SDDS
SDDS, ראשי תיבות של Sony Dynamic Digital Sound היא שיטת קידוד דיגיטלית לפסקול רב-ערוצי של סרטי קולנוע שפותחה על ידי חברת סוני לשימוש בבתי הקולנוע החדישים שלה.
שיטה זו פותחה במטרה למשוך קהל לקולנוע, תוך הבטחת מערכות קול משוכללות שכמותן לא ניתן לבנות בבית (השיטות המתחרות DTS ו-Dolby Digital נמצאות בשימוש ביתי בפורמט ה-DVD). בשיטה זו הפסקול הדיגיטלי נמצא על שני פסים לאורך קצוות סרט הצלולואיד, כך שניתן להדפיס על אותו הסרט שני פסקולים במקביל: אחד בשיטת SDDS ושני בשיטת דולבי דיגיטל, שבו עושים שימוש בבתי קולנוע פחות חדישים. השיטה תומכת במספר ערוצים משתנה, עד שמונה: חמישה רמקולים קדמיים, שניים אחוריים וערוץ סאב וופר. בשיטה זו הגנות מרובות כנגד בעיות בפסקול - המידע השמור מוגן בתיקון שגיאות דיגיטלי, ושני הפסים מגבים זה את זה לחלוטין (על כל אחד שמור מלוא המידע) בהיסט מסוים כך שגם במצב שבו יש נזק פיזי ניכר לסרט, הפסקול עדיין יישמע מושלם.
העבודה על הפורמט התבצעה במקביל לפיתוח DTS ודולבי דיגיטל, והסרט הראשון שבו נעשה שימוש בשיטה היה "אחרון גיבורי הפעולה" שיצא ב-1993. ב-2001 יצא הסרט הראשון שניצל את התמיכה בשמונה ערוצים - "Final Fantasy - The Spirits Within". מאז יצאו יותר מ-1,000 סרטים שעושים שימוש ב-SDDS. השימוש בכל שמונת הערוצים הוא יחסית נדיר (רוב הסרטים מודפסים עם פסקול 5.1 בלבד), ויתרונם מתבטא בעיקר בבתי קולנוע בעלי מסך גדול במיוחד. לכן, אין הרבה בתי קולנוע קטנים שיש בהם מערכת SDDS. נכון ל-1999 היו מערכות כאלה ב-6,750 בתי קולנוע. בישראל בתי הקולנוע "סינמה סיטי" ונגטיב הם היחידים שבהם מותקנת מערכת כזו.
