פסקול

החלק הקולי במיצג אור־קולי

פסקול (הלחם של המילים "פס" ו"קול". מאנגלית: Soundtrack) הוא החלק של מיצג אור קולי מוקלט, כגון סרט קולנוע, המכיל את החלק הקולי. בסרט קולנוע המוזן בפילם אל מקרן קולנוע, הפסקול הוא רצועה (פס) הפרוסה לצד התמונות[1] שנקראת על ידי פוטורזיסטור ומכאן שמו של הפסקול. בשיטות הקלטה אחרות, כגון קלטת וידאו או DVD, אין אזור דמוי פס שמכיל מידע זה.

סכמת מבנה סרט קולנוע ברוחב 35 מ"מ. הסרט מצוי בין גלגלי שיניים שהמנוע שלהם נמצא בצד המכונה "צד המקרן" והגישה של עובד הקולנוע אליהם היא מהצד המכונה "צד ההפעלה". כאשר צד ההפעלה מימין הסרט וצד המקרן משמאלו, נורת המקרן נמצאת מאחורי הסרט והעדשה ומסך הקולנוע מלפניו.
דוגמאות לשתי שיטות הטבעה של פסקול על סרט קולנוע המוקרן במקרנה (להבדיל מקלטת ווידאו או DVD). מימין פסקול מונו בשיטת העובי המשתנה ומשמאל פסקול מונו בשיטת הבהירות המשתנה.

במקרים רבים יוצרים מוזיקה ואפקטים במיוחד עבור היצירה, ואילו במקרים אחרים משתמשים בקטעי סאונד מוכנים מראש[2].

רקע והתפתחות עריכה

בראשית ימי הקולנוע, בימי הסרט האילם, עדיין לא פותחה הטכניקה ליצירת פסקול ואת הקרנות הסרטים ליוו בבתי הקולנוע פסנתרנים, ולעיתים אף תזמורת חיה, שסייעו להעביר את העלילה לצד טכניקות שונות דוגמת כתוביות ופנטומימה[3][2].

הסרט הראשון שבו נעשה שימוש ברצועת פסקול מוקלטת מראש היה "זמר הג'אז" משנת 1927[3], ודגם של הפסקול במובן שהפך למקובל בהמשך המאה ה־20, פותח בשנת 1929[2].

פיתוח הפסקול נעשה בדחיפת חברת "האחים וורנר", שהתפארה בהמצאה החדשה, שאכן זכתה להצלחה מסחרית בראשיתה[2].

המצאת הפסקול איפשרה את יצירתן של סוגות קולנועיות חדשות, דוגמת מחזות הזמר[2].

ישנם קולות של דברים הנראים על המסך ונקראים "סאונד דיאגטי" (on-screen) – צלילים מהעולם הבדיוני המתרחש ביצירה, למשל, קולות השחקנים, צליליהם של חפצים וכלי נגינה המוצגים ביצירה ועוד. צלילים המגיעים מחוץ לעולם הבדיוני של היצירה נקראים "סאונד אקסטרא דיאגטי" (off-screen)[2], וכוללים למשל הערות של קריין, מוזיקת רקע ואפקטים קוליים.

טכנולוגיה עריכה

המצאת הפסקול הולידה אתגרים טכנולוגיים חדשים, ובראשם יצירת סינכרוניזציה בין הצלילים לבין המראות[2].

הקלטה עריכה

את הדיאלוג (קולות השחקנים) מקליטים בנפרד מהמוזיקה והאפקטים שמוסיפים בהמשך לרצועה[2].

בראשית ימי הפסקול היו מקליטים את הדיאלוג באמצעות מיקרופונים המוצמדים לבגדי השחקנים, אולם אלו יצרו לעיתים בעיות טכניות. מזה שנים החלו להשתמש בתעשיית הקולנוע במוטות בום ארוכים אשר יכולים להיות קרובים לשחקנים מבלי להיראות במצלמות[2].

במקרים רבים מתבצעות ההקלטות למעשה בנפרד מהצילומים, תוך הקפדה על תזמון מושלם של הקול לתנועות השפתיים. טכניקה זו משמשת גם עבור הפקת דיבוב לסרטים לשפות שונות, וגם כדי שניתן יהיה לשמוע את הדיבור באופן ברור גם אם הסצנה מתרחשת בסביבה עם רעשי רקע, למשל, שימוש בציוד אפקטים המייצר רעש רב[2].

הקלטה של אפקטים לעיתים ניתן להשיג מוכנה מראש, אולם לעיתים יש צורך לבצע הקלטה מאולתרת שתייצר את הרעש הנדרש לצורך האפקט, דוגמת עצירה חדה של מכונית או המראת מטוס קרב[2][3].

העבודה עם רצועת הפסקול עריכה

בסרט קולנוע הקול מוקלט כרצועה צרה לאורך שוליו של הסרט. הפסקול נקרא על ידי תא פוטואלקטרי המכיל נורה משלו, בתוך מקרן הקולנוע. עם המעבר לסרטים בסטריאו הוכפל הפסקול והוא מכיל שתי רצועות. ניתן לעיתים להבחין בפסקול של סרט הקולנוע על המרקע לצד התמונות אם המקרין אינו מיומן ושוכח להחזיר אל המקרן חלק שלו שנועד להסתיר פס זה מעיני הצופים. נוהגים להוציא חלק זה מהמקרן בעת שמנקים אותו (התקלה שבה מופיעה מעין שערה שחוצה את המסך נובעת מאי ניקוי חלק זה).

הפסקול אומנם נקרא על ידי המקרן, אך החלק הקורא אותו שונה מהחלק המקרין את התמונות על המסך. ככלל, מקרן קולנוע מכיל ארבעה חלקים. גלגל עליון (או קטע ממגש, בהקרנה במגשים) שעליו אסוף חלק הסרט שטרם הוקרן, מערכת הקרנת התמונה, מערכת קריאת הקול והגלגל התחתון (או קטע ממגש, בהקרנה במגשים) שאוסף את חלק הסרט שכבר הוקרן. אי אפשר לשלב את קורא הקול במערכת הקרנת התמונה משום שהפילם עובר בפולסים על פני העדשה, אך עובר באופן רציף על פני קורא הקול.

גם בסרטי וידאו אותות הקול נקראים על ידי חלק שונה של מכשיר הווידאו מזה הקורא את אותות התמונה. אך הדבר נעשה באופן שונה מזה שבמקרן קולנוע.

השימוש בפסקול עריכה

כמעט לכל סרט יש פסקול הכולל שלושה מרכיבים: קולות השחקנים (דיאלוג, קריינות ו־Voice over), המוזיקה, והאפקטים הקוליים[2] שמטרתם לשרת את העלילה, ליצור אווירה מתאימה, להעצים פרט מסוים ביצירה[3] ולתת ליצירה עומק רעיוני ורגשי[2].

הפסקול "משתתף" בסיפור העלילה וביצירת חוויית הצפייה. הצופה, המרוכז בעלילה ובמתרחש על המסך, אינו מבחין בפסקול[דרוש מקור] ולכן עושים בו שימוש להעברת מסרים רגשיים ולא-ישירים, לדוגמה: שימוש במוזיקה קצבית ליצירת "אקשן" בסרטי פעולה; אמצעי להסביר את רגשות השחקן וליצור הזדהות; יצירת אווירה רומנטית; בניית תחושת מתח ואימה (מרכיב מרכזי בסרטיו של ה'יצקוק) – לעיתים משתמשים בפסקול כדי ליצור בקרב הצופים תחושות מתח ואימה מפני מה שנמצא מחוץ לטווח הראייה, תוך ניצול הפחד מפני דבר לא ידוע שאיננו רואים, ברגע ששומעים צלילים המעידים על קרבתו. היצ'קוק נהג ללוות קטעים שלווים יחסית בסרטיו במוזיקה מותחת כדי לסמן לצופים להיות דרוכים לקראת העתיד לבוא[2].

אחד המרכיבים הנפוצים של פסקול הוא יצירת צלילי רקע המתאימים לסצנה, למשל, קולות רקע של עיר סואנת, קולות של ג'ונגל גשום, קולות דיבור וכלי מטבח במסעדה, וכדומה. צלילי רקע אלו מעשירים את תחושת הריאליזם ביצירה, ולעיתים מסייעים ליוצרים לאפיין עבור הצופים את הסביבה (למשל, כפר רגוע ושלו או פאב שוקק בילויים)[2].

לעיתים בוחרים הבמאים להדגיש צליל מסוים, למשל, תקתוק של שעון הסופר לאחור בשיא המתח, ואז צלילים אלו יושמעו בווליום גבוה יחסית כדי לתפוס את תשומת לבם של הצופים[2]. לעיתים מתבצע בפסקול שימוש אירוני, היוצר פער מכוון בין המתרחש בעלילה לבין הפסקול, במטרה להעביר רעיון לצופים[3][2].

לעיתים ישנו שימוש דווקא בשקט, כך למשל יכול פסקול להתרוקן כמעט לחלוטין (למעט רעשים רכים מאוד, דוגמת רשרוש עלים או צלילי מכוניות רחוקות) כדי להדגיש שתיקה מביכה בשיחה בין דמויות, או רקע לפני סצנת השיא כדי להדגיש את אווירת "השקט שלפני הסערה"[2].

למוזיקה שימוש רב ביצירת האווירה ביצירות רבות. ישנם מקרים בהם למוזיקה תפקיד מרכזי ביותר, למשל, בסרטי מחזות זמר. לעיתים משתמשים במאים במוזיקה כדי להעשיר את אפיונן של דמויות, למשל, באמצעות חשיפת הצופים לטעמן המוזיקלי. בסרטי קולנוע רבים משתמשים הבמאים בשיר פתיחה ליצירת האווירה המתאימה לתחילת הסרט[2].

ישנם סרטים בהם הפסקול הוא משמעותי עוד יותר – מעין "השחקן הראשי", הציר סביבו נוצר הסרט. במקרים אלה הסרט "משרת" את הפסקול ולא להפך. דוגמאות לכך הם "פנטזיה" מבית היוצר של חברת וולט דיסני ו"אלגרו נון-טרופו" מבית היוצר של חברת Bozzetto Film.

הנרי אונגר הדגים את מקומו של הפסקול בסרט: "תינוקה של רוזמרי" נפתח בנעימת נושא מתוקה ולירית, קליטה וקלה לזמזום, המושרת מפי אישה, מלודיה שנועדה לעורר זיכרונות של שירי ערש. כך בסצינות הראשונות. אבל ככל שמידרדר המצב והבטן תופחת, ופני הנערה משנים גונם לירוק של גווייה - תחבולת צבע פשוטה להמחשת מצבה הנפשי - הולכת ומשתלטת על הפסקול רביעיית המיתרים של פנדרצקי - מוזיקה הצורמת את אוזנו של הצופה. מוזיקה חסרת מרכז, נחשול דודקפוני של צלילים כאוטיים[4].

בעוד שבדוגמה זו נעימת הפסקול מדבר אל חושיו של הצופה, באחדים מסרטיו של פדרו אלמודובר שזורים בפסקול שירים ישנים, שמילותיהם משקפות את הרגשות של גיבורי הסרט.

פסקול כמוצר עצמאי עריכה

כשהפסקול של סרט קולנוע כולל שירים או יצירות מוזיקליות רבות, נהוג להדפיסו על-גבי תקליטורים ולמכרו בחנויות מוזיקה. אלבומי פסקול הנמכרים בחנויות מסומנים לרוב בראשי התיבות OSTאנגלית: Original soundtrack).

מלחינים בולטים עריכה

במקרים רבים בתולדות הקולנוע זכו פסקולים להצלחה גדולה מזו של הסרט עצמו. שירים ונעימות רבים מתוך פסקולים הפכו ללהיטים, ולעיתים היוו את נקודת הזינוק של מוזיקאים מתחילים. הפסקול הנמכר ביותר בכל הזמנים שייך לסרט "טיטאניק" (1997)[דרוש מקור]. הפסקול הולחן על ידי ג'יימס הורנר, שבמהלך הקריירה שלו הלחין פסקולים מצליחים רבים: "טרויה" (2004), "נפלאות התבונה" (2001), "איש המאתיים" (1999), "המסכה של זורו" (1998), "כופר" (1996), "ג'ומנג'י", "לב אמיץ", "קספר" ו"אפולו 13" (כולם ב-1995), "סכנה ברורה ומיידית" (1994), "תיק שקנאי" (1993), "סניקרס" ו"משחקים פטריוטיים" (1992), "מותק, הילדים התכווצו" (1989), "שם הוורד" ו"הנוסע השמיני" (1986), "48 שעות" (1982) ורבים אחרים (בסך הכול 150 סרטים מ-1978 ועד 2005).

אלטון ג'ון הלחין את פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" (1994). זהו פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים[דרוש מקור]. ג'ון הלחין פסקולים גם למספר סרטים נוספים.

תופעה זו, של מלחין בודד האחראי לפסקולים של מספר כה רב של סרטים מצליחים, אינה נדירה. בהוליווד קיימת שורה של מלחינים כאלו, אותם ניתן למנות על אצבעות היד[דרוש מקור], אשר אחראים לפסקולים של רוב הלהיטים המופקים במקום זה:

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פסקול, באתר מילון אבניאון
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 פסקול, באתר משרד החינוך
  3. ^ 1 2 3 4 5 שיעור מס' 4 - פסקול, באתר משרד החינוך
  4. ^ הנרי אונגר, קולנוע ופילוסופיה, הוצאת דביר, 1991, עמ' 114.