך הוא פירוש דברי הרמב"ם, ואמר לו מר"ן הקדוש זהו פירוש אמיתי בלשון הרמב"ם, ולזה ראוי שיהיה רב.
ומו"ה יצחק (דלויה) נקט בליבו על זה, ומר"ן עליו השלום לא הרגיש בזה. וכשהלך לבית האכסניא גילה דעתו על זה (=רבי שלמה העיר את דעתו של הרי"ק על הקפדתו של הרב יצחק דלויה), ואמר לו מרן ע"ה אני אלך לבקש ממנו מחילה, והלך לחצר מוהר"י דילויה זצ"ל, וכשנכנס לחצר נצרך לנקביו והלך לבאר למלאות מים לרחוץ ידיו ועלו מי הבאר לקראתו, וכשראה מוהר"י דילויה שכל זה גודל כח קדושתו של מר"ן זצ"ל, תיכף יצא לקראתו להקביל פניו, ואמ"ל בעת בעת הזאת נגלה אלי הרמב"ם וא"ל למה אתה עצב שפירש את דברי מוהר"ש טמסות, אני שנגליתי אליו ופירשתי לו דבריי...
בפי בני העיר ובני משפחתו, נשמרו מסורות מעניינות אודותיו, ובעיקר אודות הריגתו.
רבי יוסף בן נאיים מספר את סיפור הריגתו, ובין היתר מזכיר את דברי רבי שלמה לאשתו בחלום שהוא 'ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות':
מו"ה שלמה הנזכר מת הרוג במראכש הי"ן (=ה' יקום נקמתו), שהוא היה מסתחר עם גוי אחד, ויום אחד הוליך עמו איזה סך ממון לבית הגוי, והגוי נתן עיניו בו והרגו וחתכו לארבעה נתחים וקברו בארבע פינות הבית, ותיקן רצפת הבית לבלתי יוודע הדבר. אשתו של החכם המתינה אותו לבוא, וכשנתעכב מלבוא בערב, הלכה לבית הגוי לבקש על בעלה, ואמרו לה שבבוקר בא לכאן והלך לו, וחפשה בכל העיר באותה הלילה עד שידה מגעת ולא מצאה אותו. ובלילה היא ישנה על גבי מטתה, ובא אליה בחלום ואמר לה: לא תבקשי אחרי עוד, שפלוני הרגני, והנה אני קבור בארבע פינות ביתו. ומן השמים גזרו עלי, שנשמתי ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות וזה תיקון לנשמתי. הבוקר אור, ואשתו הלכה לקבול לפני שר העיר וספרה לו כל הענין. ושלחו אחר הגוי והכחיש הענין. והלכו לבית הגוי ונעשה נס שאשתו צעקה במרירות ליבה בעלי הראה את עצמך היכן אתה גויתך, ותיכף נודעו המקומות שבהם קבור שיש בהם שינוי[6], והוציאו משם מיטתו וקברוהו בית החיים, ועד היום מי שיש לו קדחת משתטח על קברו ומתרפא.
צאצאים עריכה
ידוע במסורת כל משפחות טמסוט מאזורים שונים במרוקו, כי רבי שלמה הוא אבי המשפחה והראשון שכונה בשם זה[7].
מבין צאצאיו:
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ במקורות הנדפסים: טמצות, תאמצות. שם המשפחה באיות כיום בישראל: 'טמסוט'.
- ^ יוסף אביב"י. 'קורא הדורות ממראכש': תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו, פעמים 38 (1989), עמ' 67-58.
- ^ מלכי רבנן. הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, יששכר בן עמי
- ^ כנראה שיבוש מסיפור שנכתב בידי החיד"א ומתועד ב: טוביה פרידמן, "כתב יד של החיד"א", בתוך: ספר החיד"א - קובץ מאמרים, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ט. עמ' צח, מס' 81. כך גם רמוז אצל: יוסף פרץ, תורת מראכש, פנמה תשפ"א. עמ' כט, הערה 6.
- ^ מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א. וראה האמור לעיל ובהערה 4.
- ^ בידי משפחתו מסורת שאחד מאבריו או ידו יצאה מן הקיר. עיתון עונג שבת, יום ליום ג' באייר תשע"ב.
- ^ לשם המשפחה ניתנו כמה הסברים. יש אומרים כי הוא עיוות של המילים תם-סוד.