אמנות הלם

אמנות הלם (באנגלית: Shock art) היא אמנות עכשווית המציגה דימויים מטרידים הגורמים לתגובת הלם וזעזוע. תומכיה של צורת אמנות זו טוענים שהיא מהווה סוג של מחאה חברתית, בעוד מבקריה טוענים שהיא חסרת ערך אמנותי.

"חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי", דמיאן הירסט.

לאמנות הלם יש ערך שיווקי רב, ויצירות מסוג זה זוכות לעיתים קרובות לחשיפה גבוהה בכלי התקשורת ונמכרות במחיר גבוה. עם זאת, כתבי עת לאמנות מצאו שהסקירה התקשורתית היא בעלת אורך חיים קצר, ותערוכות אמנות מסורתיות משכו קהל רב יותר לאורך זמן.

בסקירה של תערוכה בשם "סנסציה " משנת 1997 נכתב: "שם התערוכה מעיד על אופיה הנועז. כשהוצגה התערוכה בלונדון ובניו יורק היא הייתה למקור נמרץ לחילוקי דעות ולמהומה, והצליחה לעורר כמה שאלות ועימותים רציניים בנוגע לתפקיד ולמקום האמנות בחברה בשנים האחרונות של המאה העשרים."

היסטוריה

"הצעקה", אדוורד מונק.

בתולדות האמנות ידועים מקרים רבים של אמנים שערערו על הצבת גבולות חברתיים, ולעיתים קרובות יצרו יצירות אמנות בנושאים שנחשבו בגדר טאבו יחסית לתקופתם.

המונח "אמנות הלם" נטבע בתחילת המאה ה-20. הפילוסוף סטיבן היקס מתאר את אמנות ההלם כהמשך טבעי של מגמות בתנועת האמנות המודרניסטית שהחלו בסוף המאה ה-19. בניגוד לאמנות המסורתית, שעסקה בעיקר בייצוג המציאות ותיאור יופיים של הטבע ושל בני האדם, המודרניסטים פרצו את הגבולות המקובלים והחלו לתאר ביצירותיהם "עולם שבור, רקוב, מחריד, מדכא, ריק, ולגמרי לא מובן."

יצירות האמנות הראשונות בתחום הציור ששברו את המסורת האסתטית המקובלת הן "מקורו של העולם" של גוסטב קורבה (1866), "הצעקה" של אדוורד מונק (1893) והעלמות מאביניון של פיקאסו (1907).

בתחום הפיסול, הפסל "מזרקה" של מרסל דושאן מ-1916 נחשב ליצירה הראשונה של אמנות הלם. היצירה מורכבת ממשתנה עשויה חרסינה לבנה, עליה חתם דושאן את שמו של יצרן המשתנה.

מגמה מקבילה הייתה "רדוקציוניזם אמנותי": אמנות מופשטת המצמצמת באופן קיצוני את השימוש בצורות או צבעים. אחת העבודות הראשונות בסוגה זו היא "לבן על לבן" של קזימיר מלביץ' (1918).

החל משנות ה-60 של המאה ה-20 שולבו באמנות הלם מוטיבים אירוניים או קיטשיים, למשל בעבודותיו של אנדי וורהול, וכן התרחב בהן העיסוק בפוליטיקה, דת, מיניות והפרשות גוף.

דוגמאות בולטות

"מזרקה", מרסל דושאן.

"מזרקה", מתקן משתנה שהוצג בשנת 1917 בתערוכה של מרסל דושאן, אחד היוצרים הראשונים של אמנות הלם. בסקר שנערך בקרב 500 אמנים ומבקרים היצירה הוגדרה "אחת המשפיעות ביותר על האמנות המודרנית."

"צואת האמן ", יצירת אמנות של פיירו מנזוני משנת 1961, מורכבת מ-90 קופסאות פח קטנות, שכל אחת מכילה 30 גרם צואה. בשנת 2007 נמכרה בסותבי'ס פחית תמורת 124,000 אירו, ובשנת 2015 נמכרה פחית נוספת בכריסטי'ס תמורת 182,500 ליש"ט.

"צואת האמן", פיירו מנזוני.

"תיאטרון אורגיות המסתורין", מיצג של הרמן ניטש (1966) המשלב מוזיקה וריקודים סביב חלקי גופות של בעלי חיים.

“Shoot”, מופע משנת 1971 של כריס ברדן, בו חבר יורה לעבר זרועו באקדח ממרחק של 3.5 מטר.

"מסיבת ארוחת הערב", תערוכה משנת 1979 של ג'ודי שיקגו המציגה שולחן ערוך לארוחת ערב של נשים מפורסמות. היצירה הייתה שנויה במחלוקת כי בכל צלחת הונח פרפר בצורת נרתיק נשי.

"Piss Christ", יצירה משנת 1987 של אנדרס סראנו, תצלום של ישו הצלוב שקוע בכלי זכוכית ובו שתן של האמן.

"חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" (1992), יצירתו של דמיאן הירסט בה מוצג כריש טיגריסי מת משומר בפורמלדהיד במיכל זכוכית ופלדה.

"פולחן האמגושים" (1996), יצירתו של גוטפריד הלנוויין בה מצויר אדולף היטלר כתינוק בדמות ישו.

"הקדושה הבתולה מרים", מאת כריס אופילי (1996) - דמות מרים, אם ישו, כאישה אפריקאית שמעליה שני גושי צואת פילים, ומסביבה גזירי נייר ממגזינים פורנוגרפיים.

"המיטה שלי", יצירה של טרייסי אמין משנת 1998 המציגה את מיטתה, מכוסה במצעים מלוכלכים ומוקפת בפסולת הכוללת תחתונים מוכתמים בדם וסת.

"הלנה: בלנדר דגי הזהב", יצירה של מרקו אווריסטי משנת 2000 בה מוצגים דגי זהב חיים בתוך בלנדר, וצופי התערוכה יכולים ללחוץ על כפתור ולהפעילו.

"מי רצח את אובמה?", סדרת חולצות אמנות מחאה של האמן הישראלי דורון בראונשטיין שעוררה זעם, אלימות והלם בניו יורק, בה היא הוצגה ב-2008, וברחבי העולם.

"קקי במקום דם", יצירתה של נטלי כהן וקסברג (2014), סרטון שבו האמנית וחברתה עושות את צרכיהן על כ-40 דגלים של מדינות שונות בעולם, בהם גם דגל ישראל והדגל הפלסטיני, על רקע צלילי יצירה מוזיקלית של פרדריק שופן.

"קינג ביבי", יצירה של האמן איתי זלאיט מדצמבר 2016, פסל מוזהב בגובה 4.5 מטרים בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוצב בכיכר רבין בתל אביב, על פי דימוי "עגל הזהב". לאחר כמה שעות הופל הפסל, וזלאיט פינה אותו מהכיכר. בדצמבר 2020 הציב זלאיט את הפסל "גיבור ישראל" בכיכר צרפת בירושלים, במקום בו נערכו באופן קבוע הפגנות המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים וחמש. כעבור שעות ספורות פונה הפסל על ידי העירייה.

"גיבור ישראל", איתי זלאיט.

"Love is in the Bin" (2018), עותק ממוסגר של האיור "ילדה עם בלון" של בנקסי, שחציו התחתון נגרס במהלך מכירה פומבית בסותבי'ס באמצעות מתקן מכני שבנקסי החדיר למסגרת, מספר דקות לאחר שנמכר ב-1.4 מיליון דולר. באוקטובר 2021 נמכרה היצירה הגרוסה-למחצה לאספן פרטי במכירה פומבית של סותבי'ס במחיר של 18.5 מיליון ליש"ט.

"Comedian" (2019) מאת מאוריציו קטלאן, יצירה שהורכבה מבננה מודבקת לקיר בסרט דביק. שתי גרסאות של היצירה נמכרו ב-120,000 דולר.

"דיווה" (2020), פסל סביבתי של האמנית הברזילאית ג'וליה נוטרי בדמות נרתיק נשי המוצב על צלע גבעה במדינת פרנמבוקו בברזיל. הפסל, בגודל 108 מטר, עשוי בטון וצבוע באדום. לדברי האמנית, היצירה מתארת נרתיק נשי, אך היא גם מדמה פצע פתוח במערכת היחסים בין הטבע והאמנות בחברה שהיא "פאלוצנטרית ואנתרופוצנטרית".