מפ"ם

מפלגת פועלים מאוחדת (מפ"ם)
Mpam.svg
אפיון מפלגה ציונית סוציאליסטית-מרקסיסטית
כנסות מועצת המדינה הזמנית עד ארבע עשרה
(מזה: 7 עד 11 במסגרת המערך השני,
ו-13 עד 14 במסגרת מרצ)
ממשלות הממשלה הזמנית, 7, 8, 9, 13, 14, 15,
16, 17, 25, 26
אותיות מ,מפם
מנהיגים מאיר יערי, יעקב חזן, מאיר תלמי,
ויקטור שם טוב, יאיר צבן, חיים אורון
שיא כוחה 20 מנדטים* (הכנסת ה-1)
*נוסף מנדט בעת כהונת הכנסת
נוצרה מתוך השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה
פועלי ציון (שפרשה ב-1954)
התמזגה לתוך המערך (השני), עצמאית, ולבסוף מרצ

מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית אשר הוקמה בשנת 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, שלגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי "אחדות העבודה" בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי "השומר הצעיר". בצורתה זו התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד השישית (1965) ומנתה 8-9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית.

כיום ניתן לזהות בתנועת מרצ את ממשיכתה של מפ"ם מבחינה רעיונית, אם כי אנשי מפ"ם מהווים אך חלק מתנועה זו המאחדת את אנשי רצ, מפ"ם, חלק משינוי וכן פורשי מפלגת העבודה בראשות יוסי ביילין. למפ"ם תפקיד היסטורי חשוב בתקופת ראשית שנות המדינה, אך התפתחויות כגון שקיעתו של הקיבוץ, ירידת קרנו של הסוציאליזם בעקבות נפילת הגוש הקומוניסטי, והתפתחויות פוליטיות ודמוגרפיות נוספות הביאו לכך שאין לה קיום עצמאי, אלא במסגרת מפלגת מרצ, שייצוגה בכנסת מצומצם.

שורשים אידאולוגיים ופוליטיים

הפועל הצעיר בלתי מפלגתיים פועלי ציון הפועל המזרחי אחדות העבודה פועלי ציון שמאל מפא"י העובד הציוני מפא"י השומר הצעיר התנועה לאחדות העבודה הליגה הסוציאליסטית התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון מפלגת פועלים השומר הצעיר מפ"ם מפא"י הפועל המזרחי העובד הציונימפלגות הפועלים הציוניות ביישוב.png
אודות התמונה

בשנות השלושים של המאה ה-20 עבר היישוב העברי בארץ ישראל סידרה של טלטלות פוליטיות ואידאולוגיות. בקרב תנועת הפועלים נסתמנו שני כיוונים מרכזיים. הראשון, שאותו ייצגה מפא"י, הנו הכיוון הממוסד והפרגמטי, אל מול הכיוון המהפכני, הרדיקלי, אליו הובילו אחרים.

מפא"י נוסדה בשנת 1930 מאיחוד מפלגות הפועל הצעיר ואחדות העבודה. איחוד זה הותיר מחוץ לשורות המפלגה החדשה את המפלגות "מפלגת השומר הצעיר" ו"פועלי ציון שמאל". "השומר הצעיר" לא עמדה מחוץ למחנה ולא פרשה מן ההסתדרות הציונית העולמית (כמו "פועלי ציון שמאל" והתנועה הרוויזיוניסטית). "מפלגת השומר הצעיר" ו""פועלי ציון שמאל", נשארו במסגרת ההסתדרות והמשיכו ליטול חלק במוסדות היישוב המאורגנים ובתנועות ההגנה הממוסדות. עם זאת הן ראו עצמן כממשיכות את מלחמת המעמדות באמצעות "בניין הארץ" ו"חלוציות", תוך שהן משלבות את תורתו של דב בר בורוכוב עם יסודות מרקסיסטיים לניניסטיים. חילוקי הדעות נגעו לעצם שאלות היסוד שעמדו אז במבחן - אנשי השומר הצעיר תמכו במדינה דו-לאומית כפתרון לבעיות השעה. אנשי מפא"י הסתייגו מכך. אנשי השומר הצעיר ראו עצמם כבעלי זיקה שאינה ניתנת לניתוק לברית המועצות ולעומד בראשה סטלין, דבר שהיה רחוק ממחשבתם של מנהיגי מפא"י כדוד בן-גוריון וברל כצנלסון. אנשי השומר הצעיר פעלו במספר ארגונים, בין היתר במסגרת מפלגה עירונית שנקראה "הליגה הסוציאליסטית" אשר קמה בשנת 1936, אם כי עיקר כוחם היה במסגרת הקיבוצים.

בבחירות לוועידת ההסתדרות שנערכו בשנת 1941 זכו אנשי מפא"י בכ-70% מן הקולות, בעוד שאנשי השומר הצעיר, פועלי ציון שמאל, ו"הליגה הסוציאליסטית" זכו בכ-25% מן הקולות.

במפא"י עצמה קמו ועלו קולות שמאליים, של חלק מאנשי תנועת "אחדות העבודה" שהתרכזו בעיקר במסגרת "הקיבוץ המאוחד" וכן בקרב כמה חוגים שמאליים עירוניים נלווים. מתחים אידאולוגיים בין אנשי השמאל הסוציאליסטי, בראשות יצחק טבנקין, לבין דוד בן-גוריון, אשר החל לחשוב במונחים "ממלכתיים", אשר היה בהם כדי להסיט הצידה את האינטרסים הצרים של הפועלים ושל אנשי הקיבוצים, לקראת הקמת המדינה ועיגון מוסדותיה, כמו גם יריבויות אישיות בין אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית הביאו בשנת 1944 לפרישת "סיעה ב'" בראשותו של טבנקין ממפא"י. בשנת 1946 התאחדו אנשי טבנקין ואנשי "פועלי ציון שמאל" ליצירת מפלגת "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון". בתחום המדיניות הציונית היה הבדל גדול בין מפלגה זו לבין "השומר הצעיר". בעוד "השומר הצעיר" דגל במדינה דו-לאומית - מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" דרשה לפעול להקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל והתנגדה לקו של בן-גוריון שדרש הקמת מדינה יהודית לאלתר אף במחיר חלוקת הארץ. רק סמוך ל-14 במאי 1948 הצליח בן-גוריון להביא לתמיכת שתי מפלגות אלה בהחלטה על הכרזת העצמאות ועם הקמת המדינה נראתה המחלוקת הקשה בין שתי המפלגות בנושא אופי הפתרון המדיני לשאלת הבית הלאומי היהודי כבלתי רלוונטית.

הקרבה האידאולוגית בין מפלגת "אחדות העבודה - פועלי ציון" ובין מפלגת "השומר הצעיר" ביתר התחומים (מלחמת מעמדות, מרקסיזם, תמיכה בברית המועצות), הביאה בשנת 1948 לאיחודן תחת השם "מפ"ם" - מפלגת הפועלים המאוחדת. כך הוקמה מפ"ם בחודש ינואר 1948. הניגודים שהיו בין המפלגות - נטייתם של אנשי "אחדות העבודה" לאקטיביזם ביטחוני (מקץ שנים רבות יהיו אנשים כטבנקין וישראל גלילי בין אנשי "ארץ ישראל השלמה") אל מול הפשרנות המדינית של אנשי השומר הצעיר - שנראו כבלתי רלוונטיים (לאחר החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ, פרוץ מלחמת העצמאות וההכרזה על הקמת מדינת ישראל) באו לידי ביטוי מאוחר יותר ותרמו לפירוק השותפות בשנת 1955.

בימי ראשית המדינה

סמל ועידת היסוד של מפ"ם

באפריל 1948, בסמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוקמה "מועצת העם", גוף שקדם לכנסת, והמפלגות השונות היו מיוצגות בו על פי ייצוגן במוסדות הלאומיים, ומתוך מועצת העם הוקמה "מנהלת העם", מעין ממשלה זמנית בראשה עמד דוד בן-גוריון, אל הגוף החדש הצטרפה אף מפ"ם, וקיבלה בה שני חברים מתוך 13 החברים שהיו במנהלה. משמעות הדבר הוא כי מפ"ם הייתה בקואליציה עם מפא"י בממשלה הזמנית שכיהנה בחודשים הראשונים של המדינה, אם כי הוצאה מן הקואליציה ומן הממשלה על ידי בן-גוריון, בשל תמיכתה בגוש הקומוניסטי שבהנהגת סטלין, מיד עם הקמת הממשלה הראשונה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. לפני קום המדינה ובחודשים הראשונים לאחר הקמתה הייתה מפ"ם למעשה חלק מן הממסד, ובימיו הראשונים של צה"ל היו רבים ממפקדיו הבכירים כיגאל אלון, ישראל גלילי ואחרים אנשי מפ"ם. אנשי מפ"ם, ובמיוחד אלה המזוהים עם אחדות העבודה, תמכו בקו תקיף בניהול המלחמה, ועליהם נאמרה האמרה כי הם "רואים את הבעיה הערבית מבעד לכוונת הרובה".

מפ"ם בתקופה זו הייתה מפלגה מגובשת, בעלת עיתון יומי משלה, "על המשמר", שהחל לצאת לאור בתקופת מלחמת העולם השנייה ואשר בעמודו הראשון הופיעה הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות העמים", שהם שלושת ערכי הליבה של "השומר הצעיר". ילדי הקיבוצים למדו בבתי ספר השייכים ל"זרם העובדים" בהם הייתה השפעת האידאולוגיה המפ"מית חזקה ("זרם העובדים" בוטל עם חקיקת חוק חינוך חובה בשנת 1953). לילדים הוציאה מפ"ם אף שבועון בשם "משמר לילדים", שהתחרה ב"דבר לילדים" שבועון הטף של ההסתדרות (שמפ"ם אמנם השתייכה אליה, אך נשלטה וכוונה על ידי מפא"י). למפלגה הייתה אף הוצאת ספרים משלה, ספרית פועלים. מבסיס כוחה העצמאי בקיבוצים, נראה היה כי המדובר במפלגה הראויה לשמש כאלטרנטיבה שלטונית לכל דבר.

ביקורת קשה נמתחה על תמיכתה הבלתי מסויגת של מפ"ם בסטלין (פרט להסתייגותה מ"אי-הבנה" של סטלין בנושא הציונות). ביטויי התמיכה הגיעו לשיא בסיקור מות סטלין ב"על המשמר". יש לזכור כי בתקופה זו, שמיד לאחר הקמת המדינה, נחשב סטלין על ידי רבים לידיד גדול של היישוב העברי. היה זה סטלין אשר אנשיו לחמו כנגד היטלר, ושחררו את מחנה אושוויץ. היה זה סטלין אשר הורה לנציגיו באו"ם להרים את ידם בעד הקמת מדינת ישראל, ובכך איפשר את הקמתה, והיה זה סטלין אשר היה בין הראשונים שהכירו במדינה הצעירה. עובדות אלה האפילו אצל אנשי מפ"ם על התנגדותו רבת השנים של סטלין לציונות, על כל פשעיו, שהיו ידועים במידה רבה כבר בתקופה זו, ועל האנטישמיות הברורה שהפגין בשנותיו האחרונות (ובין היתר במשפטי פראג, ברדיפתו של רודולף סלנסקי ובמשפט הרופאים). אמנם גם משיקולי "ריאל פוליטיק" יכול היה אדם כמשה סנה להגיע למסקנה כי הקומוניזם הוא עתידו של העולם, וכי למטרה זו על מדינת ישראל לשמור על יחסים טובים עם ברית המועצות מאינטרס אנוכי טהור. זאת, בניגוד לגישתו הפרו-מערבית של דוד בן-גוריון.

ב-25 בינואר 1949 התקיימו הבחירות לאספה המכוננת, היא הכנסת הראשונה. בבחירות אלו זכתה מפ"ם בהישג נאה - 19 מנדטים. מפא"י זכתה ב-46 מנדטים. לכאורה, ניתן היה בשילוב זה של מפלגות הפועלים להקים קואליציה יציבה, אשר תיקח את המדינה הצעירה אל כיוון שמאלי, חלוצי, התומך באידאולוגיה קומוניסטית מובהקת, כפי שראו אנשי המפלגות הפועליות בחזונם. חזונו של בן-גוריון היה שונה. בן-גוריון העדיף את ה"ממלכתיות" על ה"חלוציות" ואת הסוציאליזם הפרגמטי על פני הקומוניזם שתמכו בו אנשי מפ"ם. עיגונם של מוסדות המדינה, עיצובם בתוואי ממלכתי, והדגשת כוחה של המדינה הצעירה כמדינה, אל מול גופים בעלי זיקה מפלגתית שקמו בתקופת טרום המדינה, ודרשו לשמר את כוחם אף במסגרתה, היו לעדיפות הראשונה שראה בן-גוריון אל מול עיניו. אל מול ניסיונות גופים ומפלגות מימין ומשמאל לשמר כוחות צבאיים עצמאיים או עצמאיים למחצה, נקט בן-גוריון באמצעים תקיפים. הטבעת ספינת הנשק אלטלנה ב-22 ביוני 1948, הייתה בבחינת איתות ברור לכוונותיו של בן-גוריון להכפיף את כל הכוחות הצבאיים לפיקוד אחיד. באוקטובר 1948 הורה בן-גוריון על פירוק הפלמ"ח שנראה כגוף בעל זיקה מפלגתית למפ"ם. חששו של בן-גוריון היה כי אם יצרף את מפ"ם לממשלתו, לא יוכל להנהיג את ה"ממלכתיות" בכל תחומי החיים, בה ראה ערך חשוב בתקופה זו של עיצוב דמותה של המדינה. חשש נוסף היה כי לא יוכל לקיים מדיניות חוץ עצמאית כשלמרכיב כה חשוב בממשלתו יש זיקה לקומוניזם מבית מדרשו הדיקטטורי של סטלין. בשל כל אלו הוקמה הממשלה משילוב של מפא"י, מפלגות דתיות, ומפלגות המצויות מימין למפא"י כ"פרוגרסיבים". אנשי מפ"ם מצאו עצמם באופוזיציה, אם כי לא היו "מוקצים" כחרות ומק"י אשר הוכרזו על ידי בן-גוריון כמצויות מחוץ להסכמה הלאומית הישראלית. יחד עם זאת היו אנשי מפ"ם מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, כאשר נדונו, הוחלטו, ונקבעו לדורות שאלות של דת ומדינה, חינוך, שאלות כלכליות ושאלות של מדיניות.

קרע ופילוג

סיעות פועלים בכנסת
יוצאות אחדות העבודה ומפא"י

הניגודים הבסיסיים בין אנשי "אחדות העבודה" ובין אנשי "השומר הצעיר" במפ"ם, אך התגברו ככל שסערת מלחמת העצמאות חלפה, והמפלגה מצאה עצמה באופוזיציה, כאשר אנשי השומר הצעיר דוחפים לכיוון אינטרנציונליסטי ולהזדהות עם מדיניות ברית המועצות, בעוד שאנשי אחדות העבודה, אקטיביסטים ובעלי דעה עצמאית, מתקשים להתיישר לפי קו זה ולעתים מביעים תמיכה במדיניותו של בן-גוריון. בימיה הראשונים של המדינה הביא המתח בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם למשבר בתנועת הקיבוץ המאוחד, אשר הביא אף לפילוגים בקיבוצים. עם חלוף הזמן החלו אנשי אחדות העבודה רואים יותר ויותר את המשותף בינם ובין אנשי מפא"י, ואת ההבדלים בינם ובין אנשי השומר הצעיר, והאיחוד בין אחדות העבודה והשומר הצעיר החל להראות מלאכותי יותר ויותר.

בסוף 1952 חל קרע במפ"ם בעקבות משפטו בפראג של מרדכי אורן. אורן, שליח השומר הצעיר לפראג, נעצר והואשם בריגול על לא עוול בכפו, באווירה הכללית של ציד מכשפות ששררה בגוש הקומוניסטי בימיו האחרונים של סטלין. אורן היה בשר מבשרה של התנועה, ומעצרו היווה מכה קשה לאמונותיהם של חבריה. יש שטענו כי המדובר בשגיאה, יש שטענו כי המדובר בעלילה, אך שניים מראשיה הבולטים של מפ"ם, משה סנה ויעקב ריפתין, התבטאו בפומבי בזכות מעצרו של אורן והצדיקו את פעולות המשטר הקומוניסטי בפראג. סנה (יחד עם אברהם ברמן ורוסתם בסתוני) פרש מן המפלגה והקים בינואר 1953 את סיעת שמאל. ריפתין חזר כבר במרץ 1953 למפ"ם, וב-1954 הצטרפו סנה וחבריו למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. רק בשנת 1956 שב מרדכי אורן לארץ, לאחר ששוחרר מכלאו, והמשיך בפעילותו במפ"ם, תוך שהוא מצהיר כי החוויות הקשות שעבר בכלא הצ'כי לא ערערו את אמונתו בצדקת הדרך.

פרישת אנשי סנה ממפ"ם לא הביאה לאיחוד השורות עם אנשי אחדות העבודה, אלא להפך, הדגישה את הקרע בין מחנה השומר הצעיר השמאלי, בעל הזיקה לברית המועצות והעיוורון הסלקטיבי באשר לפשעי המשטר הסטליניסטי, ובין אנשי אחדות העבודה. בשנת 1954 הקימו אנשי אחדות העבודה עיתון יומי בשם "למרחב" אשר התחרה עם עיתונה של מפ"ם "על המשמר". אנשי השומר הצעיר דרשו כי הופעת העיתון תיפסק. הייתה זו העילה הרשמית לפרישת אנשי אחדות העבודה ממפ"ם, שנותרה מגובשת כמפלגה בה אנשי "השומר הצעיר" היו המרכיב העיקרי.

בין פרישת אחדות העבודה להקמת המערך

מאיר יערי, מהבולטים שבמנהיגי מפ"ם

בשנת 1955 הצטרפה מפ"ם לראשונה לקואליציה בראשותו של דוד בן-גוריון, וזאת לאחר שבבחירות לכנסת השלישית קיבלה המפלגה תשעה מנדטים (בעוד שאחדות העבודה קיבלה עשרה). בעוד שבשנים הקודמות ראה בן-גוריון באנשי מפ"ם סכנה, והדבר הגיע לידי כך שהשב"כ התקין מכשירי האזנה לראשי המפלגה, עתה נראה כי עוקצה של הסכנה הוקהה. אירועים פנימיים, כפרישת אנשי סנה, ואירועים בינלאומיים כמותו של סטלין והתנערותה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מן הסטליניזם בועידתה העשרים, גרמו לחשיבה מחודשת בנוגע לכשרותה של מפ"ם להשתתף בקואליציה. תוצאות הבחירות בהן הכפילה מפלגת חירות את כוחה, הביאו למסקנה כי למען שלמות הקואליציה יש לצרף אליה את מפ"ם.

בשנים אלו התגבשה המפלגה כתנועה ציונית סוציאליסטית, בעלת גישה פרגמטית, ואידאולוגיה שמאלית מגובשת, הנמצאת מעט שמאלה למפלגת השלטון. בסיס כוחה של התנועה היה הקיבוץ הארצי, ממנו יצאו שני מנהיגיה הגדולים בשנים אלו מאיר יערי ויעקב חזן. אישים אלה הובילו את הקו האידאולוגי של המפלגה, וניווטו אותה בשנים אלו, וזאת מבלי שהיו חברים בממשלה. הייתה זו דוגמה נדירה בשדה הפוליטיקה הישראלית לשיתוף פעולה בין שני אישים שנחשבו לסמכות עליונה ולמורי הלכה בעיני חברי מפ"ם, אשר פעלו שלא מתוך יריבות, והביאו לאחדות השורות במפלגתם.

האידאולוגיה המפ"מית בשנים אלו כללה אחווה יהודית ערבית (מפ"ם הייתה המפלגה הציונית הראשונה אשר מטעמה נבחר חבר כנסת ערבי, הוא חבר הכנסת רוסתם בסתוני. חברי כנסת ערבים כמוחמד ותד וחסין פארס ייצגו את מפ"ם במשך שנים רבות, ומפ"ם התנגדה לממשל הצבאי שהושת על ערביי ישראל, ופעלה לביטולו), הפרדה בין דת ומדינה, סוציאליזם, ופשרנות מדינית. גישתה של מפ"ם אל בעיות הביטחון הייתה כי על אף שעל המדינה לשאוף לשלום עם אויביה, עליה להיות מוכנה להגן על עצמה.

בנובמבר 1958 הזדעזעו אנשי המפלגה ממעצרו של אחד ממנהיגיה וממנהיגי הקיבוץ הארצי, אהרון "אהרונצ'יק" כהן, באשמת מגע עם סוכן זר, לאחר שנמצא כי כהן יצר מגע עם דיפלומטים סובייטיים. כהן נדון לארבע שנות מאסר.

בשנת 1961 הוקמה ממשלה ללא מפ"ם, לאחר שדרישותיה הקואליציוניות (שהיו רובן במישור הפרסונלי) לא נענו. מפ"ם שבה אל הקואליציה לאחר הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, לממשלתו של לוי אשכול.

המערך

ככל שחלפו השנים הפכה המפלגה למתונה ופרגמטית יותר. לאחר מלחמת ששת הימים הביעו מנהיגי המפלגה את דעתם כי יש להחזיק בשטחים שנכבשו במלחמה עד להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב. מפ"ם נראתה כאגף השמאלי של מפלגת העבודה. למצב זה ניתנה גושפנקה בשנת 1969 כאשר הסתפחה מפ"ם למפלגת העבודה ליצירת גוש פרלמנטרי משותף בשם המערך (השני). על אף רצונם של רבים באיחוד מלא של המפלגות, התעקשו אנשי האגף השמאלי במפ"ם לשמור על מסגרות נפרדות.

בממשלות המערך בין 1969 ל-1977 שמרו אנשי מפ"ם על קול עצמאי, שמאלי. היה זה השר ויקטור שם טוב אשר שימש כשר הבריאות בממשלתו של יצחק רבין אשר הכריז בשנת 1974 על "נוסחת יריב - שם טוב" (אותה ניסח ביחד עם אהרן יריב) לפיה על מדינת ישראל לשאת ולתת עם כל גוף המכיר בקיומה ויימנע מטרור. הייתה זו קפיצה מחשבתית בימים בהם לא הכירו ממשלות ישראל בעצם קיומו של עם פלסטיני, ובימים בהם הטרור של ארגון הפת"ח הגיע לשיאים באירועים כגון אסון מעלות. הנוסחה נדחתה בידי ראש הממשלה רבין ונראה, כי הקדימה את זמנה.

עם עליית הליכוד לשלטון, הפך המערך ממפלגת שלטון למפלגת אופוזיציה. במסגרת זו היו אנשי מפ"ם פעילים באופוזיציה לממשלות הליכוד השונות, ובהתנגדות למדיניות הכלכלית הליברלית, למדיניות החוץ ולמלחמת לבנון.

הפרישה מן המערך והאיחוד לתנועת מרצ

בשנת 1984, לאחר שהתיקו בהבחירות לכנסת האחת עשרה הביא להקמת ממשלת אחדות לאומית פרשה מפ"ם מן המערך (כן פרש ח"כ יוסי שריד אשר הצטרף לתנועת רצ), מכיוון שסירבה לשבת בממשלה אחת עם הליכוד. מפ"ם נותרה באופוזיציה, שם הייתה השפעתה שולית ביותר, מכיוון שהקואליציה הייתה חזקה מאוד וכללה 97 חברי כנסת. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו משמעותיות ביותר בדרכה של המפלגה, שכן זו הפעם הראשונה שהתמודדה באופן עצמאי מאז שנת 1965, כעשרים ושלוש שנים. בבחירות אלו, בהן הנהיגו את המפלגה יאיר צבן וחיים אורון זכתה המפלגה ב-3 מנדטים בלבד, דבר שנחשב להישג בימים ההם, למרות כוחה הרב בשנות ה-50 (פרט לצבן ואורון נבחר לכנסת אף חסין פארס).

במהלך כהונת הכנסת השתים עשרה הפך שיתוף הפעולה בין מפ"ם, רצ ושינוי להדוק יותר ויותר, כאשר בשאלה העיקרית שעמדה אז על הפרק, שאלת עתיד השטחים והמשא ומתן עם אש"ף - לא היה כל שוני בין המפלגות. רצ כללה גם גורמים כרן כהן בעלי דעות כלכליות וחברתיות הדומות מאוד לאלו של אנשי מפ"ם. מפ"ם מצידה תמכה בחיזוק זכויות האדם ושלטון החוק להם הטיפו חברי רצ ושינוי. ההבדלים האחרים בין המפלגות נראו כמשניים, אל מול היתרון שבהליכה אל הבחירות לכנסת ה-13 כגוף שמאל מאוחד. ואכן בשנת 1992 התחברה מפ"ם ה"שמאלית" עם שינוי ה"ליברלית" ועם רצ הרדיקלית, מיסודה של שולמית אלוני במסגרת התאגדות יונית חילונית, מרצ ומאז היא מתמודדת בבחירות לכנסת בשורות מפלגה זו, עמה התמזגה בסופו של דבר מיזוג מלא בשנת 1997. בשנת 1994 נסגר עיתונה של מפ"ם, "על המשמר". מפ"ם כיום היא חלק ממפלגת מרצ-יחד ובשנת 2008 אף נבחר חיים אורון, נציגה של מפ"ם ההיסטורית במרצ-יחד, ליו"ר המפלגה. תוצאות הבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 העניקו למפלגה המאוחדת שישה מנדטים בלבד, דבר שגרם לדחיקתה אל עמדה חסרת ההשפעה שיש לה כיום. המצב אף החמיר לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה, בהן זכתה התנועה החדשה מרצ בשלושה מנדטים בלבד. עם זאת, מתוך שלושת נציגי המפלגה שנבחרו לכנסת השניים הראשונים (חיים אורון ואילן גילאון) הם אנשי מפ"ם במקורם, עובדה הממחישה את הדומיננטיות הרבה של מפ"ם במרצ.

תפקידה ההיסטורי של מפ"ם התבטא בימי בניית המדינה ובמאבק על זהותה האידאולוגית של המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם שותפותה במסגרת מרצ, ובממשלתו השנייה של יצחק רבין. כיום נראה כי המפלגה, אשר התבססה על בסיס כוח במסגרת הקיבוצים, על סוציאליזם ועל מדיניות של פשרה טריטוריאלית, איבדה את בסיס כוחה בימים של משבר בקיבוצים, עד כדי פירוק המסגרת הקיבוצית במקרים רבים, ומפנה של החברה הישראלית ימינה בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה. במסגרת החברה הישראלית כפי שהיא כיום, נראה כי מפלגה זו שהייתה השנייה בגודלה, ובעלת השפעה של ממש בכל תחומי החיים, אינה עוד בעלת יכולת חיות עצמאית, וכי גם במסגרת המאוחדת עם גופים נוספים, בחלקם בעלי שוני מהותי מן האידאולוגיה המפ"מית, מהווה המפלגה המאוחדת גוף בעל השפעה שולית בפוליטיקה הישראלית.

שרים שכיהנו מטעם מפ"ם

במשך רוב שנותיה הייתה במפ"ם מסורת שמנהיגי המפלגה אינם מכהנים בממשלה, ורוב שרי המפלגה לא כיהנו במקביל כחברי כנסת.

נציגי המפלגה בכנסת

ח"כים בסיעה בכנסות בהן פעלה

מועצת המדינה הזמנית (1948)
5 נציגים: מרדכי בנטוב, צבי לוריא, נחום ניר-רפאלקס, אהרון ציזלינג, ברל רפטור

הכנסת ה-1 (1949)
19 מנדטים: פייגה אילנית, משה ארם, מנחם בדר, יצחק בן-אהרן, מרדכי בנטוב, ישראל בר-יהודה, דב בר-ניר[2], ישראל גלילי, יעקב חזן, יצחק טבנקין[3], מאיר יערי, דוד ליבשיץ [3], חנה למדן, נחום ניר-רפאלקס, משה סנה, אליעזר פרי, אליעזר פרמינגר[1], אהרן ציזלינג, חנן רובין, יעקב ריפתין, ברל רפטור, מנחם רצון[2]
1. ^ הצטרף לסיעה ב-15 באוגוסט 1949 (לאחר שפרש ממק"י והקים את סיעת היחיד הקומוניסטים העבריים ב-8 ביולי 1949).
2. ^ ב-10 באפריל 1951 פרש מהכנסת דב בר-ניר. החליף אותו מנחם רצון.
3. ^ ב-12 באפריל 1951 פרש מהכנסת יצחק טבנקין. החליף אותו דוד ליבשיץ.

הכנסת ה-2 (1951)
15 מנדטים: משה ארם[3], יצחק בן-אהרן[3], מרדכי בנטוב, רוסתם בסתוני[1][4], ישראל בר-יהודה[3], אברהם ברמן[1], יעקב חזן, מאיר יערי, דוד ליבשיץ [2], חנה למדן[2], משה סנה[1], אליעזר פרי, אהרן ציזלינג[3], חנן רובין, יעקב ריפתין
1. ^ פרשו ממפ"ם ב-20 בפברואר 1952 והקימו את סיעת שמאל.
2. ^ פרשו ממפ"ם ב-20 בינואר 1953 והקימו את הסיעה הבלתי תלויה באחדות העבודה (השם לא הוכר על ידי ועדת הכנסת). ב-13 בינואר 1954 הצטרפו למפא"י.
3. ^ פרשו ממפ"ם ב-23 באוקטובר 1954 והקימו את סיעת אחדות העבודה-פועלי ציון (הסיעה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת).
4. ^ חזר למפ"ם ב-1 בנובמבר 1954.

הכנסת ה-3 (1955)
9 מנדטים: מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, יוסוף ח'מיס[1], יעקב חזן, חיים יהודה, מאיר יערי, יצחק יצחקי[1], חנן רובין, יעקב ריפתין, אמה תלמי
1. ^ ב-21 בספטמבר 1955 נפטר יצחק יצחקי. החליף אותו יוסוף ח'מיס.

הכנסת ה-4 (1959)
9 מנדטים: מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, יוסוף ח'מיס, יעקב חזן, חיים יהודה[1], מאיר יערי, יוסף קושניר[1], חנן רובין, יעקב ריפתין, אמה תלמי
1. ^ ב-10 ביולי 1960 פרש מהכנסת חיים יהודה. החליף אותו יוסף קושניר.

הכנסת ה-5 (1961)
9 מנדטים: מרדכי בנטוב, ישראל ברזילי, יוסוף ח'מיס, יעקב חזן, מאיר יערי, יוסף קושניר[1], חנן רובין[1], יעקב ריפתין, ויקטור שם-טוב, אמה תלמי
1. ^ ב-24 באוקטובר 1962 נפטר חנן רובין. החליף אותו יסף קושניר.

הכנסת ה-6 (1965)
8 מנדטים: ראובן ארזי, עבד אל-עזיז זועבי, יעקב חזן, מאיר יערי, נתן פלד, שלמה רוזן, ויקטור שם-טוב, אמה תלמי
1. ^ ב-28 בינואר 1969 לקראת הבחירות לכנסת ה-7, התאחדו הסיעות מפ"ם והעבודה והקימו את סיעת המערך.

הכנסת ה-7 (1969) במסגרת המערך (השני)
7 מנדטים (מתוך 56 לרשימה כולה): : ראובן ארזי, חייקה גרוסמן-אורקין, עבד אל-עזיז זועבי, דב זכין, יעקב חזן, מאיר יערי, שלמה רוזן

הכנסת ה-8 (1973) במסגרת המערך (השני)
7 מנדטים (מתוך 51 לרשימה כולה): אהרון אפרת[2], חייקה גרוסמן-אורקין[2], יהודה דרניצקי[2], עבד אל-עזיז זועבי[1], דב זכין [2], אליעזר רונן[2], מאיר תלמי[2]
1. ^ ב-14 בפברואר 1974 נפטר עבד אל-עזיז זועבי. החליף אותו חביב שמעוני חבר העבודה.
2. ^ ב-10 באפריל 1977 פרשו מהמערך והקימו שוב את סיעת מפ"ם העצמאית. יומיים לאחר מכן חזרו למערך.

הכנסת ה-9 (1977) במסגרת המערך (השני)
4 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): חייקה גרוסמן-אורקין, משה עמאר, נפתלי פדר, אמרי רון[1], מאיר תלמי
1. ^ ב-2 בינואר 1978 פרש חיים יוסף צדוק חבר העבודה מהכנסת. החליף אותו אמרי רון.

הכנסת ה-10 (1981) במסגרת המערך (השני)
7 מנדטים (מתוך 47 לרשימה כולה): אלעזר גרנות, מוחמד ותד, דב זכין, נפתלי פדר, יאיר צבן, אמרי רון, ויקטור שם-טוב

הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך (השני)
6 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): חייקה גרוסמן-אורקין[1], אלעזר גרנות[1], מוחמד ותד[1][3], גדי יציב[2], אמירה סרטני[1], יאיר צבן[1], ויקטור שם-טוב [1][2]
1. ^ ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהמערך.
2. ^ ב-15 במרץ 1988 פרש ויקטור שם-טוב מהכנסת. החליף אותו גדי יציב.
3. ^ פרש ממפ"ם ב-12 ביולי 1988 והצטרף לחד"ש.

הכנסת ה-12 (1988)
3 מנדטים: חיים אורון, חסין פארס, יאיר צבן
1. ^ ב-9 במרץ 1992 לקראת הבחירות לכנסת ה-13, התאחדו הסיעות מפ"ם, ר"ץ ושינוי ביצירת סיעת "מרצ - ר"ץ, מפ"ם, שינוי - ישראל הדמוקרטית" (מרצ).

הכנסת ה-13 (1992) במסגרת מרצ
4 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): חיים אורון, ווליד חאג' יחיא, יאיר צבן, ענת מאור

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ
3 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): חיים אורון, ווליד חאג' יחיא, ענת מאור
1. ^ ב-1997 התאחדו סופית המפלגות רצ, מפ"ם ושינוי שהרכיבו את הסיעה המשותפת והקימו את מפלגת מרצ.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מפ"ם
Article MediumPurple.svg
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg