אחוז החסימה (ישראל)

מפלגה צריכה להשיג מעל ל-2% מכלל הקולות הכשרים, כדי להיכנס לכנסת

אחוז חסימה הוא שיעור הקולות המזערי הדרוש כדי לקבל ייצוג בפרלמנט או במוסד מייצג אחר. אחוז החסימה הנהוג בישראל בבחירות לכנסת עומד מאז 2004 על 2% מכלל הקולות הכשרים שנמנו בבחירות. לפני 1992 עמד אחוז החסימה על 1%, ובין 1992 ל-2003 על 1.5%. התיקון לחוק הבחירות לכנסת המעלה את אחוז החסימה ל-2% התקבל ב-17 במאי 2004, והוא יושם החל מהבחירות לכנסת השבע עשרה.

רקע לקביעתו של אחוז החסימה

שיטת הבחירות בישראל שונה מכמה בחינות בהשוואה לדמוקרטיות אחרות:

• שיטת הבחירות יחסית לחלוטין, כך שכל חברי הכנסת נבחרים במסגרת רשימות מועמדים, ואין חברי כנסת שנבחרים בצורה ישירה. כמו כן, מדינת ישראל נחשבת כולה למחוז אחד ואין חשיבות מהותית למקום מגוריו של הבוחר בזמן הבחירות (מסיבות טכניות נדרש כל בוחר להצביע במקום מגוריו, אולם אין לכך השפעה על תוצאות הבחירות).

• מרבית פעולות השלטון מרוכזות בפרלמנט הארצי, הכנסת. הכנסת עוסקת במגוון גדול של נושאים, ביניהם עניינים שבמדינות אחרות היו מטופלים על ידי רשויות מקומיות או פרלמנטים מחוזיים.

• אוכלוסיית המדינה מגוונת ומפוצלת לקבוצות שונות בעלות מאפיינים ייחודיים של אורח חיים, דת, מסורת, שפה וכיוצא באלה. בין הקבוצות הייחודיות אפשר למנות את הערבים, העולים והחרדים.

• אם מתעלמים מאחוז החסימה, מספר הבוחרים הנדרשים על מנת להשיג מנדט אחד בכנסת הוא נמוך יחסית ועמד על כ-26,000 בבחירות 2006 (מספר הקולות הכשרים מחולק ב-120, מספר המושבים בכנסת). לשם השוואה, בגרמניה, עבור כל מושב בבחירה ארצית בבונדסטאג נדרשים כ-150,000 מצביעים (אבל בגרמניה יש גם מסלולי בחירה אזוריים חלופיים). בהולנד, שאין בה אחוז חסימה, נדרשים מעל 64,000 קולות למושב בבית התחתון. אחוז חסימה של 2% מביא את סף הכניסה לכנסת בישראל לרמה גבוהה במקצת מזו של הולנד בחישוב תאורטי, אולם בפועל הדבר תלוי בשיעור ההשתתפות בבחירות, שכן אחוז החסימה נמדד על-פי כלל הקולות הכשרים, ולא על פי כלל בעלי זכות הבחירה. בבחירות 2006 עמד אחוז החסימה על כ-63,000 קולות (המספר היה נמוך מכפי שצפו עקב שיעור ההשתתפות הנמוך יחסית בבחירות).

• בישראל קיימת דינמיקה משמעותית של הקמת מפלגות חדשות, אף יותר מבמדינות אחרות. מפלגות חדשות נוצרות בעיקר עקב ניסיון של קבוצות באוכלוסייה להגדיל את הייצוג שלהן, ועקב משברים פוליטיים. אחוז החסימה אמור להיות גורם המרסן את הנטייה להקים מפלגות חדשות. דוגמאות למפלגות חדשות שנכנסו לכנסת במערכות הבחירות האחרונות כוללות את מולדת ב־1988, ש"ס ב־1984, כ"ך ב־1984, מפלגת יחד (בראשות עזר ויצמן) ב־1984, ישראל בעלייה ב־1996 קדימה ומפלגת גיל ב־2006. מפלגות קטנות שכמעט נכנסו לכנסת כוללות את מפלגתה של פנינה רוזנבלום ב־1999 ועלה ירוק ב־2003.

ההיסטוריה של אחוז החסימה בישראל

כיוון שבכנסת יש 120 מושבים, שיעור הייצוג המינימלי, בלי אחוז חסימה, עומד על כ-0.8% מקולות הבוחרים. החל משנת 1951 נקבע אחוז חסימה של 1% בלבד, כלומר מחסום שהיה גבוה אך במעט משיעור הקולות שהיה נדרש ממילא.

דיבורים על העלאת אחוז החסימה נשמעו כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20, אולם לבקשת המפלגות הקטנות הדבר לא נעשה. לקראת הבחירות לכנסת השביעית בקשה מפלגת העבודה להעלות את אחוז החסימה, אולם נמנעה מכך, לדברי פרשנים, כדי לא להכריח את פועלי אגודת ישראל לרוץ יחד עם אגודת ישראל, וכתוצאה מכך להקצין את עמדותיה בנושאי דת‏^[1].

הבחירות לכנסת העשירית הביאו לתיקו בין גושי המפלגות העיקריים בכנסת. הדבר הביא להקמת קואליציות בלתי-יציבות, כשכמעט כל חבר-כנסת יכול היה להביא להפלת הממשלה. התמשכות מצב התיקו גם בכנסות ה-11 וה-12 הגבירה את הקולות שקראו להעלאת אחוז החסימה. אולם מכיוון שהמפלגות הגדולות שהיו מעוניינות בהעלאת אחוז החסימה היו תלויות במפלגות הקטנות לצורך הרכבת קואליציה, הן לא יכלו להעלות את אחוז החסימה. בכנסת ה-12, נוצרה הזדמנות פוליטית להעלות את אחוז החסימה, הוא הועלה ל-1.5% בבחירות לכנסת השלוש עשרה. העלאת אחוז החסימה הביאה למפלתה של מפלגת התחיה, שלמרבה האירוניה הייתה בין היוזמות של העלאת אחוז החסימה. בכנסת ה-13 לא היו סיעות יחיד, כלומר כל המפלגות שזכו לייצוג שלחו לפחות שני נציגים לכנסת.

העלאת אחוז החסימה לא השיגה את מטרתה והמפלגות הגדולות דווקא הלכו ונחלשו, בעיקר בגלל הבחירה הישירה לראשות הממשלה שנכנסה לתוקף החל בכנסת ה-14. מגמת החלשות המפלגות הגדולות נמשכה גם בכנסות ה-15 וה-16 ולאחר הבחירות לכנסת ה-16 נוצרה שוב הזדמנות פוליטית להעלות את אחוז החסימה, כאשר כל מפלגות הקואליציה: הליכוד, שינוי, המפד"ל והאיחוד הלאומי הרגישו בטוחות בעצמן מספיק כדי להעלות את אחוז החסימה. בהתאם, אחוז החסימה הועלה ל-2% החל מהבחירות לכנסת ה-17. גם לאחר העלאת אחוז החסימה ב-2006, נשמעים קולות הדורשים העלאה נוספת של אחוז החסימה. מצד שני, יש חשש שהעלאה נוספת של אחוז החסימה תביא לתת-ייצוג של קבוצות באוכלוסייה. הצעה אחרת לרפורמה בבחירות לכנסת שעולה לדיון מדי פעם היא הנהגת שיטה משולבת של בחירות יחסיות ובחירות ישירות באופן דומה לשיטה הנהוגה בגרמניה. בשיטה מעין זאת, קל יותר להעלות את אחוז החסימה מבלי להביא לתת ייצוג של מיעוטים המרוכזים לרוב באזורים בעלי ייצוג אזורי. בעיה ייחודית לישראל, לעומת גרמניה ומדינות אחרות באירופה, היא שהמיעוטים פרושים בדרך-כלל בכל רחבי הארץ ולאו דווקא באזור גאוגרפי מסוים.

בעיה שנעשתה מוחשית כבר בכנסת ה-15, ונעשתה נפוצה בכנסת ה-16, היא התפצלותן של סיעות שרצו לבחירות ברשימה משותפת, אך החליטו להתפלג אחרי הבחירות. פילוג כזה חייב אישור של ועדת הכנסת, וברוב הפעמים אישור כזה אמנם ניתן.

בבחירות 2006 עמד אחוז החסימה על 62,760 קולות והסיעה הכי קטנה שנכנסה לכנסת זכתה ב-3 מנדטים. מספר זה גבוה משמעותית מזה שנמדד לאחוז החסימה בבחירות של 2003, עקב העלאת אחוז החסימה בחצי אחוז, אולם הוא נמוך מכפי שצפו בתחילה, כיוון ששיעור ההשתתפות בבחירות היה נמוך במיוחד. בסך הכול ניתנו 185,235 קולות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, שהם כ-6% מכלל הקולות הכשרים. בבחירות 2006, רוב המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, היו רחוקות ממנו במידה ניכרת. שתי המפלגות שהתקרבו לאחוז החסימה, אך לא עברו אותו, הן הירוקים ועלה ירוק, והן קיבלו כ-48,000 וכ-40,000 קולות בהתאמה.

השפעת אחוז החסימה על תעמולת הבחירות

מפלגת הירוקים מבשרת לבוחריה המתלבטים שעל-פי הסקרים עברה את אחוז החסימה

העלאת אחוז החסימה, הובילה לכך שחלק גדל והולך של התעמולה של המפלגות הקטנות עוסק בשאלת סיכוייהן לעבור את אחוז החסימה. בבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006, כללו בין השאר המפלגות תפנית, הירוקים, שינוי, חזית יהודית לאומית, הגמלאים ועתיד אחד התייחסות לאחוז החסימה בתעמולת הבחירות שלהן. חזית יהודית לאומית ערכה מפקד שבו התבקשו המצביעים שלה להודיעה ב-SMS כי יצביעו עבור המפלגה, תוך התחייבות שהמפלגה תפרוש מהמירוץ אם לא יהיו מספיק מצביעים שיודיעו על תמיכה. שבוע לפני הבחירות הודיעה המפלגה כי אספה מעל 55,000 הודעות ועל כן היא ממשיכה בהתמודדות. בפועל קיבלה המפלגה כ-26,000 קולות. מפלגת "עתיד אחד" לא ערכה מפקד, אך רמזה בתעמולתה כי התמיכה של עולי אתיופיה תעביר אותה את אחוז החסימה. מפלגות אחרות ציטטו סקרים שמהם עולה כאילו הן עוברות את אחוז החסימה, אולם לא תמיד הפנו לסקר מסוים שאמנם מראה כך. בבחירות עצמן רק מפלגת הגמלאים אכן עברה את אחוז החסימה ואף זכתה ב-7 מנדטים.

דרך שכנוע אחרת של מפלגות החוששות ליפול מתחת לאחוז החסימה, היא קריאה למצביעים ללכת עד הסוף עם האמת שלהם. המפלגות טוענות שאם כל הבוחרים שהאמינו בדרכן, אך חששו שקולותיהם יאבדו עקב אחוז החסימה, היו מצביעים עבורן, הן היו עוברות בקלות את אחוז החסימה.

יישום אחוז החסימה וחלוקת המנדטים

קולות שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה אינם נספרים בחלוקת המושבים בכנסת. ספירת הקולות מתבצעת בכמה שלבים - תחילה מנפים את הקולות הפסולים, אחר כך סופרים את כלל הקולות הכשרים וקובעים את סף הקולות על-פי אחוז החסימה, ולבסוף מנפים את הקולות של המפלגות שלא עברו את הסף. רק אז מחשבים את מספר הקולות המזכה בנציג אחד בפרלמנט. אזרח שהצביע למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה אינו משתתף בחלוקת המושבים (ה"מנדטים") בפרלמנט, ובעצם אינו זוכה לייצוג.

פירוט ההליך:

• מסכמים את כל הקולות הכשרים.
• מחשבים את אחוז החסימה ממספר הקולות הכשרים הכללי.
• מנכים מהמספר הכללי של הקולות הכשרים את קולות הרשימות שלא הגיעו לאחוז החסימה. הסכם עודפים אינו חל על רשימה שלא עברה את אחוז החסימה: היא אינה רשאית לצרף לקולות שקיבלה את עודפי הקולות של המפלגה שהתחברה אתה בהסכם העודפים, ואף אינה רשאית להעביר את קולותיה למפלגה כזאת שעברה את אחוז החסימה. בסופו של דבר, היא אינה שותפה כלל בחלוקת המנדטים.
• מחלקים את מספר הקולות של המפלגות שעברו את אחוז החסימה ב-120 (מספר המושבים בכנסת). המספר שמתקבל בעקבות החילוק הוא "המודד" - מספר הקולות המזערי הדרוש לרשימה כדי לזכות במנדט אחד בכנסת. זהו "מחירו" של כיסא בכנסת.
• את הקולות שניתנו לכל רשימה אשר עברה את אחוז החסימה מחלקים במודד. המספר השלם המתקבל בחלוקה ראשונה הוא מספר הנציגים בכנסת של אותה רשימה.
• המנדטים שנותרו בלתי מחולקים אחרי החלוקה במודד יחולקו לפי מודד הרשימה = המספר המתקבל מחילוק מספר הקולות שקיבלה כל רשימה במספר הגדול ב-1 ממספר המנדטים שקיבלה (1+n). הרשימה שקיבלה את מודד הרשימה הגדול יותר תזכה במנדט נוסף. שתי רשימות שהתקשרו ביניהן בהסכם עודפים ייחשבו לצורך חלוקת המנדטים לפי מודד הרשימה - לרשימה אחת בעלת מספר הקולות הכשרים שקיבלו שתיהן יחד. החלוקה לפי מודד הרשימה תימשך עד שיחולקו כל המנדטים. (ראו גם חוק בדר-עופר לגבי חלוקת המנדטים הנותרים והסכמי עודפים.) בסיום החלוקה, מחושב מודד לכל שתי מפלגות שהתקשרו בהסכם עודפים, והמנדט העודף יינתן למפלגה בעלת המודד הגדול יותר.

בבחירות לרשויות המקומיות

בבחירות לרשויות המקומיות נקבע אחוז חסימה "הפוך" - כדי להשתתף בחלוקת המנדטים די לרשימה לזכות ב-75% בלבד מהמודד למנדט. תיתכן אפשרות שבסוף החישוב רשימה כזאת לא תזכה במנדט. שיטת החישוב היא כדלהלן: מחלקים את סך הקולות הכשרים במספר המושבים במועצת הרשות המקומית, כך נקבע המודד למנדט, אחר כך מנפים מסך הקולות הכשרים את הקולות שניתנו לרשימות המועמדים שלא השיגו 75% ממודד זה, לאחר מכן מחלקים את סך הקולות שנותרו למספר המושבים במועצה, ובזה נקבע המודד הסופי למנדט, כעת מחלקים את מספר הקולות שניתנו לכל רשימת מועמדים במודד הסופי למנדט, ומקבלים את מספר המושבים שבו זוכה כל רשימה במועצה.

אם נותרו מושבים לא מאוישים, מחלקים אותם לפי יתרת העודפים שנותרה מהחלוקה לפי המודד הסופי למנדט כאשר אין כל חשיבות לגודל הסיעה, בשונה מחוק בדר עופר שחוקק אך ורק לכנסת.

ידוע על מקרה בו שום רשימה לא עברה את אחוז החסימה: בבחירות למועצה המקומית מע'אר בנובמבר 1965 התמודדו 19 רשימות על 9 מקומות, אך אף אחת מהרשימות לא עברה את אחוז החסימה שעמד על 155 קולות, מתוך 1860 הקולות הכשרים שנספרו‏^[2].

קישורים חיצוניים

• אושר טרומית העלאת אחוז החסימה, הארץ 2003
• עופר קניג, ‏העלאת אחוז החסימה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

הערות שוליים