תסמונת פריז
תסמונת פריז או סינדרום פריז (בצרפתית: syndrome de Paris (סנדרום דה פרי), ביפנית: パリ症候群 (פרי שוקוגון)) היא סוג של הפרעה נפשית שפוגעת באנשים מסוימים בעת ביקורם או ביציאה לחופשה בפריז, זאת כתוצאה מהלם מהפער בין המציאות לציפיותיהם ביחס לפריז[1]. התסמונת מתבטאת בתחושת אכזבה קיצונית שמפגינים המבקרים, שמרגישים כי העיר לא הייתה מה שציפו, המצב נתפס בדרך כלל כצורה חמורה של הלם תרבותי.
בהתייחסויות שונות בתקשורת הפופולרית למונח, נהוג לציין את הקשיים הנובעים מהמפגש הבין-תרבותי והאידיאליזציה של פריז טרום הביקור[2][3]. ההתרגשות הנובעת מהביקור בפריז ומפער הציפיות גורמת ללב להאיץ ולסחרחורות וקוצר נשימה, וכתוצאה מכך להזיות באופן הדומה לתסמונת סטנדל שתוארה על ידי הפסיכיאטרית האיטלקייה גרציאלה מגריני (אנ') בספרה 'La sindrome di Stendhal'[4]. התסמונת מאופיינת במספר מופעים פסיכיאטריים כגון: הזיות, תחושות דפרסונליזציה, רדיפה, חרדה, וכן ביטויים פסיכוסומטיים כגון סחרחורת, הזעה, הקאות ועוד.
בדרך כלל התופעה נפוצה בקרב מטיילים יפנים אך היא השפיעה גם על מטיילים אחרים משאר העולם. תסמונות דומות הן סינדרום ירושלים ותסמונת סטנדל. תסמונת זו אינה תסמונת מוכרת רשמית, ואין לה רשומה נפרדת ב-DSM (ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי).
היסטוריה עריכה
מי שטבע את המונח הוא ד"ר הירוקי אוטה, פסיכיאטר יפני העובד במרכז בית החולים סנט אן בצרפת בשנות השמונים ופרסם ספר בשם זהה, בשנת 1991. קטאדה תמאמי מבית החולים ניסיי כתבה על חולה יפני מאני-דיכאוני הסובל מתסמונת פריז בשנת 1998.
בשנת 2004 כתבו ד"ר אוטה וקוהוטורס בכתב העת הפסיכיאטרי הצרפתי, כי צרפת הייתה המדינה האירופית היחידה שהציעה טיפול מיוחד לסינדרום זה לאזרחים יפנים בשפתם, כהסכם בין שגרירות יפן למחלקה של ד"ר אוטה בבית החולים סיינט-אן. במאמר, הם קובעים כי בין השנים 1988–2004 אושפזו 63 חולים יפנים והופנו לד"ר אוטה. 50% היו בני 20–30. מבין 63 החולים, 48 אובחנו כסובלים מהפרעות סכיזופרניות או פסיכוטיות אחרות.
לעומתו, יוסף מחמודיה (Youcef Mahmoudia), פסיכיאטר בבית החולים אוטל דייה בפריז (Hôtel-Dieu de Paris) (אנ'), טוען בפשטות כי "התסמונת אינה קיימת". לטענתו, מדובר באוסף של מקרים שבהם בעיות נפשיות שהיו קיימות עוד לפני הביקור בפריז והתפרצו במהלך הביקור או הגיעו לכדי משבר במהלכו[5]. אריקה נאסו (Erika Nasu), פסיכואנליטיקנית יפנית הפועלת בצרפת, גורסת כי "המונח תסמונת פריז הוא מונח בעייתי [...] הוא מקבץ ביחד סוגים שונים של מחלות, סימפטומים ומבנים פסיכולוגיים, וזה מקשה מאוד לדבר על תסמונת פריז במונחים קליניים"[5]. קיים פער בין מיעוט המידע הרפואי והמחקרי שנכתב על התופעה לבין היקף החשיפה לה זכתה בתקשורת הבינלאומית[6].
ה-BBC דיווח ב-2006 כי בשגרירות היפנית בפריז היה "מוקד טלפוני 24 שעות ביממה עבור הסובלים מהלם תרבותי קשה"[7], אך בשגרירות היפנית ציינו כי אין קו חם כזה. בנוסף, בשנת 2006, מיופי קוסאמה, מהשגרירות היפנית בפריז, אמר לגרדיאן, "ישנם כ-20 מקרים בשנה של התסמונת וזה קורה כבר מספר שנים", ושבאותה השנה השיבה השגרירות למולדת ארבעה מטיילים. עם זאת, בשנת 2011 הצהירה השגרירות שהיא איננה משיבה ליפן אזרחים הסובלים מתסמונת פריז.
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "סינדרום פריז" מכה בתיירים היפנים, באתר וואלה!, 24 באוקטובר 2006
- ^ ללא קרדיט כתב, "Paris syndrome" leaves Japanese tourists in shock, אתר רויטרס, בריטניה, 19 בינואר, 2007
- ^ Chelsea Fagan, Paris Syndrome: A First-Class Problem for a First-Class Vacation, מגזין The Atlantic, 18 ctueyucr' 2011
- ^ Graziella Magherini, La sindrome di Stendhal, Feltrinelli, 1992
- ^ 1 2 John Menick (יוצר הסרט), Paris Syndome, סרט דוקומנטרי קצר באתר YouTube, 2010
- ^ Olga Kanzaki Sooudi, Japanese New York: Migrant Artists and Self-reinvention on the World Stage, University of Hawaii Press, 2014, עמ' 190
- ^ דר עידן גורן, נפלאות הגוף: למה יפנים מאבדים את זה בפריז?, באתר וואלה!, 24 בינואר 2016