אופנה בקיבוץ
האופנה בקיבוץ הייתה תולדה של תהליכים היסטוריים וזרמים רעיוניים, שהשפיעו על היישוב העברי מראשיתה של התנועה הקיבוצית והרבה לאחר הקמת מדינת ישראל. הם משקפים את ערכיו התרבותיים והחברתיים של הקיבוץ, לצד צורכיהם היומיומיים של חבריו, מימי החלוצים והמתיישבים הראשונים. במהלך השנים שיקפו שינויים בדפוסי הלבוש את התפתחותו של הקיבוץ וכניסתן של מגמות מודרניות חיצוניות, מצד אחד - השפעתם של גורמים חברתיים, תרבותיים, טכנולוגיים, כלכליים - והיחלשותו או היעלמותו, של הגורם האידאולוגי, מצד שני.
יחודו של הקיבוץ עריכה
חברי הקיבוצים היוו אמנם מיעוט בחברה הישראלית (כ-6% מכלל האוכלוסייה היהודית עם קום המדינה), אך משקלם הפוליטי, האידאולוגי והתרבותי היה גבוה ממשקלם הדמוגרפי. הם השתייכו לשכבה הישראלית ההגמונית ונחשבו כמגשימים מובהקים של האתוס הממלכתי והתגלמות האידיאל הציוני החלוצי. בתחום הביגוד והלבוש היו מספר מאפיינים משותפים למרבית הקיבוצים (על אף ההשתייכות לתנועות שונות): מדיניות מוגדרת שיושמה על ידי מוסדות הקיבוץ וחבריו, מנגנון משותף שעסק בטיפול השוטף של ההלבשה וסגנון לבוש טיפוסי-ייחודי לחבריו. הקיבוצים לא היו קהילות מבודדות וחסינות בפני השפעות האופנה, הגבלה עצמית בתחום הביגוד הייתה דרכם של חבריו להוכיח נאמנות אידאולוגית ומקור ליוקרה חברתית. על אף המשבר שפקד את הקיבוצים בשנות החמישים[1] ונגס במעמדם הציבורי בישראל, עדיין נחשבו חבריהם כמגשימים את האידיאלים הישראלים ההגמונים. אימוץ מוטיבים אופנתיים נעשה בהדרגה ובסלקטיביות[2].
חלוציות ושנות ההתיישבות הראשונות עריכה
ערכי עבודה שיתוף ושוויון עריכה
עבודה ובעיקר "עבודת כפיים", הייתה לערך עליון[3]. "גדוד העבודה", שפעל בשנות העשרים של המאה העשרים, היה לגאות היישוב העברי ומקור לחיקוי עבור חברי הקיבוץ. אורחות חיים של אידאולוגיה ואילוצים כלכליים, התגבשו והונחלו במרבית הקיבוצים. אנשים נמדדו והוערכו לפי איכות והספק עבודתם.
מלבד אידאולוגיה, הלבוש בקיבוץ נכפה עקב תנאי עוני ומחסור. פחות ממה שהתאים להשקפתם של חברי הקיבוץ, הם לבשו את מה שעמד לרשותם, או היה קל וזול להשיגו. חברים שהגיעו מערים בארץ או בגלות נאלצו לרדת ברמת החיים, ובכמות הבגדים והתאמתם, אך "נאחזו" באידיאלים כדי לפצות על אכזבתם. בגדים שהביאו עמם מחייהם הקודמים נתרמו לטובת "מחסן הבגדים" המשותף (בהתלהבות, או באי רצון) וחולקו בין כלל החברים, לפי צורכיהם או הבנתה של מחסנאית הבגדים[4].
הטיפול בהלבשה התנהל במסגרת הקהילה, במוסד שנחשב ל"ענף" ונקרא "מחסן בגדים" או "קומונה"[5]. מחסן הבגדים התנהל באופן שוויוני, שיתופי ותחת תנאים של מחסור ומצוקה כלכלית. העובדות בו היו נשים ששובצו במסגרת "סידור העבודה"[6] של הקיבוץ.
תנועת הנוער עריכה
הקיבוץ היה מקור השראה לתנועות נוער מבחינת ערכים וסטנדרטים של לבוש. בוגרי תנועות הנוער יועדו להשתלב כחברי קיבוצים. תלבושת תנועות הנוער כללה, ללא קשר לתנאי מזג האוויר, חולצה כחולה, מכנסיים קצרים או חצאית כחולה, נעליים גבוהות או סנדלים פשוטים, או מדי התנועה. תלבושת שסימלה את הפשטות וההסתפקות במועט.
"אופנת-הנגד" עריכה
ענת הלמן, בספרה "בגדי הארץ החדשה" מצביעה על שני אבות טיפוס לביגוד בתקופת הקמת המדינה, אחד מהם הוא "הדגם הפשוט"[7], יורשו של הדגם החלוצי, אותו היא מזהה עם הצברים. מודל זה של "הדגם הפשוט" מהווה 'אופנת-נגד' אשר ייצגה את הערכים הממלכתיים ההגמונים של פשטות, שוויון, עבודה והתיישבות. הלמן הגדירה את הביגוד הקיבוצי בשנות החמישים כ"אופנת-נגד"[8], אשר שאבה את השראתה מברית המועצות וראתה באופנה חלק בלתי נפרד מאינטרסים בורגנים וקפיטליסטיים. רוחה של המהפכנות הסוציאליסטית הרוסית, על האלמנט האנטי-אופנתי שבה, השתקפה בבירור בתרבות ההלבשה הקיבוצית[2].
מגדר ואופנה בקיבוץ עריכה
ענת הלמן כותבת כי על פי "הדגם הפשוט"[7] הייתה הצברית האידיאלית נערה טבעית הנמנעת מגנדרנות. בשיח הציבורי ביישוב העברי עדיין היו קיימים הדים לגישות מהמאה ה-19 שקישרו גנדרנות נשית לחוסר מוסריות, ואיפור עם הפקרות, הסוואה וצביעות[2]. מבחינה אידאולוגית, האישה הישראלית הייתה שותפה פעילה במיזם הלאומי ודמותה נגזרה מתפקידה זה, כפי שבאה לידי ביטוי בעיתון "דבר הפועלת": "...האישה הרצויה היא דמות מרנינה ומרעננת, המהלכת קוממיות - ראשה מגולה, שערותיה אסופות על ערפה, חולצתה חופשית, הצווארון פתוח, השרוולים מופשלים. פניה השזופות מאירות וגלויות, עיניה זוהרות". או כפי שמצוטטת באותו שבועון בת העלייה השנייה מההתיישבות העובדת: "בימינו עשינו הכל כדי לטשטש את הגבולות בינינו לבין החברים. ואם אומר לך שמעולם לא גיהצתי שמלה, היה זה לא רק בגלל חוסר זמן או מגהץ, אלא מפני שהאמנתי ש'גנדור' כזה עלול להסיח את דעתנו מהעיקר בחיינו". הדימוי המתואר מתאים לנשים המתלבשות על פי "הדגם הפשוט"[2].
סילביה פוגל-ביז'אוי[9] טוענת כי ניסיונותיהן של נשים בקיבוץ, גם בתקופותיו המוקדמות שלפני הקמת המדינה, לשנות את מעמדה המסורתי של האישה ולהיות שוות ערך לגברים בתהליך הייצור או בעבודה חקלאית, הגיעו בדיוק עד לנקודה שהוגדרה על ידי בעלי סמכות[10] כתואמת את הצרכים הדמוגרפיים של החברה. "מכיוון שהייצור התארגן סביב הגדרת "האמהות הטבעית"[11] וללא מענה שוויוני לתפקידי ההורות, לא התקיים שוויון בין המינים בקיבוץ כבר בתקופות המהפכניות ביותר שלו"[9]. משנות השלושים ואילך, עם התרחבות מערכת השירות, הגידול במספר הילדים, ירידת מספר הרווקים, הופעל לחץ על הנשים והן נדחקו לענפים נשיים, ענפי השירותים[2].
בשנות החמישים החלו רבים מהקיבוצים לעבור לתקציב הלבשה אישי, בעקבות לחצן של החברות להתאים את האפשרויות המועטות לצרכים האישיים. חברי הקיבוץ ברובם קיבלו את שינוי המדיניות בסגנון הלבוש האחיד, כל עוד הוא הולם את מערכת העקרונות הקיבוצית. כמו כן, רבים מהתחומים הועברו מהכרעת הכלל להכרעת הפרט, במיוחד השתקפו שינויים אלו בתחום ההלבשה, בבגדים שלבשו חברות הקיבוץ בפועל ובוויכוחים האידאולוגיים שהתקיימו בעניינם[2].
מאפייניו של הלבוש הקיבוצי עריכה
הלבוש בקיבוץ היה דומה בעצם לדפוסי הלבוש בארץ בכלל, אך היה נתון להשפעות של גורמים שונים שטבעו את אופיו הייחודי. למעשה עד אמצע המאה העשרים לא עמדו לרשותם של הקיבוצים (ושאר אזרחים) אמצעים טכנולוגיים. כמו כן, דלות המשאבים הכלכלים השפיעה על לבושם. הגורם הטכנולוגי והגורם הכלכלי ליוו את הדיון האידאולוגי והאופנתי בכל הנוגע לדיון בלבוש הקיבוצי[12].
- הצריכה המשותפת - הקיבוץ כמוסד, בעזרת נושאי תפקידים כמו "רכז קניות"[13], או "מחסנאית בגדים", רכשו את בגדיו של חבר הקיבוץ, על פי תקציבם, השקפותיהם וטעמם.
- סגנון פרולטרי-חלוצי-ארצישראלי - המשך ישיר לסגנון החלוצי של העלייה השנייה - הקרבה האידאולוגית והמפלגתית לפועל הארצישראלי, העוסק בעבודת כפיים, בתחומי החקלאות או הבניין השפיעה אף היא על סגנון הלבוש. הבגדים נועדו לבטא את האידיאל של עבודת כפיים מסורה, "מצאת החמה עד צאת הנשמה". פעילות צבאית וטיולים רגליים בארץ היוו גם הם גורמים משפיעים. לבוש שהתאים לעבודה גופנית, פעילות צבאית וטיולים, יצרו תדמית של לבוש ההולם חבר קיבוץ.
- פשטות והסתפקות במועט - "החברה הקיבוצית של תקופת המנדט הייתה ענייה וגאה בעוניה: ההסתפקות במועט הייתה אות כבוד, והתגנדרות יתרה נחשבה דקדנס בורגני וסתרה את רוח הקיבוץ"[2]. ההקפדה על לבוש פשוט וצנוע, הופעה שאינה מתהדרת או מנקרת עיניים - ביטאו את הרצון להפגין ערכים של הסתפקות במועט או הימנעות מרדיפת מותרות, לצד היכולת הכלכלית המוגבלת.
- שוויון ואחווה - הגורם האידאולוגי של שוויון השפיע רבות על אחידות הלבוש של החברים וגם להשתנות המקבילה עם השנים.
- פרקטיות - התייחסות ללבוש כאמצעי מעשי, תכליתי ויעיל למימוש צורכי חבריו. אך במהלך השנים נולדה השקפה אסתטית ייחודית לקיבוץ, מעין פולחן של הופעה חיצונית מוקפדת.
- אתא - לאופנת "אתא" הייתה השפעה רבה על לבושם של הפועלים העבריים בארץ וחברי הקיבוצים בפרט. לא רק שהיה מפעל הטקסטיל הגדול במדינה, אלא גם מפעל המייצג באמצעות מוצריו את התחדשות העם בארצו ואת הרוח החלוצית שנשבה בא"י הנבנית[14]. אופנת אתא חזרה והושפעה מהביקוש ומצרכים לאומיים של ההתיישבות והמדינה (עבודה, הגנה ועוד).
- מקורות לחיקוי - תפירת בגדים בקיבוץ הושפעה ממקורות שונים כגון: לבושם של ערביי ארץ ישראל, לבוש רוסי, רומני ופולני וכן מדיו של הצבא הבריטי.
- ריאקציה - הלבוש בקיבוצי מסמל רתיעה והתרחקות מסמליהם של הבורגנות והקפיטליזם וכן ממאפייניו של הלבוש היהודי בגולה (חליפה ועניבה למשל). איפור וצביעת ציפורניים היו טאבו מוחלט בקרב בנות הקיבוץ (כמו גם בנות מעמד הפועלים ועובדות "הצווארון לבן").
- קישוטים - על אף הפשטות אהבו בקיבוצים לבוש מטופח - חולצת רקמה רוסית, רומנית, או סוודרים - עבודת ידן של חברות הקיבוץ.
- סגנון ואסתטיקה - מראשית הדרך היה סגנון הלבוש מונחה על ידי גישה פונקציונלית ואידאולוגיה ברורה. בגד חייב להיות נוח ושימושי, פשוט וצנוע עד כדי פוריטני. סגנון אלגנטי נתפש כבורגני, יוקרתי ומנקר עיניים. חלפו שני דורות עד שאלגנטיות נעשתה לגיטימית[12].
- מתירנות ופוריטניות - החברה הקיבוצית הקדימה את החברה הישראלית והייתה מתירנית באופן יחסי לזמנה. לא הייתה בה פוריטניות מתחסדת והיא התירה לפרטים להיות חופשיים יותר בהתנהגות הארוטית והסקסואלית (אומנם רחוק עדיין מהמקובל היום). הלבוש עוצב אף הוא בסגנון חופשי, לא מוחצן ארוטית, אך גם לא מכופתר כמקובל בחברה המסורתית והדתית.
מחסן הבגדים - הקומונה עריכה
מרכז ההלבשה והטיפול בבגדים נקרא "מחסן בגדים" או "הקומונה", שם טיפלו ברכישת הבגדים, חלוקתם לחברים ולילדים, כביסה, תיקונים וגיהוץ. מוסד זה עיצב את הקשר בין אידאולוגיה ללבוש, האמונה כי הבגד שייך לכלל החברים, הוא אחיד, צנוע ומחולק באופן שווה. עיקרון השאלת הבגדים וההחלפה היה ביטוי קיצוני לאמונה בערכי השוויון והשיתוף. כמו כן, שחרור האישה מעול משק הבית היה חיוני ל"שחרור האישה", לאפשר לה השתתפות מלאה בפעילות הקיבוצית.
בקיבוצים מסוימים הייתה חלוקה לקומונה א', בה חולקו הבגדים באופן שוויוני לאחר הכביסה, ללא שייכות של בגד לחבר. עקרון ההשאלה וההחלפה היווה בעצם ביטוי לערכי השיתוף והשוויון בחיי חברי הקיבוץ. בקומונה ב' חולקו הבגדים החדשים, סומנו בשמו או במספרו של החבר, והפכו לרכושו. החברים וילדיהם קיבלו מן "המחסן" את בגדיהם, שנרכשו בדרך כלל על ידי רכז הקניות או מחסנאית הבגדים, בצורה שוויונית ועל-פי צורכיהם.
מנהלת הקומונה או מחסנאית הבגדים, נבחרה בהתאם לכישוריה המנהליים ויכולתה להקפיד על הסטנדרטים האידאולוגיים ומגבלות התקציב. היא קבעה לחברי הקיבוץ וחברותיו מה ללבוש ואת ההגדרה מהו בגד עבודה, בגד ערב ובגדי חג. המחסנאית הייתה זו שעבדה מול ספקי הבגדים, אשר נבחרו בהתאם ליכולתם לספק בגדים לפי הנורמה, המחיר ושיטת התשלום, וכן מיקומם הנוח לקניין. הקיבוצים נעזרו במוסדות הספקה ארציים כגון המשביר המרכזי, אשר נוהלו והיו תחת פיקוח התנועות הקיבוציות.
רוב עובדי מחסן הבגדים היו נשים, מלבד חבר שהופקד על העבודות הפיזיות הכבדות. רובן נדחקו לענפי השירותים, משום שלא היו מסוגלות, מבחינה פיזית או רפואית, לעבוד בענפים שנחשבו יוקרתיים יותר, כמו הרפת, הלול או ענפי השדה (בעיקר משנות השלושים ואילך)[2].
לצד מחסן הבגדים פעלו גם המכבסה והמתפרה, לצורך טיפול שוטף בבגדים: כביסה, גיהוץ, קיפול ותיקון. כל הבגדים סומנו בשמם או במספרם האישי של החברים ובגמר הטיפול היו מחולקים לתאים האישיים. הטיפול בבגד היה לאחד מהמוסדות הצרכניים החשובים בקיבוץ, בהמשך נכנסו מכונות כביסה גם לבית הפרטי בקיבוץ. במתפרה נהגו להשתמש באריגים גולמיים ולתפור בגדי עבודה אחידים או בגדים בגזרות ובדוגמאות פשוטות.
מחסן הבגדים היווה מקום הדרכה לצניעות ולהסתפקות במועט. שיטות החלוקה, ההקצבה, הנקודות, הבחירה, התקציב האישי וההפרטה צעדו עם הזמן. ככל שהשתנה ו"התרכך" הקיבוץ, ואידאולוגיה חדלה להיות מתווה דרך בלבוש, כך שינה "המחסן" את אופיו, עד שהצטמצם למוסד למתן שירותי כביסה גיהוץ וטיפול בבגד, כפי שהוא קיים בשנות האלפיים[12]. בקיבוצים רבים שעברו הפרטה מלאה והפכו ליישובים קהילתיים, חדל לתפקד מחסן הבגדים ונסגר.
בגדי עבודה ערב וחג עריכה
במלתחתם של חברי הקיבוץ הייתה חלוקה ברורה בין בגדי עבודה לבגדי ערב:
בגדי עבודה - בגדים עשויים כותנה, בצבע כחול כהה, לעיתים בצבע חאקי, או לפעמים סרבל עבודה. בנוסף היה כובע מצחייה או כובע רחב שוליים מבד, להגנה מהשמש (כובע טמבל נכנס לשימוש מאוחר יותר). נעליים היו גבוהות, שחורות או חומות, עשויות עור. גופיות ותחתונים היו אפורים, לא לבנים. בגדי עבודה נועדו להיות נוחים, פשוטים, יעילים, עמידים במאמץ ולכלוך. בגדים אלו שירתו את האידיאל של "עבודה היא חיינו"[15], עבודת כפיים כמקודשת ומכובדת ככל שתהיה קשה ומלוכלכת. חלק מהחברים נהגו להגיע בבגדי עבודה גם לארוחת ערב בחדר אוכל, כהצהרה על שעות עבודה מאוחרות ובתחושת עליונות כלפי אלו שעבדו במקצועות חופשיים. נשים מדור המייסדות לבשו שמלות ישרות גזרה, בעלות שרוול קצר, או נטול שרוול, סינר עבודה ומטפחת ראש. חברות צעירות יותר, ילידות הקיבוץ (בנות משק), לבשו מכנסיים קצרים או ארוכים וכותונות או חולצות[2].
בגדי ערב - בגדים שנלבשו לאחר שעות העבודה, נקיים, נוחים, מגוהצים. אומנם היו אחידים למדי באופיים, אך ניכר בהם גיוון בדמות צבעים ודוגמאות, תוך שמירה על סגנון פשוט, עממי ואנטי אלגנטי. לבגדי הערב צורף בחורף כובע לחימום האוזניים והראש ("כובע גרב") בגדים אלו התאימו למנוחה, פעילות חברתית ומשפחתית, תרבותית והשכלתית. בבגדים אלו הופיעו החברים לארוחת הערב בחדר האוכל, היא המפגש החברתי העיקרי, המשפחתי המורחב.
בגדי שבת וחג - תת-קטגוריה נפרדת בתוך בגדי הערב, נועדו לסמל משמעות חגיגית, לא דתית (פרט לקיבוץ הדתי). בגדים אלו עוצבו בהשראת ארצות המקור של החברים - חולצה לבנה או חולצה רוסית רקומה, סרפן, חצאית בסגנון מזרח אירופה, שמלות בנוסח אתני ואף "טעמי המזרח" (הסגנון התימני). הייתה דחייה מכל הקשור בגינוני המערב (חליפה, מקטורן, עניבה) והתרחקות הדור הצעיר מאלגנטיות[12]. חברות מדור המייסדים העדיפו ללבוש שמלות בשבת, כאלו שהיו בעלות גזרה מחויטת יותר ונתפרו מבדים טובים ככל האפשר, מקושטות בצניעות.
פרטי לבוש עריכה
מכנסיים עריכה
גברים ונשים בדור המייסדים לבשו מכנסיים, כביטוי לשוויון בין המינים. "...מכנסיים קצרים וארוכים נעשו אופנת יומיום פופולרית בקרב נשות היישוב היהודי בארץ ישראל כבר במחצית השנייה של שנות השלושים"[2]. מכנסיים ארוכים, מכנסי עבודה, כחולים או חאקי. המכנסיים קצרים היו שכיחים באקלים של הארץ: מכנסיים קצרים מאוד, ששוליהם מקופלים, עם כיסים בולטים מהמכנס, או "מכנסי זלמן"[16]. נשים לבשו מכנסיים קצרים מהודקים בגומי, רכיסתם הייתה מהצד.
חולצה עריכה
נלבשה בדרך כלל מעל למכנסיים, כפי הנראה בניגוד לתדמית היהודי הגלותי-אירופאי. חולצת עבודה הייתה תפורה באופן ומידה אחידים לכולם, מבד כותנה פשוט, כחולה או אפורה. חולצות ששימשו לערב או לחג עוצבו בהשראת ארצות המוצא, או קבוצות הקרובות ללבם של המתיישבים הראשונים: חולצה לבנה פשוטה ליום שישי, חולצה רוסית רקומה, חולצה מזרחית/תימנית רקומה, חולצות אתניות שונות ממזרח אירופה (עם רקמות צבעוניות, כיווצים וכו).
החולצה הכחולה - צבען של תנועות הנוער החלוציות, היא הקשר בין הנוער ועבודה חלוצית. צבעה היה כחול טהור וזועק (בניגוד לכחול עכור ומצטנע של בגדי עבודה), כהתרסה נגד הלבוש הבורגני. "באופן אבסורדי הייתה רכישת חולצה כחולה - סמל הפועליות, הצניעות והפשטות - כרוכה בהוצאה לא-מבוטלת, ומיותרת, שכן היא לא מילאה תפקיד יומיומי, אלא ייצוגי בעיקר"[12].
מעיל עריכה
המעיל הראשון היה מעיל הגפירים (הנוטרים), ארוך וכבד, עשוי צמר, חאקי או כחול. התאים בעיקר לאנשי הביטחון ביישובים. לאחר מכן היה הבטלדרס ("לבוש קרב") הקצר של שנות הארבעים[17]. באמצע שנות ה-70 השתלט על היישוב הקיבוצי מעיל הדובון. הדובון היה קצר, מרופד ותפוח. הוא שימש באופן אחיד גברים ונשים, לעבודה ולערב. לזמן רב סימל את המאבק הביטחוני והיה ללבוש הרשמי. בתחילת המאה ה-21 המעיל איננו עוד פריט לבוש מייצג.
חצאית עריכה
בראשית הדרך הייתה חצאית פעמון[18] פשוטה דלת קפלים, בהמשך נוספו חצאיות קפלים וחצאית אתנית רקומה (בהתאם לאופנת "משכית"). צבען של חצאיות היה שחור, אך עם הזמן נעשה צבעוני יותר. חצאיות אלו משמשות כיום רק כתלבושות ריקוד להופעות בחגים ומועדים. חצאיות אחרות הפכו לפריט מודרני המשתנה בהתאם לצו האופנה.
ענת הלמן כותבת כי על אף הפופולריות של המכנסיים במלתחת הנשים, החצאית (והשמלה) נותרה פריט נשי בלעדי: "מכנסיים מול חצאית משקפים את ההנחה כי יעילות אקטיבית היא מטרה גברית ואילו קישוטיות פסיבית היא מטרה נשית"[2].
בגדים תחתונים עריכה
גברים לבשו תחתונים וגופיות כותנה אפורים במשך היום, לצורכי עבודה. לאחר שעות העבודה הם הוחלפו בתחתונים וגופיות לבנים. נשים לבשו תחתונים וחזיות כותנה פשוטות וזולות. לחדר האוכל אסור היה להיכנס בגופייה ללא חולצה. במשך השנים הוחלפו הגופייה האפורה והלבנה בגופיות צבעוניות, מודפסות, אשר הורשו להיכנס לחדר האוכל.
גרביים עריכה
בראשית ההתיישבות שימשו גרבי צמר אפורים גברים ונשים בנעלי עבודה ומגפיים. גרביים עד לברכיים (מורשת הצבא הבריטי) שימשו את אנשי הביטחון וגרביים לבנים מקופלים שימשו בעיקר נשים לאחר שעות העבודה. בהמשך התעשר מגוון הגרביים, תודות לשתי מהפכות: המצאת החוטים הסינתטיים (ובתוכם גרבי ניילון שהיו תחילה אסורות אידאולוגית על נשים, בהיותם סמל לבורגנות ולעירוניות) והמצאת הסטרץ'.
פריטים נלווים ללבוש עריכה
סריגה - סריגה במסרגות אישיות הייתה עיסוק נשי מקובל בשעות הפנאי, שיחות קיבוץ, הרצאות ואספות. חברות הקיבוץ סרגו פריטי לבוש, מפיות שלחן ומפות, למדו ולימדו דוגמאות וקישוטים.
חגורות - חגורת בד צבאית שימשה את אנשי הביטחון ובהמשך את צעירי הקיבוץ. בתנועות הנוער השתמשו בה בצירוף אבזם דמוי סמל התנועה. חגורות עור פשוטות שימשו גברים ונשים ולימים חזרו ותפסו את מקומה של חגורת הבד.
צעיפים - מעבר להיותם פריט שימושי לחימום הצוואר, היו לאבזר אופנתי מקובל בלבוש הנשי בכל עונה. הכאפיה הערבית הייתה אחד מצעיפי הצוואר והראש הנפוצים, אחד מסמלי הפלמ"ח. סגנון הכאפיה המשיך להתקיים כפריט שימושי וקישוטי שנים רבות, במיוחד בתנועות הנוער.
כפפות - כפפות לעבודה בלילות הקרים ברפת, לשמירת לילה, לנהיגה בטרקטור או עבודות המטע והגינון (גיזום). לילדים סרגו כפפות צמר צבעוניות והיו גם "כפפות ערב" להליכה מהבית ("החדר") לחדר האוכל.
כובעים עריכה
מספר סוגי כובעים שימשו את חברי הקיבוץ, בעיקר בעשורים הראשונים לקיומו וחלקם עד היום:
כובע מצחייה - ידוע גם בשם ברט או קסקט. במקור היה זה כובע צמר צרפתי, שבארץ נתפר מכותנה והיה מקובל בתקופת המנדט הבריטי.
כובע טמבל - כובע טמבל או כובע מקוואי, עשוי בד, דמוי קערה, ללא מצחייה או שוליים בולטים. ניתן היה לקפלו ולהכניסו לכיס, נוח לנשיאה, זול, עמיד ולא גנדרני. בכך התאים לאידאולוגיה ולצרכיו הפונקציונליים של הקיבוץ. ראשיתו של הכובע בשנות העשרים, אך רק בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה פופולרי ביותר בכל הארץ. כובע טמבל היה מקובל מאוד גם במחצית השנייה של המאה העשרים והיה נפוץ לשימוש בקיבוצים ובתנועות הנוער החלוציות. נחשב יעיל להגנה בפני השמש, שימושי לניגוב זיעה מהמצח בקרב עובדי השדה והסדנה, לטיולים ולבילוי חוץ בשעות הפנאי, בחול ובחג. לימים הפך למותג המסמל את "הקיבוצניק", או הישראלי הטיפוסי (על ידי הקריקטוריסט דוש).
כובע גרב - כאילו חבשו גרב על הראש. עשוי צמר, צורתו כצינור חסום משני צידיו, מקופל פנימה לדמות שק. שימש כפריט תקני בקרב לוחמי הפלמ"ח, לימים לוחמי צה"ל, בעיקר במלחמת העצמאות. בקיבוצים שימש בימי חורף או הלילות הקרים לעבודה. הוא נסרג בבית ועבר שכלולים ושינויים, בהם וריאציה בה כיסה את הראש כולו והצוואר, עם פתח לעיניים.
כאפיה - הכאפיה ביסודה פריט זול ופשוט, השימושי למטרות רבות: יעילה כגד חום או קור, אבק, סופות חול, יתושים או לכלוך. שימשה גם כשמיכה דקה, מגבת, פריט להתגנדר בו, קישוט לקיר ועוד. נחשבת כיסוי ראש אתני בהשראת ערביי הארץ ונראה כי מידת הפופולריות שלה נעה עם תנודות היחס אליהם ולתרבותם[12].
מטפחת ראש - שימשה בעיקר את הנשים בראשית ההתיישבות הציונית, בקיבוצים או במושבות, כפריט עבודה הכרחי להגנה בפני שמש, רוח ואבק. המטפחות היו עשויות בדים ודגמים שונים, שיטות הכריכה ושילוב על הצוואר, השיער והראש, היו מגוונות. בנוסף, שימשו לקישוט ויופי.
שיער עריכה
החלוצים הגברים נהגו להסתפר קצר, עם שביל בצד או שיער משוח לאחור. הנשים גידלו שיער ארוך, בתסרוקות שונות ובעיקר צמות, שהיו מאוד אופנתיות: צמה בודדה, זוג צמות, צמות שגולגלו לכדור בצורות שונות, או נשזרו כזר פרחים סביב הראש. בהמשך נעלמו הצמות ופינו מקומן לתספורת קצרה שהתאימה לרוח השוויון והנערות בקיבוץ. מזוקנים או בעלי שיער ארוך היו נדירים בעשורים הראשונים של הקיבוץ, אך הראשונים בארץ לאמץ את המודל ההיפי היו צעירי הקיבוץ, בהשפעת המתנדבים.
הספר המקומי היה מגיע מדי פעם, מהעיר הסמוכה, לספר את חברי הקיבוץ (כשהוא מביא עמו את ציודו הבסיסי). מספרת נשים לא הייתה קיימת (כפי שהתפתחה בערים הגדולות עוד בתקופת הישוב) וחברות הקיבוץ שרכשו מיומנות שימשו כספריות מקומיות ואף הצטיידו בהתאם.
הנעלה עריכה
בניגוד לבגדים, נעליים בקיבוץ היו תמיד פריט אישי, אשר הותאם לכף רגלו של הנועל אותן ולא הושאלו לשימושם של אחרים. ילדים ומבוגרים הלכו לעיתים יחפים, אולי כחיקוי לילדי השכנים בכפרים הערביים.
- נעלי עבודה - נעליים שהותאמו לגברים ונשים לעבודה בשדה או בסדנה, גבוהות בצבע שחור או חום, עם שרוכים. חברות שעבדו בחינוך או בבריאות נעלו אף הן נעליים גבוהות, אך בצבע לבן. הנעליים הותאמו לסוג העבודה ששימשו. "נעלי עבודה" הוא מושג שהפך לתיאור נעליים שנועלים כשהולכים לעבודה בענפי המשק השונים.
- מגפיים - העבר היו שני סוגים למגפיים: מגפי עור לרכיבה, לשימושם של הרועים והשומרים ומגפי גומי שחורים וכבדים לעבודה (להשקיה בפרדס, לרפת). מגפיים אלו היו לפריט חיוני שהובא לעבודה בייבוש ביצות ובהמשך גם לעבודה בחקלאות. המגף הסטנדרטי הגיע עד מתחת לברך, ננעל מעל גרבי צמר ונרחץ בברזיות נמוכות מיוחדות בסוף יום העבודה. היו משאירים אותו מחוץ למקום העבודה או מחוץ לדירה. המגפיים שימשו את מייסדי הקיבוץ כדי לשרוד בבוץ בתקופה לפני שנסללו מדרכות. לאחר התפתחות הפלסטיק הפכו מגפיים קלים וצבעוניים לנעל חורפית עבור הילדים.
- נעלי השבת - נעלי השבת או נעלי ערב, היו אלו ששימשו לשעות שלאחר העבודה, אותן נעליים אך מצוחצחות ונקיות יותר, שלאחר התבלותן הפכו לשמש נעלי עבודה. בהמשך הפכו נעלי השבת צבעוניות ואופנתיות יותר.
- נעלי פלדיום - או נעלי קומנדו. נעלי בד גבוהות בצבע חאקי, עם סוליות גומי מחורצות, אשר נוצלו כנעלי טיול, טיולי מים ולאחר מכן גם כנעלי עבודה ואף כנעלי שבת.
- סנדלים - את הסנדלים הכירו המתיישבים הראשונים אצל שכניהם הערבים. החלוצים התקינו לעצמם סנדלי רועים ואילו אצל הצברים הם הפכו לנוהג קולקטיבי ממוסד שמקורו בתנועות הנוער. הסנדלים ה"חוגיסטיים" היו פרי המצאתם של שני חניכים מגרעין קבוצת חוגים ("המחנות העולים") בקיבוץ בית השיטה - אותם סנדלים בעלי שתי רצועות עור מקבילות בגוון חום, שנרצעו לסוליית עור דק וננעלו לרוב ללא גרביים[12]. בשנות החמישים הוצמד להן הכינוי "סנדלים תנ"כיות", על שום החזות של רועה צאן, או לוחם מימי המקרא, ששיוו לצבר. סנדלים אלו שימשו בעיקר לשעות הפנאי ובמשך הזמן התפתחו והותאמו לאופנה ולרגל.
- צחצוח נעליים - כחלק מחשיבות השמירה על נעלי העור, במיוחד נעלי הערב והשבת. צחצוח נעליים היה לפולחן בלתי נפרד מחגיגיות יום השישי. המטפלות נהגו להעמיד בשורה את נעלי הילדים ולצחצחן זו אחר זו...
- נעלי בית - נעלי בית מצמר משובץ עם רוכסן (לימים נקראו "נעלי קיפי")[19] היו אהובות על הצעירים ושירתו אותם כמעט לכל מטרה - לשעות הפנאי, עבודה ואף טיולים.
- יחפים - יחפנות הייתה חלק מהשתלבותם של יוצאי אירופה במנהגי המזרח, בהשפעת האקלים החם, הנוחות של אוורור הרגליים, לאחר יום עבודה בנעליים גבוהות (לעיתים אף בעבודה). הנוהג להתהלך ברגליים יחפות וחזה חשוף ראשיתו בתרבות החלוצית ובעיקר אצל אנשי "השומר". היחפנות סימלה בעיני החלוצים את ההתחברות לאדמה. הליכה יחפה הייתה חלק מההווי הקיבוצי, שיוותה גאווה והתרסה במנהגם של בני הקיבוץ להופיע ברגליים יחפות גם בנסיעה העירה ולא רק בתחומי חצר הקיבוץ. הטרנד של ללכת יחפים היה חלק מהאידאולוגיה של פשטות, קרבה לטבע של "ילדי השמש" וכיוצא בזה[12].
בגדי הילדים עריכה
מראשיתו ראה הקיבוץ את הצורך בעיצוב אורח חייהם של הילדים בדמות חברת המבוגרים. הילדים חונכו בחינוך משותף אשר בא לידי ביטוי בכל אורחות חייהם, בין השאר בלבושם. במתפרת הקיבוץ נתפר לבוש אחיד בצבע ובמידה ממוצעת לתינוקות. עקרונות השוויון, הצניעות והפשטות נשמרו גם בלבושם של הפעוטות והילדים הגדולים יותר מבחינת סגנונות לבוש, גזרות, צבעים ואיכות. מרבית הבגדים נתפרו במתפרת הקיבוץ וקניית בגד לילד על ידי הוריו לא הייתה מקובלת. בשנותיו הראשונות של הקיבוץ לא היו סבים וסבתות בארץ למרבית ילדי הקיבוץ, שישפיעו עליהם מתנות בגדים[12]. במחסן הבגדים דאגו להעביר בגדים מילדים גדולים לקטנים על פי המידות (ממש כמו במשפחה), בחלוף העונות היו מודדים לכל ילד את בגדיו ומציידים אותו מחדש במלתחה מתאימה לעונה הבאה. "בגדי ערב" שהתבלו הפכו ל"בגדי בוקר". בחגים כמו פסח וראש השנה נהגו להעניק לילדים בגד חדש ממחסן הילדים.
בעשורים האחרונים פתוחים ילדי הקיבוץ להשפעות חיצוניות ולמגמות אופנה מודרניות - בבית הספר אזוריים, מפגש עם בני גילם העירוניים, תקשורת גלובלית, קרובי משפחה מחוץ לקיבוץ וכן תהליכי ההפרטה - לבושם משלב בדרך כלל השפעות חיצוניות עם פשטות קיבוצית, טביעה אישית ורוח נעורים האופיינית לבני גילם.
מגמות של שינוי עריכה
לבושם והופעתם החיצונית של מייסדי הקיבוץ הושפעו מחזונם והשקפת עולמם, אופי חייהם ועבודתם, יכולתם הכלכלית והטכנולוגיה של אותה תקופה. מגמה זו השתנתה ונשחקה במהלך הדורות הבאים, לצד התמורות שחלו בחברה הישראלית והעולם המודרני. בתחילת המאה ה-21 לא נמצא יותר הבדל משמעותי, או יחוד, בלבושם של הקיבוצניקים לעומת העירוניים, כשם שנטשטש ייחודם של הישראלים לעומת בני עם אחר בתרבות המערבית. בקיבוצים עדיין נדירים פריטי לבוש כגון חליפות מעונבות או כובעים מקושטים וניתן להבחין בשרידי הלבוש המסורתי בקרב ותיקי הקיבוץ, אך לרוב תרבות הלבוש וההופעה החיצונית דומה לזו הקיימת בעיר[12]. תהליך ההפרטה, פתיחת שערי הקיבוץ לתושבי חוץ ולתרבות הגלובלית החלישו את הקולקטיב הקיבוצי.
אירועי אופנה בקיבוץ עריכה
- ב-1971 נערכה תצוגת אופנה עלית בקיבוץ גניגר בהשתתפות דוגמניות ומתמודדות בתחרות מלכת היופי[1]
- ב-1990 נערכה בקיבוץ אלונים מופע אופנה בשם "ממוסקבה באהבה" במסגרת חגיגות מאה שנה להקמת התנועה למען ארץ ישראל טובה[2]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- ענת הלמן, בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל החדשה בראי הלבוש והאופנה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2012.
- סילביה פוגל-ביז'אוי. אמהות ומהפיכה: המקרה של הנשים בקיבוץ (1948-1910). הישג היסטורי בתמורותיו, ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910. מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אונ' באר-שבע. יד טבנקין. אוניברסיטת תל אביב. 2006.
- מיכה רינת, מיכה (מייק) לבנה, עוז אלמוג. התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ. 21 בינואר 2010.
- אילה רז, חליפות העתים : מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, ישראל: הוצאת ידיעות אחרונות, 1996.
קישורים חיצוניים עריכה
- עוז אלמוג, ציוני דרך בתרבות הלבוש של החברה הישראלית החילונית, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 27 בספטמבר 2011
- קרני עם-עד, התנועה העיצובית המיוחדת, באתר mynet קיבוץ, 11 בספטמבר 2009
- אורי דרוקמן, קיבוץ פיצוץ!, באתר וואלה!, 27 במרץ 2011
תצוגת אופנה בקיבוץ - שנות ה-70, באתר האינטרנט של קיבוץ יד מרדכי- צביקה אלון, נוסטלגיה בקיבוץ: בגדי בוקר ובגדי נסיעה, באתר "נוסטלגיה אונליין"
- געגועי לנעלי קיפי-חוויותיו של בן קיבוץ שעבר לעיר (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine)
- כתבה הוואלה זון - איך מתלבשות בנות קיבוץ. מרץ 2011
- גדעון רום (ופניק), אופנה בקיבוצים, דבר, 28 באוגוסט 1969
הערות שוליים עריכה
- ^ משבר אידאולוגי שפקד את התנועה הקיבוצית על רקע המלחמה הקרה והמתיחות הבינגושית בעולם וגרם לפילוגם של מספר קיבוצים ולמעבר של חברים בין הפלגים.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 ענת הלמן, בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל החדשה בראי הלבוש והאופנה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2012
- ^ ערך העבודה בקיבוץ - הנעה לעבודה בקיבוץ
- ^ חברת הקיבוץ שנבחרה לנהל את מחסן הבגדים
- ^ מחסן הבגדים או הקומונה, המוסד שהיה מופקד על הטיפול בנושא הביגוד וההלבשה של חברי הקיבוץ, כפי שמפורט לעיל
- ^ ב'קיבוץ של פעם' היו הדברים שונים בתכלית: ציבור החברים היה בבחינת מאגר כללי של עובדים, וכל חבר וחברה שובצו לעבודות הקיבוץ ע"פ הצורך השבועי או אפילו היומי. על מלאכת השיבוץ היה אחראי סדרן העבודה, שהיה תולה על לוח המודעות את השיבוץ השבועי (שלחין, רפת, מטעים, חדר אוכל, נוי וכו') בתחילת השבוע
- ^ 1 2 "הדגם הפשוט" כלל צורת לבוש שהספר מגדיר כמדים - בגדי חאקי, סנדלים תנ"כיים, כובע טמבל, כובע גרב, או כאפייה סביב הצוואר - על-פי ענת הלמן, בגדי הארץ החדשה. 2012.
- ^ "אופנת-הנגד" - במאה התשע עשרה לבשו חברי תנועות אוטופיות בגדים מיוחדים, שסימנו את נבדלותם משאר החברה, את גבולות הקהילה ואת ערכיה - ענת הלמן, בגדי הארץ החדשה, 2012
- ^ 1 2 סילביה פוגל-ביז'אוי. אמהות ומהפיכה: המקרה של הנשים בקיבוץ (1948-1910). הישג היסטורי בתמורותיו, ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910. מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אונ' באר-שבע. יד טבנקין. יד יערי. אוניברסיטת תל אביב. 2006. (עורכים: אביגיל פז-ישעיהו ויוסף גורני); עמ' 616-595
- ^ על-פי פוגל-ביז'אוי הגברים היו בעלי הכוח והסמכות גם אז
- ^ "האמהות הטבעית" היא אותה הבניה חברתית המגדירה את האמהות כתופעה טבעית, המבוססת על ה"אינסטינקט האימהי" או על תכנון ביולוגי–גנטי המייעד מלכתחילה את האישה לתפקיד האם. על-פי פוגל-ביז'אוי
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 מיכה רינת, מיכה (מייק) לבנה, עוז אלמוג, התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", 21 בינואר 2010
- ^ בעבר, היה קיים ברבים מהקיבוצים תפקיד שנקרא רכז קניות. הנושא בתפקיד היה קניין, מקצועי פחות או יותר, שנבחר לתקופה מוגדרת. רכז הקניות הביא מהעיר הגדולה לחברי הקיבוץ ולענפיו, את כל מה שנזקקו לו: (לרוב מה שנמצא במחסני המשביר המרכזי) כלים לחדר האוכל, בדים למתפרה, בגדים למחסן הבגדים, מוצרים וחלפים לשאר מוסדות הקיבוץ וחבריו
- ^ אילה רז, חליפות העתים: מאה שנות אופנה בארץ ישראל, ישראל: ידיעות אחרונות, 1996
- ^ קדושתו של ערך העבודה בקיבוץ כפי שמופיע בערך הנעה לעבודה בקיבוץ
- ^ מכנסיים עד הברכיים, בצבע חאקי בדרך כלל, נלבשו במקור על ידי הייקים והבריטים בתקופת המנדט
- ^ מעיל צבאי קצר
- ^ חצאית הקלוש זכתה בעבר לכינוי "חצאית פעמון"; היא עשויה מבד שנגזר באלכסון, והתוצאה של הגזירה האלכסונית היא נפילה נעימה של הבד על הגוף והסוואה של אגן רחב. ישנם שני סוגי קלוש: מלא וחצי קלוש.
- ^ נעלי בית משובצות מצמר המיוצרות על ידי קיבוץ דפנה ונקראות כך ע"ש דמותו של קיפי בן קיפוד מהסדרה "רחוב סומסום"