אונס קבוצתי
אונס קבוצתי הוא סוג של אונס בו מבוצע אקט מיני בכפייה על ידי יותר מאדם אחד, או כאשר האונס מבוצע על ידי אדם אחד ונוכחים במקום אדם נוסף או יותר אשר מסייעים לו, מעודדים אותו או צופים בו. בספרות המקצועית נקרא multiple perpetrator rape (MPR).
אונס קבוצתי הוא סוג אחד של עבירת מין מתוך מכלול של עבירות מין קבוצתיות, והוא גם הנפוץ ביותר בעבירות אלו[1]. השם לכלל הפגיעות המיניות בקבוצה הוא Multiple perpetrator rape sexual assault - MPRSA[2].
סקירה היסטורית עריכה
תחילת התיעוד של אונס קבוצתי הוא מזמנים של מלחמה; בתקופה הקדומה ואף בתקופה המודרנית המוקדמת, כמעט ולא קיימת התייחסות לאונס קבוצתי בזמנים של שלום ובחיי היום יום. תיעוד חריג של אונס קבוצתי, שהתרחש לאו דווקא בימי מלחמה ואף הוביל בעצמו למלחמת אזרחים עקובה מדם, מתועד אף בתנ"ך בתיאור מעשה פילגש בגבעה, בו פילגשו של איש לוי נאנסת באכזריות בידי אנשי העיר בה התארחה, ומתה כתוצאה מכך.
לאורך ההיסטוריה אונס נתפס במערכות משפטיות כפשע קניין כלפי אבי האישה, אחיה או בעלה, ולא כפשע נגד האישה. אונס קבוצתי בפרט הפך לפרקטיקה של אלימות נגד עמים שלמים. השלכותיו של האונס הקבוצתי הביאו לדה-מורליזציה של האויב. ישנו תיעוד היסטורי של מעשי אונס של גברים בנשים בעתות מלחמה[3]. עידן הנאורות והתפתחות מדע הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה החברתית בפרט, הפמיניזם והשיח החדש שהביא עמו, והשיח המוסרי לאחר שתי מלחמות העולם, היו גורמים עיקריים שהפכו את נושא האונס הקבוצתי באופן הדרגתי למושא מחקר שאינו תלוי רק בפרקטיקה של זמני מלחמה, אלא כחלק מהקשרים רחבים יותר.
למרות ההכרה באונס קבוצתי בזמן מלחמה לאורך ההיסטוריה, רק בשנות ה-90 אונס קבוצתי בעת מלחמה הוגדר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. לכן, מקרי אונס קבוצתי בעתות מלחמה שקדמו לעשור זה לא הובאו למשפט, והאנסים לא הועמדו לדין[4].
מאפיינים בדינמיקה של אונס קבוצתי עריכה
דינמיקה של אונס קבוצתי מתנהלת בדרך כלל בקבוצה של שני אנשים ומעלה המבצעים את האונס.
לחץ קבוצתי, קונפורמיות ואפקט העדר עריכה
לחץ קבוצתי, קונפורמיות ואפקט העדר הם שלושה מאפיינים החוזרים על עצמם בניסויים ומחקרים של פסיכולוגיה חברתית, ויש להם השפעות מובהקות בדינמיקה של אונס קבוצתי בפרט. מאפיינים אלו מספקים הסברים לשאלה כיצד יכול להיות שמספר בני אדם "נורמטיביים" חוברים יחדיו לכדי ביצוע מעשים אכזריים ולא מוסריים כמו אונס קבוצתי, וכיצד התנהגותו של אדם יכולה להשתנות בהתאם לקשר בין חברי הקבוצה ולדמיון ביניהם בנוגע להתנהגות מסוימת.
קונפורמיות מוגדרת כשינוי בהתנהגות של אינדיבידואלים בהתאם לנורמות הנהוגות בקבוצה. היא גורמת לעיוות תחושת המציאות, ויכולה להשפיע על תהליכים, הקשרים והתנהגויות שונות בדינמיקות חברתיות שונות, בהן אונס קבוצתי[5]. אחד המחקרים המוכרים בתחום זה הוא ניסוי הקונפורמיות של אש (1951), שבדק צייתנות וקונפורמיות ציבורית באופן טהור, תוך נטרול האפשרות שהמשתתפים ישנו את דעתם לגבי התשובה הנכונה או יטעו לגביה מלכתחילה. ניסוי מרכזי נוסף בתחום הוא הניסוי של מילגרם (1974), שבחן את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.
מחקרים מאוחרים יותר (של אלן ולוין[6]), שנערכו בעקבות מחקרו של אש והשתמשו בפרדיגמה ניסויית זו, מצאו שכאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, יורדת בצורה דרסטית מידת ההתנהגות הקונפורמית. מספיק שאדם אחד יציג עמדה שונה מיתר המשתתפים (גם אם היא אינה זהה לזו של הנבדק), כדי להקטין את הסיכוי להתנהגות קונפורמית של הנבדק. למעשה, עלה כי מה שחשוב לשם קונפורמיות הוא הקונצנזוס ולא מספר האנשים החושבים אותו הדבר.
טשטוש נורמות חברתיות וערכים עריכה
לפי לוין (Levine), בקבוצה יש תחושת השתייכות ושותפות גורל, לכן נוצר מצב של מחויבות חזקה, בו הפרט בקבוצה חש צורך להשתייך לנורמות הקבוצה ולא לנורמות וערכים של החברה הרחבה.
ראדל (Radel) טוען כי כוחה של הקבוצה הוא הרסני. היא הורסת ומנטרלת מעצורים שקיימים אצל כל פרט כאשר מדובר בהתנהגות שסוטה מהנורמות החברתיות. נוצר מנגנון שמצדיק את ההתנהגות הקבוצתית ומטיל סנקציות על אלו שמהססים ומסרבים לקודים הקבוצתיים[3].
חלוקת מטרות הקבוצה עריכה
עבירה משותפת מאפשרת חלוקה של העבודה וכן של מטרות הקבוצה. הסבירות ליחיד להיתפס כאשר הוא חלק מקבוצה נתפסת בעיני חברי הקבוצה כנמוכה, וזאת בשל היכולת לטשטש ראיות יחדיו, וכן תצפית ושמירה בזמן המעשה[7].
רצידיביזם עריכה
ממחקרים עולה כי 76% מעברייני המין שפועלים כיחידים, מבטאים רצידיביזם – חוזרים על הפגיעה יותר מפעם אחת, בעוד שאצל עברייני מין שפועלים בקבוצה מדובר על שיעור יחסית נמוך של 25%.
מאפייני מבצעי האונס עריכה
לרוב, גילאי התוקפים מינית בקבוצה צעיר יותר מאשר התוקפים בגפם (אנס יחיד)[8]. לפי מחקר מקיף שפורסם ב-2007 מדובר על ממוצע גילאים של כ-14 שנה, כאשר הגילאים של התוקפים במקרי האונס הקבוצתי השונים שנחקרו היו בין 9-36[9].
בדינמיקה של אונס קבוצתי יש חלוקת תפקידים, שגם אם לא נקבעה או נאמרה מראש, היא קיימת כחלק מהסדר החברתי שנוצר בקבוצות, ותפקידו להביא לאינטגרציה בקבוצה שתאפשר את ביצוע הפעולה המשותפת – האונס הקבוצתי.
המנהיג עריכה
בשפה המקצועית מכונה תפקיד המנהיג באונס קבוצתי בשם "הממריץ". זהו התפקיד הדומיננטי בדינמיקה של הקבוצה. אמיר התייחס כבר בשנת 1971 לאלמנטים רבים המעצבים את הדינמיקה המאפשרת אונס קבוצתי, ביניהם גם תפקיד המנהיג; הוא טען כי תפקידו של המנהיג הוא הכרחי בדינמיקה, הוא היוצר והמפעיל של המניפולציה בתוך הדינמיקה, וזה שקובע את מטרותיה[10].
במחקר נוסף, פידלר (Fiddler) הוסיף כי למנהיג יש יכולת להשפיע על היחידים שמראים היסוס או מסרבים להשתתף באקט, וזאת על ידי הטלת סנקציות שונות. המנהיג הוא מקשר הפעילות החברתית בין חברי הקבוצה, ויעילותו נבחנת במבחן התוצאה, כלומר לפי ביצועי הקבוצה והיכולת שלו להשפיע עליהם. ראדל (Radel) מסביר איך המנהיג ואישיותו מותאמים לצורכי הקבוצה ואיך בא לידי ביטוי הקשר בין הנורמות האישיות של החברים לבין הנורמות הקבוצתיות העלולות להיות בקונפליקט; המנהיג פותר את הקונפליקטים הללו ועל ידי רציונליזציה וסנקציות, וגורם לחברים לפעול ולקחת חלק באונס[3].
משתתפי הקבוצה המובלים עריכה
לרוב, עברייני מין קבוצתיים נוטים להיות מובלים ולא מובילים (מנהיגים). מאפיין בולט שלהם הוא רצון להשתייך לקבוצה, ולרוב ניתן לזהות כי תפיסת עולמם כוללת השקפות סטריאוטיפיות באשר ליחסי גברים–נשים. עוד נמצא כי הם בעלי נטייה ברורה ל"זריקת" אחריות לעבירה לשותפיהם לתקיפה או לקורבן האונס[11].
משתתף חריג עריכה
במחקר מ-1987 טען הייזלווד (Hazelwood)[12] כי באונס קבוצתי יש חבר קבוצה שאינו רוצה בכך, ולעיתים אף ירמוז לקורבן ויסמן לו כי אינו רוצה ליטול בכך חלק. עם זאת, ברוב המקרים גם משתתף חריג זה יבצע את האונס, מכיוון שאין בכוחו לעצור זאת[3].
הסברים וגישות למניעים לאונס קבוצתי עריכה
הגישה הפמיניסטית עריכה
ערך מורחב – תרבות אונס
הגישה הפמיניסטית טבעה את המושג "תרבות האונס", לתיאור תרבות שהנורמות בה סובלניות וסלחניות כלפי אונס. הגישה רואה במעשי האונס בכללם את שימור ההבניה החברתית של עליונות הגבר על האישה והדגשת נחיתותן של הנשים בחברה. על פי גישה זו, שיח נפוץ בחברה מביע סובלנות וסלחנות כלפי מעשי אונס, ואף מעודד אותם, ושיח זה הוא המקור לרוב מקרי האונס, ובהם האונס הקבוצתי. לפי הגישה, הסיפוק המיני אינו המניע לאונס, אלא האמצעי; המניע הוא אלימות לשם שימור העליונות והפיקוח הגברי על נשים. אונס הוא מעשה פסאודו-מיני, המונע על ידי תשוקה לכוח ושנאת נשים.
הגישה הפסיכולוגית עריכה
לרוב, גישות פסיכולוגיות עוסקות בחקר מניעיהם האישיים של מבצעי האונס, ולא בדינמיקה בין חברי הקבוצה. הן מציעות הסברים שונים לגבי אופן התנהלותו של האדם, המניעים שהביאו אותו לבצע את המעשה והמורכבות הנפשית. הביקורת על גישה זו היא שהיא מאוד ספציפית ולרוב לא חוקרת את החברה או ההקשר בו נעשה המעשה. להלן מספר דוגמאות להסברים מהגישה הפסיכולוגית:
- הסבר המתייחס לזהות המינית – הסבר זה גורס כי נערים מתבגרים לעיתים חשים חולשה ותחושה של היעדר גבריות בשל בלבול בזהות המינית. כדי להגן על זהותם, לחוש שווה בין שווים ולהימנע מדימוי מיני הומוסקסואלי, הם משתתפים באונס קבוצתי ובכך "מוכיחים" את גבריותם. בנוסף, החדרת איבר המין של האנס לגופה של האישה לאחר שהוחדר איבר מין גברי אחר היא בעלת משמעות הומוסקסואלית שלעיתים אינה מודעת; הכוונה במשמעות זו היא ששני איברי מין זכריים מבצעים את אותה הפעולה באיבר מין נשי אחד, דבר המקנה באופן לא מודע תחושה של שיתוף והנאה משותפת מעצם החבירה ביחד. עוד מעלה המחקר, כי באונס קבוצתי קיימים מאפיינים הומוסקסואליים שאמורים לחפות על בלבול וחרדה של האנס, האינטראקציה היא בין הנערים לבין עצמם ולא בינם לבין הנערה הנאנסת. מסקנת המחקר, "אנו החבר'ה יכולים לחלוק בינינו את אותה הנערה, להתלכד סביב אובייקט מיני משותף, ויכולים כקבוצה להגיע להתעוררות מינית משותפת", היא מסקנה עם משמעויות הומוסקסואליות[3]. פגי ריבס סנדיי (Peggy Reeves Sanday) מוסיפה ואומרת כי באקט המיני של האונס הקבוצתי, הגברים בעצם יכולים לקיים יחסים זה עם זה[13].
- הסבר פסיכולוגי המתייחס לבעיות זהות אצל המתבגרים – האונס הקבוצתי הופך להיות מטרה להשגת סטטוס חברתי שאליו שואף האנס להגיע, סטטוס שמדבר על מקומו כגבר ראוי בחברה, בעל יכולות וכוח שנמדדים גם בפן המיני. בנוסף, האונס הקבוצתי הוא כמטרה לביסוס זהות מינית בלי קשר להומוסקסואליות או הומופוביה, כלומר, זהות מינית מובהקת של גבר כפי שהחברה "מצפה" לקבל. כך למשל נטען במחקרם של בלוך ונידרהופר, כי המתבגר האנס מוטרד מבחינה מינית משום שהחברה המודרנית אינה מגינה על הסטטוס החברתי בכלל ועל הסטטוס המיני שלו בפרט, והוא פועל בתוך קבוצה על מנת להשיג, להוכיח ולקחת לעצמו את הסטטוס החברתי בו הוא רוצה להיות מצוי[3]. גם המחקר של גייס וצ'אפל (Geis & Chappell) טוען כי העלייה במקרי האונס הקבוצתי משקפת צורך גברי לבסס זהות מינית גברית ותחושת עליונות, דרך מעשים אגרסיביים נגד קורבנות נשים. הנערים מרגישים ש"נשללו" מהם יחסים מיניים "חופשיים וקלים". הכעס והתסכול, בשילוב עם טריגר האלכוהול, עלולים להוביל ללקיחה בכוח של "מה שנשלל מהם"[3].
שילוב הגישה הפסיכולוגית והפמיניסטית עריכה
סנדיי (Peggy Reeves Sanday) פרסמה ספר שעוסק באונס קבוצתי ומציע ניתוח משולב של הגישות הפמיניסטית והפסיכולוגית[14]. היא טוענת כי האונס הקבוצתי ממלא תפקיד של מכשיר תרבותי אשר מדגיש את זכריות הגברים, ובו בזמן מגביל את האגרסיביות שלהם זה כלפי זה על ידי הפנייתה לאישה. היא מחברת בין אגרסיביות גברית לבין מה שהיא מכנה "חיבור גברי" ("male-bonding"), וטוענת שאונס קבוצתי סביר יותר שיתרחש על ידי קבוצות של גברים בהן הקשר בין חברי הקבוצה מגיע לדרגה של שכרות מהצלחה ואף לרמה מיסטית. זאת אחת הסיבות, לדידה, לריבוי מקרי האונס הקבוצתי במסיבות באוניברסיטאות ובמכללות בארצות הברית. היא גורסת כי מעשה האונס מגביר את הקשר בין הגברים בחבורה. כלומר, האגרסיביות המינית כלפי נשים היא שלב בו הגברים מציגים את הייחוס שלהם, ושלב הכנה לקראת תפקידם העתידי בהיררכיה של הסטטוסים בחברה.
גישה פסיכו-חברתית עריכה
גישה זו שמה דגש על הדינמיקה שמאפיינת את קבוצת האנסים. בתחילת המחקר ועם הניסיון להסביר את מניעי האונס הקבוצתי, בודדו חוקרים מאסכולה זו את האלמנט הקבוצתי וניסו להתייחס אליו כצורה נוספת של אונס על ידי אדם יחיד. אך עם השנים הכירו החוקרים בכך שיש צורך להתייחס לאונס מזווית פסיכולוגית–סוציאלית, וזאת משום שמדובר באינטראקציה חברתית ברורה שבה הקבוצה והדינמיקה בתוכה היא זו שנושאת עליה את האחריות להתנהגות הפלילית.
אלמנטים כמו לחץ חברתי, נטילת סיכון, פיזור אחריות ומנהיגות הם חלקים דומיננטיים בדינמיקה של אונס קבוצתי. למשל, קיימים הסברים שטוענים שככל שהקשר עם המנהיג חזק יותר וכן ההיכרות עם שאר חברי הקבוצה עמוקה וטובה יותר, כך גדל הסיכון שאותה קבוצה תיטול סיכונים.
המחקרים הסוציולוגיים והפסיכו-חברתיים העוסקים בתחום מגלים פעם אחר פעם שאחוז רב של מקרי האונס בכלל ושל אונס קבוצתי בפרט הם אירועים מתוכננים מראש, ולא התפרצות ספונטנית של חוסר יכולת לשלוט ביצרים כמו שנהגו לחשוב בעבר. עוד עולה כי ביותר מרבע מהמקרים, הקורבן עובר השפלה נוספת אם בבעילה חוזרת על ידי אותו אנס, או מעשי סדום, או החדרת חפצים לגופו.
סוגים של אונס קבוצתי עריכה
אונס קבוצתי במסיבות עריכה
קיים תיעוד רב של תופעת האונס הקבוצתי במסיבות, בעיקר במסגרת מסיבות סטודנטים בארצות הברית. התופעה זכתה לכינויים כגון "gang bang", "pulling train". בדינמיקה מסוג זה נמצאו ארבעה מאפיינים עיקריים שחזרו על עצמם במחקרים שונים: שיכלון (רציונליזציה), מציצנות, אלכוהול ופורנוגרפיה[3].
אלכוהול וסמים בדינמיקה של אונס קבוצתי במסיבות הם לרוב המפתח לתחילתו של אירוע של אונס קבוצתי. האלכוהול "מכין את הקרקע" לאונס על ידי שחרור רסנים, התעלמות מנורמות חברתיות ומתן לגיטימציה להתנהגות מתעללת. כמו כן, אם הקורבן צורכת כמות גדולה של אחד מהחומרים אלו, היא לרוב לא תהיה מודעת ולא מכירה בכוונות הקבוצה שמתכננת לאנוס אותה, והשכנוע הידידותי מצד חברי הקבוצה הוא תחילתו של אירוע תקיפה מינית מתוכנן. ברגע המעבר לסיטואציה הפרטנית ובזמן ההבנה או לעיתים אי ההבנה של הקורבן למצבה, בריחה אינה אפשרית. במצב בו הקורבן מכירה בסיטואציה, מופיעים חרדה, בלבול ופאניקה.
בעוד הקורבן חסרת אונים, הגברים האונסים עושים רציונליזציה לסיטואציה שיצרו, כהיתקלות מינית משותפת שמחברת ביניהם. הקורבן מתורגמת להיות שותפה שרצתה בכך, ולכן אין תחושה של פשע מוסרי אלא של סיטואציה נורמלית המאפיינת מסיבות. המציצנות יכולה להופיע במקרי אונס קבוצתיים במסיבות כאשר גברים שאינם אקטיביים בביצוע האונס או פיזית לא נמצאים בחדר, נוכחים באונס על ידי הצצה דרך חלון, חור המנעול בדלת או על ידי צילום; לעיתים מציצנות זו מביאה עמה גם עידוד של החבורה המבצעת את האונס.
הפורנוגרפיה מהווה גם היא מרכיב חשוב באונס מסוג זה, מכיוון שהיא יוצרת ומציגה סיטואציות שונות אשר נראות לצופה כלגיטימיות ואף כראויות לחיקוי, ולכן כאשר יהיה חלק מקבוצה שמבצעת את האונס הקבוצתי, הוא לא ירגיש כמבצע פשע אלא כמחקה פנטזיה וסצינות שנראות לו "טבעיות". בנוסף, דרך הפורנוגרפיה מתבטאת הלגיטימציה לזיהוי האישה כאובייקט.
אונס קבוצתי בעת מלחמה עריכה
אונס קבוצתי במלחמה הוא צורת האונס הקבוצתי העתיקה והמוכרת ביותר. זוהי פרקטיקה המבטאת את המטרה המלחמתית – דיכוי האויב ונקמה בו. פעולה זו מאופיינת באונס נשים שנשבו בידי האויב או באזורים שנכבשו; במקרים אלו נשים מהוות "פרס" לחיילים הכובשים. כמו כן, אונס מסוג זה מכיל השפלה על רקע דתי, תרבותי או לאומני, בהתאמה למלחמה ולאופי הנלחמים בה. במלחמות רבות שהתנהלו במהלך ההיסטוריה בין עמים שונים מתועדים מקרים רבים של אונס מסוג זה, והמחקר מבחין תופעה זו מאונס קבוצתי בעתות שלום, משום שאלה הם מקרים בהם מערכת יחסי הכוחות שואבת את כוחה מפרקטיקה של אלימות ומשאיפה לדיכוי של חברה שלמה.
במאה ה-20 – במלחמת העולם הראשונה דווח על אונס נשים בלגיות בידי חיילים גרמנים. במלחמת העולם השנייה נשים רוסיות (נוצריות ויהודיות) נאנסו והוכנסו בכפייה לבתי בושת בידי חיילים גרמנים, וכאשר מאזן העוצמה התהפך, חיילים רוסים אנסו נשים אוסטריות וגרמניות. הכיבוש היפני של סין לווה באלימות מינית, אשר נודעה לימים כ"אונס של ננקינג". ב-1971 בוצע אונס המוני בנשים בנגלדשיות על ידי חיילים פקיסטנים; ורק בעשור האחרון החלו נשות קוריאה לחשוף את סיפורן כ"נשות הניחומים" של הצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות מעשי הזוועה המזעזעים, האנסים לא הועמדו לדין בגין העבירות הללו, וזאת משום שרק בשנות התשעים הוכר אונס קבוצתי בעתות מלחמה כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות[4].
במאה ה-21 – מקרי אונס קבוצתי בזמן מלחמה ועל רקע דתי, תרבותי או לאומני, ניתן לייחס בתקופה זו בעיקר לארגוני טרור כמו "בוקו חראם" באפריקה[15] ו"דאעש" במזרח התיכון[16].
אונס קבוצתי בין גברים עריכה
כאשר הקורבן הוא גבר, מדובר בעבירת מין קבוצתית שאינה מוגדרת אונס על פי החוק הישראלי (Multiple perpetrator rape sexual assault - MPRSA[2]). על פי הגדרת חוק העונשין (סעיף 345) אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית. תקיפה מינית בה הקורבן הוא גבר נקראת בישראל מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). למרות ההגדרה בחוק, היחס החוקי למעשה סדום בכפייה מקביל לאונס, וחוק העונשין קובע ש"דינו כדין אונס".
נהוג לחשוב שמקרים של עבירות מין המתרחשות בין גברים יופיעו בבתי כלא בין אסירים, אך בשנים האחרונות צצות פרשות אונס שונות ברחבי העולם שאינן מתקיימות בבתי כלא. השכיחות באוכלוסייה נמוכה יחסית – מחקרים מעידים על 1.4% של גברים נאנסים. עם זאת, תופעות של אלימות מינית נגד גברים בכלל, ואונס קבוצתי בפרט, הן תופעות שסובלות מתת-דיווח בשל נורמות מגדריות שונות[17].
אונס קבוצתי על ידי נשים עריכה
ברובם המכריע של מקרי האונס הקבוצתי, האנסים הם זכרים, אך נרשמו גם מקרים בהם נשים היו הפוגעות. גם במקרה זה מדובר בעבירת מין קבוצתית שאינה מוגדרת כאונס הן בספרות המקצועית והן בהגדרת החוק בישראל. עבירת מין קבוצתית מסוג זה מתרחשת כאשר שתי נשים או יותר פוגעות בגבר או באישה. מדובר בסוג עבירה שמדווחת לעיתים רחוקות, ולכן כמעט ולא קיים תיעוד של סוג אונס זה[18].
בישראל עריכה
בחוק העונשין ובפסיקה עריכה
בישראל מתואר אונס קבוצתי בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין כאונס שנעשה ”בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם”[19].
כיום בישראל, עבירת אונס קבוצתי נחשבת לאונס בנסיבות מחמירות, ומבצעי האונס צפויים למאסר של עד 20 שנה[3]. באונס קבוצתי מוגשים כתבי אישום כמספר האנסים שנכחו בעת המעשה, כל אנס נשפט בגפו, וגזר דינו ניתן בהתאם למקומו, תפקידו, וחלקו באונס הקבוצתי. קורבן האונס מעיד בכל משפט על כל חשוד בנפרד (משפטים נפרדים או באותו משפט), עולה לדוכן העדים ונותן עדות כמספר כתבי האישום לפחות.
פרשת האונס בשמרת (1988) היוותה ציון דרך משמעותי וחשוב במערכת החוק ובפסיקה העוסקת בפשיעה המינית בכלל והקבוצתית בפרט. תחילה קבע השופט מיכה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה שגרסת הנאנסת אינה אמינה ולכן זיכה מחמת הספק את החשודים באונס. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ידי פרקליטות המדינה, ובהרשעה של ארבעת הנאשמים ידי חבר השופטים שכלל את נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר ואת השופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג, נקבע באופן חד וברור כי אונס מוגדר כאונס כאשר לא ניתן אישור מהאישה למגע מיני איתה, וכי על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה טרם המגע המיני.
נתונים אודות אונס קבוצתי בישראל עריכה
מתוך כלל הפניות על עבירות מין שדווחו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, 5% מהפניות דיווחו על תקיפה קבוצתית. זאת לעומת הפגיעה הנפוצה ביותר שדווחה, אונס וניסיון אונס – 34% מכלל הפניות; 24% מהפניות דווחו על פגיעה מינית על ידי בן-משפחה קרוב (גילוי עריות); 13% על מעשה מגונה; 12% על הטרדה מינית בעבודה; ו-9% על הטרדה מינית[20].
בין מקרי האונס הקבוצתי שפורסמו בכלי התקשורת בישראל נמנים פרשת נירים (1949), פרשת האונס בשמרת (1988), האונס הקבוצתי בלוד (2003) והאונס הקבוצתי באילת (2020).
בסכסוך הישראלי–ערבי עריכה
במהלך הסכסוך הישראלי–פלסטיני, קיימים תיעודים בודדים של מקרי אונס קבוצתי על רקע לאומני, של יהודים וערבים. בין המקרים המתועדים הם מאורעות תרפ"ט – נשים יהודיות שנאנסו בעיקר בירושלים על ידי מספר ערבים. מקרה נוסף הוא אונס הטרמפיסטיות מביר אל-מכסור בשנת 2005 – אז אנסו ארבעה בחורים ערביים ארבע בחורות מאזור חיפה והקריות תוך קריאות גנאי על רקע לאומני; האנסים פעלו באופן אינדיבידואלי, ותושבי הכפר ממנו הגיעו הביעו גינוי למעשה וכן הוכחש כל קשר למניע לאומני[21][22].
מקרה נוסף הוא "פרשת נירים" באוגוסט 1949 סמוך למשלט נירים: קבוצת חיילי צה"ל לקחו בשבי נערה בדואית, אנסו אותה באכזריות בזה אחר זה על פי הסדר שקבע המ"מ, ולאחר מכן היא נרצחה ונקברה מחוץ למשלט; החיילים הועמדו לדין על האונס והכליאה. במקרה זה, מרבית הראיות המרשיעות בנוגע לאלימות המינית הגיעו בעקבות הודאות החיילים במשלט, מאחר שכשנמצאה גופת הנערה היא הייתה במצב של ריקבון מתקדם; 17 חיילים נשפטו לעונשי מאסר[דרוש מקור].
סיקור תקשורתי עריכה
בישראל עד סוף שנות השמונים לא הופיעו סיקורים בתקשורת והתייחסות לאונס קבוצתי כתופעה חמורה ומזעזעת. בעקבות מספר פרשיות אונס קשות, וביניהן פרשת האונס בשמרת (1988) חל שינוי משמעותי ביחסה של התקשורת. פסק הדין הראשוני שהתקבל בבית המשפט המחוזי בחיפה גרר עמו קולות מחאה והפגנות שגינו את הפסיקה, לפיה זוכו הנאשמים. היו קולות שדרשו משפט חוזר וערעור של פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון, תוך האשמת המערכת המשפטית וביקורת על האשמת הקורבן שהתנהלה מול הנאנסת באותה התקופה. המחאות יצרו שיח ציבורי שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב. לאחר הרשעת ארבעת הנאשמים, החלו פרשיות של אונס קבוצתי "לקבל במה" תקשורתית בישראל[23].
בתרבות עריכה
בשנת 1986 עלתה לבמות אופרת הרוק "מאמי", שהביאה למרכז הבמה גם את נושא האונס הקבוצתי על רקע לאומני. האופרה זכתה למספר עיבודים בתיאטרון הבימה ובבתי הספר למשחק. במסגרתה נכתב השיר "האונס" מאת הלל מיטלפונקט, והוא בוצע על ידי אהוד בנאי ומזי כהן (שהשתתפו גם באופרה המקורית). בשיר מתואר אונס קבוצתי ברוטלי שמבצעים שבעה פועלים פלסטינים ב"מאמי", כמטאפורה ליחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים בזמן האינתיפאדה. בין שורות השיר: "נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה", "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינים"[24].
בתחילת שנות התשעים כתבו חברי להקת מוניקה סקס שיר על פרשת האונס בשמרת, "כל החבר'ה"[25] ובכך הציפו למרכז השיח הציבורי את הסוגיה של אונס קבוצתי בכלל ואת היותה תופעה שלא מתקיימת רק בחברות שוליים ואוכלוסיות חלשות. שורה משירו של דן אלמגור, "כשאת אומרת לא", צוטטה בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, ולאחר השימוש בשירו, שינה דן אלמגור את אחת השורות בשיר: "כשהיא אומרת 'לא' – לזה היא מתכוונת. לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'לא!', לכן ה'לא!' שלה סופי, מוחלט. רק היא קובעת, לא שום בית-משפט"[26].
בנוסף, החלו לעלות הצגות שונות הדנות באונס קבוצתי, בהן "משחקים בחצר האחורית" של המחזאית ובמאית התיאטרון עדנה מזי"א, ששאבה את השראתה ממקרה האונס הקבוצתי בשמרת. גם ספרה של רקפת זהר, "דבק שקדים או ציאניד", מבוסס על אותו מקרה.
בשנת 2012 עלה לאקרנים הסרט הישראלי "שש פעמים" של הבמאי יונתן גורפינקל. הסרט מציג את תופעת האונס הקבוצתי מנקודת מבט חברתית של מעמדות ויחסי כוחות. הסרט מציג מציאות חברתית קשה בגיל הנעורים, ועורר זעזוע בשיח הציבורי בישראל[27].
בקולנוע עריכה
הסרט "הנאשמים" שיצא בארצות הברית בשנת 1988 היה הראשון שהתמודד עם הנושא של אונס קבוצתי באופן ישיר.
ראו גם עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל חוק ומשפט | ||
קישורים חיצוניים עריכה
- נתונים סטטיסטיים על אונס קבוצתי, באתר "מקום - אתר לעזרה עצמית לנפגעי תקיפה מינית ואלימות בין-אישית אחרת"
- כתבות בנושא אונס קבוצתי, באתר מאקו
הערות שוליים עריכה
- ^ C Bijleveld, J Hendriks, Juvenile sex offenders: Differences between group and solo offenders, Psychology, crime and law, 2003
- ^ 1 2 Miranda Angel Helena Horvatha* & Liz Kelly, Gang/group/Multiple perpetrator rape: Naming an offence and initial research findings, Journal of Sexual Aggression: An international, interdisciplinary forum for research, theory and practice
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 עפרה שניידר, דינאמיקה של אונס קבוצתי: הסברים תיאורטיים, באתר מכון יסודות - יוזמות חברתיות, 25.1.16 (ארכיון)
- ^ 1 2 שלי הופמן, אלימות מינית נגד נשים בסכסוכים מזויינים, באתר מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ קונפורמיות, באתר האתר למחאות מקוריות, 13 בינואר 2016
- ^ Allen, V. L., & Levine, J. M. (1968). Social support, dissent, and conformity. Sociomelry, 31, 138-149.
Allen, V. L. & Levine, J. M. (1969). Consensus and conformity. Journal of Experimental Social Psychology, 5, 389–99.
Allen, V. L. & Levine, J. M. (1971). Social support and conformity: the role of independent assessment of reality. Journal of Experimental Social Psychology, 7, 48–58. - ^ alfred blumstein, jacqueline cohen, jeffrey a roth. and christy a. visher, Criminal Careers and "Career Criminals, national academy press, 1986
- ^ Morgan L, Brittain B, Welch J., Multiple perpetrator sexual assault: how does it differ from assault by a single perpetrator?, jurnal of Interpers Violence
- ^ Catrien C. J. H. Bijleveld, Frank M. Weerman, Daphne Looije and Jan Hendriks, Group Sex Offending by Juveniles Coercive Sex as a Group Activity, European Journal of Criminology January 2007 vol. 4 no. 1 5-31
- ^ Louise E. Porter and Laurence J. Alison, A Partially Ordered Scale of Influence in Violent Group Behavior An Example From Gang Rape, Small Group Research August 2001 vol. 32 no. 4 475-497
- ^ M O'Brien ; W Bera, Adolescent Sexual Offenders: A Descriptive Typology, Preventing Sexual Abuse Volume:4 Issue:3 Dated:(Fall 1986) Pages:1-4
- ^ Hazelwood, R. R. (1987). Analyzing the rape and profiling the offender. Practical aspects of rape investigation: A multidisciplinary approach, 169-199.
- ^ Peggy Reeves Sandy, Fraternity Gang Rape: Sex, Brotherhood, and Privilege on Campus, new york university press, 2007
- ^ Sanday, P. (2007). Fraternity gang rape: Sex, brotherhood, and privilege on campus. New York University Press
- ^ עדויות מהשבי: "נאנסתי כל לילה", באתר ישראל היום, 28 באוקטובר 2014
- ^ כלא הזוועות: לוחמי דאעש אונסים נערות שלא מסכימות להתאסלם, באתר מעריב השבוע, 29 באוגוסט 2014
חוקי אונס שפחות המין של דאעש, באתר ynet, 29 בדצמבר 2015 - ^ רוני קרין רבין, אפשר לדבר על זה, גבר, באתר הארץ, 26 בפברואר 2012
- ^ none, תחת איומי אקדח - בן 33 נאנס על ידי 3 נשים, באתר מאקו, 8 במאי 2015
- ^ חוק העונשין, תשל"ז-1977, באתר נבו - המאגר המשפטי, 1.2.2016
- ^ איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, נתוני איגוד מרכזי הסיוע, באתר האיגוד
- ^ אחיה ראב"ד, 9 עד 21 שנות מאסר ל"אנסי הטרמפיסטיות", באתר ynet, 3 בדצמבר 2007
- ^ אלי לוי, וידויו של אנס, באתר nrg, 23 במרץ 2007
- ^ דוגמאות: עידן רוט ודורון נחום, זוועה בשרון: 13 נערים חשודים באונס נערה במשך 3 שנים, באתר nana10, 1 במרץ 2010
שרי מקובר-בליקוב ואבי אשכנזי, אני זוכרת ריחות. אני זוכרת צעקות. אני זוכרת חלקי גוף, באתר nrg, 14 בנובמבר 2003
חשד לאונס קבוצתי בחיפה: בן 14 אנס בת 13 עם חבריו, באתר ynet, 13 באוקטובר 2003
ברהנו טגניה, חשד: אונס קבוצתי בראשון לציון, באתר מאקו, 19 ביולי 2015
אלון שני, קריית אתא: 4 נערים חשודים שאנסו בת 15, באתר מאקו, 13 במרץ 2015 - ^ הלל מיטלפונקט, האונס, באתר שירונט
- ^ יהלי סובול, כל החבר"ה, באתר שירונט, 26.2
- ^ אריאנה מלמד, כשהיא אומרת לא, היא מתכוונת, באתר ynet, 25 באפריל 2008
- ^ שמוליק דובדבני, "שש פעמים": לנצל בלי להתנצל, באתר ynet, 6 בדצמבר 2013