אנדראה זנזוטו

אנדראה זנזוטו (באיטלקית: Andrea Zanzotto‏;‏ 10 באוקטובר 1921 – 18 באוקטובר 2011) היה משורר, סופר, מסאי ותסריטאי איטלקי. אחד המשוררים האיטלקיים הפוריים ביותר במאה ה־20, חי רוב שנות חייו בכפר הולדתו, פייבה די סוליגו, וכתב לפעמים גם בניב מוונטו.

אנדראה זנזוטו
Andrea Zanzotto

צילום משנת 1975
לידה	10 באוקטובר 1921 פּיְיֶבֶה די סוֹליגוֹ, איטליה
פטירה	18 באוקטובר 2011 (בגיל 90) קונליאנו, איטליה
מדינה	איטליה, ממלכת איטליה
מקום לימודים	בית ספר התיכון ללימודים קלאסיים ע"ש קאנובה, אוניברסיטת פדובה
שפות היצירה	איטלקית, גרמנית, צרפתית, אנגלית
פרסים והוקרה	פרס פרידריך הלדרלין של האוניברסיטה ואוניברסיטת העיר טיבינגן (2005) מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות (21 בפברואר 2001) פרס בגוטה (2000) פרס העיר מינסטר לשירה אירופית (1993) פרס פלטרינלי פרס אמריקה לספרות

היפרסונטה:הערה (2001)
שִׂיא שִׂיאֶיהָ שֶׁל אִי שֶׁל אִי מְצִיאוּת, כּפַר שֶׁאַפַּיִם צוֹנֱחַ וְלַמְרוֹת זאת מוֹלִיד מַרְאוֹת תּוֹלָעִים שֶׁמִתְגַּלְגְּלוֹת בּאֵלִים, וְכָךְ מַרְוִיחַ בּהֳפֶסֵדוֹ, ובוֹרֵא וּמֵריִם מִפְעָלוֹת .................................................... וֶכָך שׁוּב בְּךָ הִשְׁתַּמַּשֶׁתִּי בְּךָ סוֹנֶט, שׁוּרוֹת נִקְלוֹת וְחַמְסָנִיוֹת - מַנְדָלָה שֶׁבָּה פִּסָה לְפִסָה אֳנִי מְקַבֵּץ
בית ראשון ואחרון מתוך "Ipersonetto )" (מאיטלקית: אלון אלטרס)

ציור דיוקן של המשורר מאת פאולו סטפאן משנת 2009

קורות חייו

רקע משפחתי וילדותו

אנדראה זנזוטו נולד בכפר פּיְיֶבֶה די סוֹליגוֹ (Pieve di Soligo) שבמחוז טרֶוויזו באזור וֶנֶטו, הבכור מבין חמשת ילדיהם של ג'ובאני זנזוטו וכרמלה ברנרדי. האב (יליד 1888) היה צייר נופים ומיניאטורות ומורה לציור, היה בוגר בית הספר הגבוה לציור בבריסל ושל האקדמיה לאמנויות בבולוניה, השתתף במלחמת העולם הראשונה, כולל בקרב על נהר פיאבה.

הנחל סוליגו חוצה את היישוב פייבה די סוליגו

המשורר חי רוב שנות חייו בכפר הולדתו, בבית שרכש אביו ברובע הקרוי "קאל סנטה". כעדותו בספר "דיוק עצמי" (Autoritratto, 1977) זה הפך מלכתחילה ל"מרכז עולמו".^{[דרושה הבהרה]} בשנת 1923 נולדו האחיות התאומות מרינה ואנג'לה שזיכרון מותן ממחלות זו אחר זו בשנת 1927 ובהתאמה בשנת 1937 ליווה את אנדראה כל ימי חייו. בשנת 1924 הילד התחיל ללכת לגן ילדים שנוהל על ידי נזירות לפי שיטתה של מריה מונטסורי. ב-1925 נולדה אחותו מריה. האב, ג'ובאני, שהיה פעיל סוציאליסטי וקתולי, הפך לאישיות לא רצויה בעיני השלטון הפאשיסטי החדש, לאחר שהביע תמיכה במנהיג השמאל, ג'אקומו מאטיאוטי. בגלל עמדותיו הפוליטיות לא יכול היה למצוא עבודה ונאלץ בשנת 1925 להימלט לצרפת - בהתחלה בפריז, אחר כך באנלן על יד ליל, ואחר כך ברואיאן.

אנדראה התאהב מגיל 6 במוזיקה של מילים וכתב שיריו הראשונים בגיל 7. בשנת 1928 הצליח האב להשיג משרה של מורה בבית ספר באזור ההררי קדורה בגבול עם אוסטריה והמשפחה עברה לגור משום כך לכפר סנטו סטפאנו די קדורה. האב צייר ציורי קיר בכנסיית היישוב ועבד גם בשיקום כנסיית הכפר קוסטליסויו. אחרי שסיים את כיתה בסנטו סטפרנו די קדורה, האם שהתגעגעה מאוד לאמה חזרה בהסכמת האב, יחד עם הילדים, לפייבה. בשנת 1930 נולד האח הקטן, אטורה. באותה תקופה משפחת זנזוטו נקלעה למשבר כלכלי קשה אחרי מעילה של אחד מפקידי הקופה השיתופית לסיוע נפגעי מלחמה, שהייתה משענת חשובה לפרנסת המשפחה. הילד אנדראה נקשר במיוחד באותם הימים אל סבתו מצד האם, שלימדה אותו את הניב הוונטי המקומי, ולאחת מדודותיו שהייתה מקריאה לו קטעים ב"לטינית מקרונית" ושיתפה אותו בניהול ההצגות של תיאטרון חובבים של הנזירות המקומיות.

בשנת 1931 זנזוטו סיים את בית הספר היסודי כתלמיד חוץ של מכללת באלבי-ואלייר (Collegio Balbi-Valier) ועבר את המבחנים בוויטוריו-ונטו. בגלל המצוקה הכלכלית של המשפחה ביקש ללמוד לתעודת הוראה על מנת שיוכל לעזור בפרנסת הבית. אביו, בינתיים, עבד לסירוגין בצרפת, במכללת באלבי-ולייר ובעבודות מזדמנות שונות וניסה להימנע מעימותים עם השלטונות.

לימודי ההוראה והתיכון

בימי לימודיו בבית הספר הפדגוגי בטרוויזו, נהנה מלקרוא באנציקלופדיה של ג'אקומו פרמפוליני' ופרסם קובץ שירים ראשון בסיוען של סבתו ודודתו. שירים אלו חוברו בהשפעת המשורר ג'ובאני פסקולי, שאת יצירותיו הכיר במהדורות הראשונות, הודות להיכרות עם אחיין של פסקולי, שהיה פקיד בבנק מקומי והעניק לו אותן במתנה. למרות בעיות גופניות - אלרגיות קשות כמו אסתמה וקדחת השחת, שגרמו לו לסבל רב ולחרדות קיומיות, הצליח אנדראה לסיים בגיל 16 את המבחנים לקבלת תעודת הוראה ועבר את בחינות הכניסה והסיום של בית ספר התיכון ללימודים קלאסיים ע"ש קאנובה בטרוויזו. בעקבות זאת מנהל מכללת באלבי-ואלייר שלח לו תלמידים פרטיים וכומר השכונה, "מוסיניור מרטין" נתן לו מענק של אלפיים לירות לשם המשך לימודיו.

שנות האוניברסיטה ומלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 זנזוטו התקבל למכללה לספרות של אוניברסיטת פדובה, שבה היה לתלמידם של דייגו ואלרי ושל המומחה לספרות לטינית, קונצ'טו מרקזי. פרט ללטינית, למד יוונית ועברית ובעידודו של ואלרי, התעמק בקריאת שיריהם של בודלר, רמבו והודות ללויג'י סטפאניני התוודע ליצירותיו של הלדרלין בתרגומו של ויצ'נצו אראנטה. התחיל ללמוד גרמנית על מנת שיוכל לקרוא במקור את הלדרין, גתה והיינה. בשנת 1940 עבד כמורה ממלא מקום בבית ספר ביישוב ואלדוביאדנה (Valdobbiadene) באזור הולדתו, ונטו. באמצעות ידידו ומורו אטורה לוצ'יני, גילה שיש בסביבה התרבותית בפאדובה איזשהו מרווח של פעילות אוטונומית ביחס למשטר, במסגרת אגודות הסטודנטים. כתב לכתב העת הנונ-קונפורמיסטי "איל בו" (Il Bo), כמו כן בביטאון האוניברסיטאי "סיגנום" (Signum) מטרוויזו, המקורבים לאידאולוגיה הפאשיסטית בצורה שטחית בלבד. עם עמיתיו לכתיבה בעיתון האחרון נמנו גם מריו לוצי, מריו טובּינו וג'ורג'ו סטרלר.

פריצת מלחמת העולם השנייה גרמה להעמקת המשבר הכלכלי של המדינה ובפרט גם של משפחת זנזוטו שנאלצה מכורח הנסיבות למכור מחצית ביתה בקאל סנטה. בשנת 1941 לא חודשה משרתו כממלא מקום בוואלדוביאדנה ומצא עבודה אחרת בתיכון בטרוויזו. בחוג של ארגון הנוער האוניברסיטאי הפאשיסטי (Gioventù Universitaria Fascista G.U.F), זנזוטו הירצה פעם בשנת 1942 הרצאה מעמיקה על המשורר אאוג'ניו מונטאלה, תוך פירוש הפסימיזם שלו מבחינה פוליטית ואתית. באותה שנה, ב-30 באוקטובר סיים את התואר בספרות איטלקית עם עבודה על הסופרת גרציה דלדה, בהדרכתו של הפרופסור נטאלה בוזאטו.

בגלל המחלה האסתמטית האלרגית זנזוטו קיבל פטור מהשרות הצבאי וכך נחסכה לו החוויה הקשה של בני מחזורו שנשלחו להילחם נגד יוון ובערבות רוסיה. בהמשך נמנע מלהיענות לקריאה להתנדבות של המפלגה הפאשיסטית. באותה תקופה פרסם פואמה בפרוזה בשם "אדג'ו" בגיליון מס. 10 של כתב העת "סיגנום" וכמו כן כתב את הגרסאות הראשונות לקטעי פרוזה והשירה שהיוו את גרעין ספרו "על הרמה" (Sull'Altopiano) שיצא לאור בשנת 1964. סגירת כתב העת "ריבולוציונה" (המהפכה) מפירנצה שנוסד על ידי מריו טובינו, מנעה ממנו לפרסם כפי שתכנן קובץ ראשון של שירים בעיצומה של המלחמה.

בתחילת פברואר 1943 קיבל זנזוטו צו גיוס לקורס קצינים יחד עם המחזור 1922 ונשלח לאסקלוי פיצ'נו. לקח איתו ספר שירים של ויטוריו סרני שעשו עליו רושם רב. בסופו של דבר בגלל החמרה של האסתמה אושפז בבית החולים הצבאי בקייאטי וקיבל פטור מקורס קצינים. לעומת זאת גויס לסוג של שרות לאומי לא צבאי. המהפכים הצבאיים בחזית האיטלקית הביאו אותו להתגייס למחתרת האנטיפאשיסטית "ג'וסטיציה וליברטה" באזור ונטו, שבמסגרתה עסק בהפצת עיתונים ועלוני תעמולה.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה זנזוטו לא התקבל לעבודה כמורה ומשום כך, בשנת 1946 היגר לתקופה קצרה ל ואדטלאנד בשווייץ ואחר כך לצרפת. עבד שם בהוראה, אך גם כמלצר וברמן. אחרי שאביו נבחר לראש המועצה של פייבה דה סוליגו, יכול היה לשוב ב-1947 ולחדש את פעילותו כמורה וכסופר. ב-1950 השתתף בתחרות לפרס "ליברה סטמפה" (עיתונות חופשית) בלוגאנו. הכיר בהזדמנות זו אנשי ספרות רבים, ביניהם, את קרלו בו ולוצ'אנו אנצ'סקי. אחרי שעבר מבחנים באיטלקית, לטינית, יוונית, היסטוריה וגאוגרפיה, קיבל דיפלומה נוספת להוראה והועסק בשנת 1949–1950 כמורה בתיכון "פלמיניו" בוויטוריו ונטו. לימד שם איטלקית, היסטוריה ושפות קלאסיות.

פריצתו לתודעת הציבור

בתחרות לפרס באבילה של שנת 1950 זכה לפרס הראשון לכישרונות צעירים כשבחברה שופטים ישבו אורים ותומים של השירה האיטלקית: ג'וזפה אונגרטי, אואג'ניו מונטלה, סלבטורה קוואזימודו, לאונרדו סיניסגאלי וויטוריו סרני. השירים שנחשבו ראויים לפרס חוברו בשנים 1940–1948 ופורסמו ב-1951 בקובץ " Dietro il paesaggio.(מאחור הנוף). כעבור 3 שנים יצאו לאור "אלגיה ושירים אחרים" (1954),ו"ווקטיבו" ("ציווי"). בינתיים, במקביל לעבודת ההוראה, בין השנים 1953 -1957 פרסם בקורת ספרותית בכתב-העת "לה פיירה לטראריה" (La Fiera Letteraria) ("היריד הספרותי") ובין השנים 1958–1965 ב"לה קומוניטה".(Comunità). בשנת 1958 הכיר את מריס מיקיאלי ונשא אותה לאשה כעבור שנה. באותה שנה ספורים פרות עטו זכו בפרס 'צ'ינו דל דוקה. אז הופיעו גם הרהוריו על שירתו תחת הכותרת "שירה המתעקשת לקוות" (Una poesia ostinata a sperare) אחרי שנפטר אביו ב-4 במאי 1960, קרא בשמו לבנו הראשון, שנולד ב-20 במאי. התארח בדפי כתב העת "איל קפה" שבו כתבו מטובי האמנים של המילה הכתובה כמו איטלו קאלווינו, גווידו צ'רונטי, ג'ורג'ו מנגנלי ופאולו ווֹלפוני. ב-1961 נולד בנו השני. סירב לקבל משרה של פרופסור באוניברסיטת פדובה, אבל הסכים לארגן בקול סאן מרטינו סניף של התיכון מפארה די סוליגו, שבו עבד. ב 1962 ההוצאה לאור מונדאדורי פרסמה את קובת שיריו - "IX Egloghe" ובמאמר בכתב העת "קומוניטה" הביע הסתייגותו מאמות המידה שהכתיבו את יצירת אנתולוגיה של המשוררים נאני בלסטריני, אליו פליאראני, אדוארדו סנגווינטי, אלפרדו ג'וליאני ואנטוניו פורטה - תחת הכותרת Novissimi ("החדשים ביותר"). למרות זאת, בקורתו לא העיבה על יחסיו הטובים עם לוצ'אנו אנצ'סקי, מנהל כתב העת "איל ורי" (Il Verri ) שהיה אחראי על פרסום האנתולוגיה.

המשך פעילותו הפובליציסטית כמסאי, התנסויות בפרוזה ובתיאטרון

החל משנת 1963 הגדיל זנזוטו את עבודתו כמבקר ספרות בעיתונות. כתב מאמרים ל"קואסטו א אלטרו", "אפרודו ליטראריו", "פאראגונה", "נואובי ארגומנטי", "איל ג'ורנו", "אוואנטי!", "קוריירה דלה סרה". כתב מסות רבות בעיקר על משוררים ומחברים בני זמנו כמו אונגרטי, מונטלה או ויטוריו סרני. בשנת 1964 התרשם מאוד מפגישתו באזולו עם הפילוסוף הגרמני ארנסט בלוך. בינתיים פרסם את ספרו הראשון בפרוזה "Sull'altopiano" (על הרמה) שזכה באותה שנה בפרס טראמו לסיפור יוצא דופן. בחבר השפוטים ישבו קרלו בו, קרלו בטוקי וג'קומו דבנדטי". גם כן ב 1964 כתב יצירה תיאטרלית בשם Il povero soldato ("החייל המסכן") המבוססת על קטעים מהמחזאי מהמאה ה-16, אנג'לו באולקו. ב-1966 זנזוטו תרגם מצרפתית בשביל הוצאת מונדדורי את "עידן האדם. לילות ללא לילה וימים ללא יום" מאת מישל לרי. כמו כן השתתף יחס עם אנשי אומנות ותרבות אחרים בהרצאתו של ז'אק לאקאן במכון לתרבות במילנו לרגל ההוצאה לאור של כתביו Ecrits, אירוע שהיווה ציון דרך לפריחת החסיבה הסטרוקטורליסטית באיטליה. באותה תרופה זנזוטו התחיל לכתוב בשביל העיתון "אוונטי" ולקח חלק באירועים סביב ספרו של אוטיירו אוטיירי L'irrealtà quotidiana (אי המציאות של היום-יום), הנחשבת אחד הספרים החשובים של המחצית השנייה של המאה ה-20 באיטליה. בשנת 1967 ביקר מעבר למסך הברזל, בפראג, יחד עם סרני, פרנקו פורטיני וג'ובאני ג'ודיצ'י לרגל הופעת אנטולוגיה של שירה מודרנית איטלקית מתורגמת לצ'כית. באותם הימים התקרב לעמדות הפוליטיות השמאליות של פורטיני ושל כתב העת "קואדרני פיאצ'נטיני" שבעריכתו של פיירג'ורג'ו בלאוקיו.

קובצי השירים החשובים

ב-1968 פורסם קובץ השירים La beltà (היופי) הנחשב, לפי ס. אגוסטי גולת הכותרת של יצירתו. כעבור שנה בהשראת נחיתתו של ניל ארמסטרונג על הירח ב-21 ביולי 1969 כתב Gli sguardi, i fatti e Senhal (המבטים, העובדות וסניאל) (Il specchio) (הראי) בשנת 1970 יחד עם טד יוז ופאול צלאן הגיע לשלב הגמר של תחרות פרס פירנצה. פרסם עוד קובץ של 14 שירים תחת הכותרת (A che valse?(Versi 1938-1942 אחד הספרים שהלהיב אותו בשנות ה-1960 היה "המחוות והמילים" של האתנולוג והפלאונטולוג הצרפתי אנדרה לרואה-גוראן (Leroi-Gourhan).

באביב 1973 נסע עם אוגוסטו מורר ברומניה, שבה תורגמו אחדים משיריו, בין השאר על ידי המשוררת מריה באנוש. אולם הידרדרות במצב בריאותה של אמו אילצה אותו לחזור בטרם עת לאיטליה. חזר ברכבת - דרך הונגריה ויוגוסלביה, מפני שסבל מפוביה מתמדת מטיסות. אחרי הכאב שנגרם לו על ידי מות אמו האהובה, חזר לעבודת הכתיבה. תרגם את "הספרות והרוע" מאת באטאי והוציא לאור קובץ שירה חדש "Pasque" (פסחא) ואנטולוגיה "Poesie"(שירים) (1938-1972) בעריכתו של סטפנו אגוסטי. בשנת 1974 הגיליון 8–9 של כתב העת "Studi novecenteschi" (מחקרים על תרבות המאה ה-20) הוקדש לזנזוטו וקיבץ בתוכו דעות ופרשנויות של משוררים ומבקרי תרבות רבים על יצירתו. ב-1975–1976 זנזוטו הוזמן להרצות בקורסי הקיץ של אוניברסיטת אורבינו ע"ש קרלו בו, בשנואים של ספרות בת זמננו. התחיל באותו זמן לחבר את הסונטות שהרכיבו את הפרק "Ipersonetto" (היפרסונטה) בקובץ שיריו,Il Galateo in Bosco. בדצמבר 1978 הופיע בסדרת Lo Specchio (הראי) הקובץ Il Galateo in Bosco, עם מבוא מאת ג'אנפרנקו קונטיני.

העבודה עם פליני

את פדריקו פליני פגש זנזוטו לראשונה בשנת 1970 בבכורת הסרט "I clowns". בשנת 1976 התחיל שיתוף הפעולה בין הבמאי ובין המשורר ביצירת הסרט "קזנובה של פליני". באותה שנה פרסם זנזוטו את הספר "Filò" שכלל את הפואמה בעלת אותו השם. המכתב שבו כתב לפליני על צפיותיו, השירים קנטילנות בהשראתו של קרלו גולדוני ושל המחבר בניב ונציאני טיציאנו ריצו. בשנת 1980 כתב את התסריט לסרט "La città delle donne" (עיר הנשים) פגש אז את פליני בוונטו יחד עם אשתו, השחקנית ג'ולייטה מזיני שהעניקה את חסותה לטקס הפרס "קומיסו" בטרוויזו. בשנת 1983 כתב זנזוטו גם את התסריט וה"מקהלות" לסרט "E la nave va" (והספינה שטה) בינתיים כתב גם את הספר "Fosfeni" (פוספנות) שהיה לחלק השני מתוך טרילוגיה.

הדיכאון וההתאוששות

בשנים 1983 - 1984 לקה זנזוטו במצב דיכאוני עם נדודי שינה מטרידים. כתב בתקופה זו יומן ששימש לו מעין טיפול עצמי וכמו כן, באפריל-מאי 1984 סדרת שירי האיקו In un finto petèl (בשפה תינוקית מזויפת) עם תת-כותרת באנגלית "For a season". בשלהי האביב 1984 חלה הטבה בהרגשתו ונסע לפאריס לאירוע שאורגן שם לכבודו בתיאטרון הלאומי שאיו. בשנת 1987 המשורר התאושש לחלוטין. הכרתו בעולם הספרותי באיטליה ומחוצה לה התבטאה בזכיית פרסים נוספים כמו הפרס פלטרינלי, הפרס של העיר מינסטר למשוררים אירופים.

בשנת 1986 ההוצאה לאור מונדאדורי פרסמה את הכרך השלישי " אידיומה" של הטרילוגיה.

הוקדשה לו הגיליון מס. 37-38 משנת 1987 של כתב העת L'immaginazione תוף השתתפותם של פורטיני, פרטה, מריו ריגוני שטרן. גם רוב הגיליון הראשון של כתב העת Vocativo דן ביצירתו. בשנת 1989 יזם יחד עם פרופ לורנצו רנזי מאוניברסיטת פאדובה עצומה של אקדמאים איטלקים נגד הקשיים שהערים השלטון הקומוניסטי ברומניה בפני פרסומו והפצתו של ספר של המשוררת אנה בלנדיאנה. ב־1991 הוצאת מונדאדורי פרסמה את הכרך א מאוסף מאמרי בקורת שכתב זנזוטו בעיתונים וכתבי העת החל משנות ה-1950, תחת הכותרת "Fantasie e avvicinamento (דמיונות והתקרבות). כעבור שלוש שנים הופיע הכרך השני תחת הכותרת "Aure e disincanti nel Novecento letterario", (הילות ואכזבות בספרות המאה ה-20).

בשנים האחרונות

בשנת 1995 אוניברסיטת טרנטו העניקה לו את התואר דוקטור לשם כבוד. ב-1996 זנזוטו פרסם קובץ קטן בשם Meteo ("מטאו"), עם עשרים איורים של ג'וזטה פיורוני ו Nota שכלל מה שהוא קרא "קטעים לא ודאיים" מהתקופה של כתיבת ה"אידיומה" (1986) ואחריה בשנת 2001 זנזוטו כתב את הספר 'Sovrimpressioni הנסוב על נושא הרס הנוף. כתב גם כמה מעשיות לילדים הניב בשפה המקומית מוונטו - La storia dello Zio Tonto, libera elaborazione dal folclore trevigiano (הסיפור של הדוד טונטו, עיבוד חופשי של פולקלור מטרוויזו), וLa storia del Barba Zhucon (בספור של ברבה ז'וקון) עם איורים מאת מרקו נראו. ב-2005 זנזוטו פרסם את הספר Colloqui con Nino ("שיחות עם נינו"), שבו, בעזרת אשתו מריזה, ליקט טקסטים בעלי זיקה אנטרולופוגית, של חיפוש סנטימנטלי ומסע אל העבר. בשנת 2009 פורסמה שיחה עם העיתונאי מרציו ברדה מקונליאנו שבו משתקפות חרדותיו והרהוריו על התקופה. האמן לא זנח לרגע את השירה ופרסם באותה שנה גם קובץ חדש של שירים שכתב בין השנים 2000–2009, תחת הכותרת "Conglomerati (קונגלומרטים) כתב העת הספרותי הדו-חודשי ה "l'immaginazione" בניהולה של אנה גרציה ד'אוריה הקדיש את כל הגיליון מס. 230 שלו ליצירתו של אנדראה זנזוטו.

ב-18 באוקטובר 2011 נפטר המשורר עקב סיבוכים קרדיווסקולריים ונשימתיים בבית החולים בקונליאנו ונטו, שבוע לאחר שמלאו לו 90.

אמנות השירה של זנזוטו

המשורר קיבל השראה מכמה זרמים ויוצרים מהמאה ה-20 ומקריאתו הנמרצת והרחבה של יוצרים כמו הלדרלין, או רמבו, לורקה או הסוריאליסטים הצרפתים, ג'וזפה אונגרטי או היוצרים ההרמטיסטיים. יש לו זיקה עמוקה לקלסיקונים הרומיים כמו ורגיליוס או הוראטיוס או לנציגי התרבות הקלאסית האיטלקית והאירופית כמו דנטה, פטרארקה, מולייר, לאופרדי, ג'וזואה קרדוצ'י, גבריאלה ד'אנונציו, ובנסוף נמשך ל פילוסופים כמו הוסרל, לתחומים כמו הלוגיקה המתמטית, הסמיוטיקה, הפסיכואנליזה בגרסה של ז'אק לאקאן, המדע הבדיוני, הסוציולוגיה ולאמצעי התקשורת ההמונית.

השירה "נגד הזרם"

משיריו משנות ה-1950 - שנאספו בקבציו הראשונים (Dietro il paesaggio (1951 ו Vocativo התקבל הרושם כי המחבר התמקם במה שהוגדר כ"שירת אנטי-זרם", במסורת של אונגרטי והארמטיסטים' עם הדים מסוימים מהשירה הסוריאליסטית הצרפתית והשירה הספרדית של שנות ה-1920–1930. השתמש בשפה גבוהה, באסונאנסים, חריזה פנימית ואנפורות.

נאו-אוונגרדיזם

הקובץ "Egloghe IX" שפורסם בשנת 1962 נגע יותר בהיבטים פסיכולוגיים - אוטוביוגרפיים וחידושים מבחינת השימוש בשפת הלא מודע והחלום. בתקופה זו השירה של זנזוטו מתחברת עם הגישה הנאו-אוונגרדיסטית בת זמנו.

השירה הנסיונית של שנות השישים

הספר "La beltà ‏ (1968) נחשב לתפנית נוספת בשירתו. חולל זנזוטו שינויים בהתייחסות לעצמים המאכלסים את שיריו, - העצים, הנהרות, עדרי הצאן, הירח, העננים - המופיעים מושטחים וחסרי תנועה. גם לשונו נהיה רופפת יותר, כמו אוסף של פונמות, גמגומים, מילים משפת התינוקות, משפטי קריאה, חזרות

שירתו המאוחרת

אחרי שלבי ביניים כמו המונולוג - צוואה בניב הוונטי ב"פילו" (1976) השלב המתקדם בשירת זנזוטו מוצא ביטוי בטרילוגיה (Il galateo in bosco (1978 (Fosfeni (1983)ו Idioma (1986 , שירה המאופיינת, לפי המבקרים, בפיצול מוחלט בין הטבע ובין ההיסטוריה, ובאלגיות ואידילות - בין הנוף ובין מה שעומד מאחוריו.

תפקיד השפה

המבנה של השירה של זנזוטו מתאפיין בשינויים לשוניים - בין השאר, בתחום אוצר המילים - הלקוחות מדי פעם משפת התינוקות, או משפות זרות, וכו', כמו כן בנגעיות אוטוביוגרפיות ופילוסופיות - קיומיות.

לדברי אאוג'ניו מונטאלה, השירה של זנזוטו היא "מאוד משכילה", "שירה של רשימת מלאי בעלת כוח מהפנט והפועלת כמו סם על המוח השיפוטי של הקורא".

פרסים ואותות כבוד

• 1977 - הפרס הבינלאומי "אתנה-טאורמינה" על תרגום מצרפתית של ספרו של בלזק - "רופא הכפר"
• 1979 - הפרס ויארג'ו
• הפרס מונטאלה ליברקס
• 1987 - הפרס פלטרינלי מטעם האקדמיה דיי לינצ'אי
• 1993 - פרס העיר מינסטר לשירה אירופית
• 2000 - פרס באגוטה עבור "מבחר שירים ופרוזה"
• 2005 - פרס הלדרלין מטעם העיר באד הומבורג

יצירותיו

• Dietro il paesaggio, Milan: Mondadori, 1951
• Elegia e altri versi, Milan: La Meridiana,, 1954
• Vocativo, Milan: Mondadori, 1957
• IX Ecloghe, Milan: Mondadori, 1962
• Sull'Altopiano (prose 1942-54), Venice: Neri Pozza 1964
• La Beltà, Milan: Mondadori, 1968
• Gli sguardi i fatti e senhal, Pieve di Soligo, 1969
• A che valse? (versi giovanili 1938-42), Milan: Scheiwiller 1972
• Pasque, Milan: Mondadori, 1973
• Poesie (1938-72), Milan: Mondadori, 1973 *Filò, Venice: Edizioni del Ruzante,, 1976
• Il Galateo in Bosco, Milan: Mondadori, 1979
• Fosfeni, Milan: Mondadori, 1983
• Idioma, Milan: Mondadori, 1986
• Meteo, Rome: Donzelli,, 1996
• Sovrimpressioni ,Milano, Mondadori, 2001
• Conglomerati, Milano ,Mondadori 2009
• Haiku for a season - Haiku per una stagione, Chicago and London ,The University of Chicago Press 2012

סיפורת

• Racconti e prose, Milan: Mondadori, 1990

מסות

• 1991 - Fantasie di avvicinamento
• 1994 - Aure e disincanti nel Novecento letterario

תרגומים

תרגומים לאיטלקית מבלזק, ז'ורז' באטאי, צ'ינגיז אייטמטוב.

לקריאה נוספת

• "קול אחר" - אנתולוגיה של שירה איטלקית בת זמננו בתרגום עברי, הוצאת מררוס אי מרקוס, מילנו 2004.

• Peter Hainsworth and David Robey (editors) Oxford Companion to Italian Literature 2003
• Elettra Bedon - Andrea Zanzotti; poems translated by Dino Fabris
• Marin Mincu - Poeţi italieni din secolul XX, Editura Cartea Românească ,Bucureşti, 1988 (מרין מינקו - משוררים איטלקים במאה ה20) (ברומנית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנדראה זנזוטו בוויקישיתוף

• אנדראה זנזוטו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• אנדראה זנזוטו, באתר AllMusic (באנגלית)
• אנדראה זנזוטו, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• אנדראה זנזוטו, באתר Discogs (באנגלית)
• אלטרה בדון- אנדראה זנזוטו, שירים בתרגומו של דינו פבריס באתר אוניברסיטת ניו יורק -(באנגלית)
• כתבה ב"לה רפובליקה" אחרי מות המשורר