תאוריית הדחיפות
תאוריית הדחיפות (באנגלית: Nudge Theory) היא תאוריה בכלכלה התנהגותית, קבלת החלטות, מדיניות התנהגותית, פסיכולוגיה חברתית, התנהגות צרכנים ומדעי ההתנהגות.[1] [2] [3] [4] התאוריה סוברת כי לדחוף אנשים לבצע פעולה מסוימת על ידי שינוי הסביבה שבה הם מקבלים החלטות, מבלי להפעיל עליהם לחץ או להכריח אותם לבחור באפשרות מסוימת. במקום להכריח או לחייב, הדחיפה מציעה דרכים קלות ועדינות להכווין את האנשים לקבל החלטות שמועילות להם. לדוגמה להציב פירות בגובה העיניים בסופרמרקט כדי לעודד אנשים לקנות יותר פירות וירקות, במקום להציב חטיפים לא בריאים.
דוגמה נוספת בתחום החיסכון הפיננסי במקום לדרוש מהעובדים להירשם לתוכנית פנסיה בעצמם, ניתן להגדיר את ברירת המחדל כך שכל עובד חדש מצורף אוטומטית לתוכנית הפנסיה של החברה. העובדים יכולים לבחור להפסיק את ההשתתפות אם ירצו, אך רובם לא יעשו זאת מכיוון שזה דורש פעולה אקטיבית מצידם.
מחקרים מראים כי שינוי ברירת המחדל הזו יכול להגדיל משמעותית את שיעורי החיסכון לפנסיה. במקרה זה, הדחיפה היא בכך שהאפשרות המיטיבה עם העובדים היא ברירת המחדל, מה שמגדיל את הסיכוי שהם יישארו בתוכנית הפנסיה ויחסכו יותר לעתידם.
מושג הדחיפה פורסם בשנת 2008 בספר "Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth, and Happiness" מאת הכלכלן ההתנהגותי ריצ'רד ת'יילר והמשפטן קאס סאנסטיין, שני חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת שיקגו. הוא השפיע על פוליטיקאים בבריטניה ובארצות הברית.[6]
הגדרה
עריכהניסוח הראשון של המונח "דחיפה" והעקרונות הנלווים אליו פותחו בתחום הקיברנטיקה על ידי ג'יימס וילק לפני שנת 1995, ותוארו על ידי האקדמאי ד. ג'יי. סטיוארט מאוניברסיטת ברונל כ"אמנות הדחיפה". המושג גם שאב השפעות מתודולוגיות מפסיכותרפיה קלינית המתקשרת לגרגורי בייטסון, כולל תרומות ממילטון אריקסון, וואצלוויק, ויקלאנד ופיש, וביל א'הלון. בגרסה זו, הדחיפה היא עיצוב ממוקד-מיקרו המיועד לקבוצת אנשים מסוימת, ללא קשר להיקף ההתערבות המיועדת.
בשנת 2008, הספר "Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth, and Happiness" מאת ריצ'רד ת'יילר וקאס סאנסטיין הביא את תאוריית הדחיפה לתודעה הציבורית. המחברים מתייחסים להשפעה על התנהגות ללא כפייה כפטרנליזם ליברטריאני ומתייחסים למי שמבצע את ההשפעה כ"אדריכלי בחירה".
תאלר וסנסטין הגדירו את המושג שלהם כך:[7]
"דחיפה, כפי שנשתמש במונח זה, היא כל היבט של ארכיטקטורת הבחירה שמשנה את התנהגות האנשים בצורה צפויה מבלי לאסור על שום אפשרות או לשנות באופן משמעותי את התמריצים הכלכליים שלהם. כדי להיחשב כדחיפה בלבד, ההתערבות צריכה להיות קלה וזולה להימנע ממנה. דחיפות אינן צווים. הצבת פירות בגובה העיניים נחשבת כדחיפה. איסור על מזון מהיר אינו נחשב כדחיפה."
בצורה זו, הדחיפה נשענת על כלכלה התנהגותית ומשמשת להשפעה על התנהגות.
אחד הדוגמאות המצוטטות ביותר של דחיפה הוא חקיקת דמות של זבוב על משתנות בשירותי הגברים בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם, במטרה "לשפר את הכוונה".
בצורה זו, בהסתמך על כלכלה התנהגותית, הדחיפה מיושמת באופן כללי יותר על מנת להשפיע על ההתנהגות.
אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר של דחיפה היא תחריט תמונת זבוב בית במשתנות של חדרי הגברים בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם, שנועדה "לשפר את המטרה".[7]
הספר גם זכה לתהילה בקרב פוליטיקאים בארצות הברית ובבריטניה, במגזר הפרטי ובבריאות הציבור. [8]
הערות שוליים
עריכה- ^ Tagliabue, Marco; Simon, Carsta (2018). "Feeding the behavioral revolution : Contributions of behavior analysis to nudging and vice versa". Journal of Behavioral Economics for Policy (באנגלית). 2 (1): 91–97.
- ^ Hansen, Pelle Guldborg (2016). "The Definition of Nudge and Libertarian Paternalism: Does the Hand Fit the Glove?". European Journal of Risk Regulation. 7 (1): 155–174. doi:10.1017/S1867299X00005468.
- ^ Capraro, Valerio; Jagfeld, Glorianna; Klein, Rana; Mul, Mathijs; de Pol, Iris van (2019). "Increasing altruistic and cooperative behaviour with simple moral nudges". Scientific Reports. 9 (1): 11880. doi:10.1038/s41598-019-48094-4. PMC 6695418. PMID 31417106.
- ^ Mongin, Philippe; Cozic, Mikaël (2018). "Rethinking nudge: not one but three concepts". Behavioural Public Policy. 2 (1): 107–124. doi:10.1017/bpp.2016.16.
- ^ Have you been nudged? BBC, 2017
- ^ "Behavioural Insights". EU Science Hub. 2015-05-06. נבדק ב-28 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Thaler, Richard, and Cass Sunstein (2008). Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth, and Happiness. Penguin Books.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ See: Dr. Jennifer Lunt and Malcolm Staves (אורכב 30.04.2012 בארכיון Wayback Machine)