תסמונת פריז

הפרעה נפשית הקורית לאנשים מסוימים בעת ביקורם או היציאה לחופשה בפריז, כתוצאה מהלם מהפער בין המציאות לציפיותיהם ביחס לפריז

תסמונת פריז או סינדרום פריזצרפתית: syndrome de Paris (סנדרום דה פרי), ביפנית: パリ症候群 (פרי סוקוגון)) היא סוג של הפרעה נפשית שפוגעת באנשים מסוימים בעת ביקורם או היציאה לחופשה בפריז, כתוצאה מהלם מהפער בין המציאות לציפיותיהם ביחס לפריז[1]. בהתייחסויות שונות בתקשורת הפופולרית למונח, נהוג לציין את הקשיים הנובעים מהמפגש הבין-תרבותי והאידיאליזציה של פריז טרום הביקור[2][3]. ההתרגשות הנובעת מהביקור בפריז גורמת ללב להאיץ וגורם סחרחורות וקוצר נשימה, וכתוצאה מכך הזיות באופן הדומה לתסמונת סטנדל שתוארה על ידי הפסיכיאטרית האיטלקיה גרציאלה מגריני (אנ') בספרה 'La sindrome di Stendhal'[4]. התסמונת מאופיינת במספר מופעים פסיכיאטריים כגון: הזיות, תחושות דפרסונליזציה, רדיפה, חרדה, וכן ביטויים פסיכוסומטיים כמו סחרחורת, הזעה ואחרים, כמו הקאות.

תסמונות דומות הם סינדרום ירושלים ותסמונת סטנדל. בדרך כלל התופעה נתפסת כסוג חמור של הלם תרבותי במיוחד בקרב מטיילים יפנים.

היסטוריהעריכה

מי שטבע את המונח הוא ד"ר הירוקי אוטה, פסיכיאטר יפני העובד במרכז בית החולים סנט אן בצרפת בשנות השמונים ופרסם ספר בשם זהה, בשנת 1991. קטאדה תמאמי מבית החולים ניסיי כתבה על חולה יפני מאני-דיכאוני הסובל מתסמונת פריז בשנת 1998.

בשנת 2004 כתבו ד"ר אוטה וקוהוטורס בכתב העת הפסיכיאטרי הצרפתי, כי צרפת הייתה המדינה האירופית היחידה שהציעה טיפול מיוחד לסינדרום זה לאזרחים יפנים בשפתם, כהסכם בין שגרירות יפן למחלקה של ד"ר אוטה בבית החולים סיינט-אן. במאמר, הם קובעים כי בין השנים 1988–2004 אושפזו 63 חולים יפנים והופנו לד"ר אוטה. 50% היו בני 20–30. מבין 63 החולים, 48 אובחנו כסובלים מהפרעות סכיזופרניות או פסיכוטיות אחרות.

לעומתו, יוסף מחמודיה (Youcef Mahmoudia), פסיכיאטר בבית החולים אוטל דייה בפריז (Hôtel-Dieu de Paris) (אנ'), טוען בפשטות כי "התסמונת אינה קיימת". לטענתו, מדובר באוסף של מקרים שבהם בעיות נפשיות שהיו קיימות עוד לפני הביקור בפאריס והתפרצו במהלך הביקור או הגיעו לכדי משבר במהלכו[5]. אריקה נאסו (Erika Nasu), פסיכואנליטיקנית יפנית הפועלת בצרפת, גורסת כי "המונח תסמונת פריס הוא מונח בעייתי [...] הוא מקבץ ביחד סוגים שונים של מחלות, סימפטומים ומבנים פסיכולוגיים, וזה מקשה מאוד לדבר על תסמונת פריס במונחים קליניים"[5]. קיים פער בין מיעוט המידע הרפואי והמחקרי שנכתב על התופעה לבין היקף החשיפה לה זכתה בתקשורת הבינלאומית[6].

ה-BBC דיווח ב-2006 כי בשגרירות היפנית בפריז היה "מוקד טלפוני 24 שעות ביממה עבור הסובלים מהלם תרבותי קשה"[7], אך בשגרירות היפנית ציינו כי אין קו חם כזה. בנוסף, בשנת 2006, מיופי קוסאמה, מהשגרירות היפנית בפריז, אמר לגרדיאן, "ישנם כ-20 מקרים בשנה של התסמונת וזה קורה כבר מספר שנים", ושבאותה השנה השיבה השגרירות למולדת ארבעה מטיילים. עם זאת, בשנת 2011 הצהירה השגרירות שהיא איננה משיבה ליפן אזרחים הסובלים מתסמונת פריז.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "סינדרום פריז" מכה בתיירים היפנים, news.walla.co.il, ‏24 באוקטובר 2006
  2. ^ ללא קרדיט כתב, "Paris syndrome" leaves Japanese tourists in shock, אתר רויטרס, בריטניה, ‏19 בינואר, 2007
  3. ^ Chelsea Fagan, Paris Syndrome: A First-Class Problem for a First-Class Vacation, מגזין The Atlantic, ‏18 ctueyucr' 2011
  4. ^ Graziella Magherini, La sindrome di Stendhal, Feltrinelli, 1992
  5. ^ 1 2 John Menick (יוצר הסרט), Paris Syndome, סרט דוקומנטרי קצר באתר YouTube, ‏2010
  6. ^ Olga Kanzaki Sooudi, Japanese New York: Migrant Artists and Self-reinvention on the World Stage, University of Hawaii Press, 2014, עמ' 190
  7. ^ נפלאות הגוף: למה יפנים מאבדים את זה בפריז?, healthy.walla.co.il, ‏24 בינואר 2016