תנטוס
| ערך מחפש מקורות | |
תָנָטוֹס (ביוונית: θάνατος; באופן מילולי: "מוות") היה התגלמות המוות במיתולוגיה היוונית. הוא שכן בעולם התחתון (אנ') ונחשב לישות מפחידה ביותר, המביאה איתה את צינת הלילה ואימת המוות. בקרב הרומאים הוא נודע כמוֹרְס (Mors).
 | |
| תרבות |
דת יוון העתיקה  |
|---|---|
| אלים מקבילים |
האנשה של המוות |
| אב |
ארבוס |
| אם |
ניקס |
| בן או בת זוג |
Macaria |
| צאצאים |
לינקוס |
  | |
מיתולוגיה
עריכהבמיתולוגיה היוונית, תנאטוס הוא אל המוות. הוא בנם של ניקס (לילה) וארבוס (חושך) ואחיו התאום של היפנוס. כמו ילדים רבים של ניקס, תאנטוס הוא "התגלמות המוות" יותר מאשר אל.[1]
בספרות היוונית, תנאטוס מוזכר ב"איליאדה" של הומרוס כאחיו התאום של היפנוס, התגלמות השינה. הסיודוס מציין שתנטוס הוא בנה של ניקס, אלת הלילה, ומציין שהוא (כמו אחיו) נולד מבלי שניקס קיימה יחסי מין.[2]
הוא גם מופיע במחזה "אלקסטיס" מאת אוריפידס, בה הוא לוקח את נשמתה של דמות הכותרת, אחרי שהקריבה את חייה בשביל בעלה.[3]
התפקיד הבולט היחידי שלו הוא במיתוס של סיזיפוס, בו המלך סיזיפוס מנסה לכבול את תאנטוס, ומצליח לרמות את המוות פעמיים.[4]
תנטוס כמעט ולא מופיע בסיפורי המיתולוגיה, ומעולם לא הייתה לו כיתת פולחן מרכזית. בשלב מאוחר יותר, דמותו של האדס, אל השאול ושליט המתים, האפילה על דמותו של תנטוס ותפסה את מקומו. באמנות תואר תנטוס כגבר צעיר הנושא לפיד בידו האחת ופרפר בידו השנייה. לעיתים הוצג כבעל כנפיים, הנושא חרב על מותניו.[1]
יצר המוות
עריכהזיגמונד פרויד הציג את הרעיון של תנטוס לראשונה ב-1920, במאמרו "מעבר לעקרון העונג".[5]
על פי מודל הנפש הפרוידיאני, האיד מורכב משני אינסטינקטים: ארוס ותנטוס. פרויד ראה את ארוס כיצר החיים, האהבה והתשוקה המינית ואת תנטוס כיצר המוות והתוקפנות. כלומר, היצר המבטא את הכוח ההרסני והאלים שבאדם. פרויד טען ששני האינסטינקטים נמצאים בהתנגשות תמידית זה עם זה.[6]
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- תנטוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Cierra Tolentino, Thanatos: Greek God of Death | History Cooperative, 2022-08-23
- ^ Liana Miate, Thanatos, World History Encyclopedia
- ^ The Internet Classics Archive | Alcestis by Euripides, classics.mit.edu
- ^ Mark Cartwright, Sisyphus, World History Encyclopedia
- ^ זיגמונד פרויד, מעבר לעקרון העונג, רסלינג, 1920
- ^ Mark Leith, The end of the other, National Library of Medicine, 2001 ,Oct 16