לושטיצה
לושטיצה (לעיתים נכתב לוסטיצה; בצ'כית: Loštice; בגרמנית: Loschitz) היא עיירה במחוז אולומואוץ שבמזרח צ'כיה. העיירה נמצאת בתחום חבל הארץ ההיסטורי מוראביה (ביידיש: מעהרן), שהיה חלק מן הקיסרות ההבסבורגית ובהמשך באימפריה האוסטרו-הונגרית. לושטיצה הייתה חלק מצ'כוסלובקיה כשקמה בשנת 1918 בשל קריסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה. לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי ובעקבותיו פיצול צ'כוסלובקיה לשתי מדינות עצמאיות ב-1 בינואר 1993 נשארה לושטיצה בתחום צ'כיה. מספר התושבים על פי סקר שנערך בשנת 2021 הוא כ-3,000[1].
| |||
 | |||
| מדינה |
 צ'כיה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז | אולומואוץ | ||
| שטח | 11.999232 קמ"ר | ||
| גובה | 258 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיירה | 3,042 (1 בינואר 2023) | ||
| קואורדינטות | 49°44′33″N 16°55′40″E / 49.74250°N 16.92778°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| https://www.mu-lostice.cz | |||
תולדות העיירה עריכה
לושטיצה נוסדה ככפר במחצית השנייה של המאה ה-13 באתר של יישוב סלאבי קדום. האזכור הראשון בכתב של הכפר היה בשנת 1267, כאשר הבישוף של אולומואוץ ברונו משאונבורג קנה את יבול הקציר של פטר מלוסטיק. במאה ה-14 לושטיצה כבר מצוינת כעיירה כאשר נזכר שנערכו בה שווקים וחגיגות שנתיות באופן קבוע. במהלך המאה ה-17 נפגעה העיירה כמה פעמים משרפות ושיטפונות. בשנת 1834 היו בלושטיצה 1,907 תושבים ו-284 בתים, מתוכם 414 תושבים הנמנים עם הקהילה היהודית שהתגוררו ב-22 בתים. בשנת 1848 כללה העיירה כ-540 דונם שדות, 41 דונם גנים וכרי דשא, 60 דונם שדות מרעה וכ-224 דונם יערות. בין בעלי המלאכה שנמנו היו סנדלרים, קדרים ותופרי ווילונות. כמו כן היו בעיירה שתי מזקקות – האחת בבעלות נוצרית והאחרת בבעלות יהודית – שני מפעלים, בית בד, בית חרושת לנייר ושישה פונדקים, עוד היו בעיירה שני ברי יין בבעלות יהודית, 14 חנויות – רובן בבעלות יהודית – וכן דוכן עיתונים בבעלות יהודית. במלחמת העולם השנייה הייתה העיירה - כמו מרבית שטחי צ'כוסלובקיה - תחת פרוטקטורט של גרמניה הנאצית[2].
לושטיצה מפורסמת בייצור גבינת "אולומואוצקי טברוז'ק" שהיא גבינה ארומטית המיוצרת באופן מסורתי באזור והיא בעלת מעמד גאוגרפי מוגן על פי תקנות האיחוד האירופי. הגבינה מיוצרת במקום מאז שנת 1876 ובעיירה הוקם מוזיאון המוקדש לה[3].
יהודי העיירה עריכה
החל מהמאה ה-15 ידוע על נוכחות יהודית בלושטיצה. באמצע המאה ה-16 חיו בעיירה שבע משפחות יהודיות ובשנת 1544 נוסד בית הקברות היהודי אם כי המצבות העתיקות ביותר שנשמרו הן מן המאה ה-17. בשנת 1571 נבנה בעיירה בית כנסת.
במהלך מלחמת שלושים השנים עזבו יהודים רבים את לושטיצה וב-1656 רק עשרה מתוך 21 בתי היהודים היו מאוכלסים. בשנים שלאחר מכן הגיעו לעיירה פליטים יהודים מאוקראינה ומאוסטריה והקהילה גדלה במהירות. בשנת 1727 כבר התגוררו במקום 80 משפחות יהודיות, שמנו 328 נפשות. באותה השנה הועברו היהודים לגטו, שכלל את רחוב נובוסאדי (לימים רחוב זטראצנה) וחלק משני רחובות סמוכים. גם בית הכנסת נכלל בתחום הגטו היהודי. בתחילה היו בגטו 17 בתים ובמרוצת השנים עלה מספרם ל-25. הגטו נחשב לרשות מוניציפלית נפרדת והיה לה בית עירייה יהודי. מסוף המאה ה-18 הותר רק ל-71 משפחות יהודיות לשבת בלושטיצה. בית ספר יהודי נפתח בבית הקהילה בשנת 1782 ובתחילה היו כל המורים בו קתולים. בין השנים 1791–1794 לימד בבית הספר המורה היהודי יעקב רוזנבלום ובשנים 1804 עד 1839 לימד שם עמנואל גולדשמיד. אחריהם לימדו במקום מורים יהודים נוספים. בשנת 1791 ישבו בלושטיצה 414 יהודים (210 גברים ו-204 נשים). בשרפה שפרצה באותה שנה עלו באש חמישה מתוך 22 הבתים שבגטו. בית הכנסת העתיק שהיה בנוי עץ נשרף גם הוא ובמקומו נבנה בית כנסת חדש.
בשנת 1848 ניתנו ליהודי אוסטריה-הונגריה זכויות אזרח והגטו בוטל ושטחו היה לחלק בלתי נפרד מלושטיצה. במועד זה נמנו בעיירה 483 יהודים, שהיוו 17 אחוזים מן האוכלוסייה. בעקבות ביטול ההגבלות על ההתיישבות עברו יהודים רבים לערים הגדולות וקהילת לושטיצה קטנה עד 1880 ל-193 נפשות, מהם התגוררו רק 87 בעיירה עצמה והשאר בעיירות סמוכות. בשנת 1900 מנתה הקהילה רק 115 יהודים. בשנת 1928 פרצה שריפה בעיר שכילתה את רוב בתי הרובע היהודי.
לקהילת לושטיצה השתייכו גם יהודי קהילות קטנות בסביבה: קהילת מוהלניצה (בצ'כית: Mohelnice, בגרמנית Müglitz) השוכנת 3 ק"מ מצפון-מערב ללושטיצה, שבה היו לקהילה היהודית בית תפילה וחלקה מיוחדת בבית הקברות הכללי. וכן קהילת ליטובל (בצ'כית LITOVEL, בגרמנית LITTAU), הרחוקה 11 ק"מ מדרום-מזרח ללושטיצה, שם נחנך במאה ה-19 בית תפילה. שפת יהודי האזור הייתה גרמנית. בין המוסדות שהתקיימו בקהילה היו "חברה קדישא", שהחלה לפעול ב-1820, אגודת נשים וארגון למען העניים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 מנתה קהילת לושציטה רבתי כ-200 יהודים, שמתוכם ישבו בעיירה עצמה 55 איש שהיוו 20 אחוזים מכלל התושבים. עד שנת 1938 נותרו באזור רק שמונה משפחות יהודיות. בזמן מלחמת העולם השנייה שולחו יהודי לושטיצה לגטו טרזין. לזכרם הוצבו במדרכות העיירה אבני נגף שעליהן חרותים שמות של כמה מתושבי העיירה(אנ') שנספו בשואה.
.jpg)
.jpg)
אנשים ונשים בקהילה עריכה
שמות רבנים שכיהנו בלושטיצה ידועים לנו מראשית המאה ה-18. הרב גרשון בן אברהם רייק (REIK) נזכר בשנת 1708. בהמשך שימש הרב אהרון נוידא כרב הקהילה. עם מותו בשנת 1831 נקרא בנו הרב אברהם נוידא(אנ') להמשיך את אביו. מינוי זה נעשה בניגוד לרצונו של הרב הראשי של מורביה נחום טרייביטש, שנחשב לשמרן בהשקפותיו, וגרם למחלוקת והתדיינויות שנמשכו שש שנים עד שלבסוף אושר המינוי על דעת הכול. הרב האחרון, ד"ר עזריאל גינציג(אנ') – בעל "הרבי ישראל בעל שם טוב" ו"אנשי הפלאים בעם ביהודי", שימש בתפקיד מ-1899 עד 1918. לאחריו קיבל את התפקיד הרב פרופסור ברטהולד אופנהיים(אנ') שהיה הרב של אולומואוץ ונעתר לבקשת קהילת לושטיצה לשמש גם כרבם.
הרבנית פאני נוידא (אנ')[4], אשת רב הקהילה אברהם נוידא, התפרסמה בכל העולם היהודי בספרה "שעות התייחדות" (Stunden der Andacht), שהיה ספר התפילות הראשון שנכתב על ידי אישה יהודייה עבור נשים. הספר נכתב בגרמנית[5] ויצא לאור בפראג בשנת 1855. עד שנת 1920 הוא הודפס ביותר מ-20 מהדורות. בשנת 1866 פורסמה באנגלית גרסה מקוצרת של הספר (Hours of Devotion) אשר למעלה מ-30 מהדורות שלו יצאו לאור. "שעות התייחדות" יצא במהדורה עברית בשנת 2014[6]. פאני נוידא פרסמה גם ספרים נוספים ובהם סיפורים העוסקים בחייהם של יהודי בוהמיה ומורביה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- מפגש תרבויות – סיפורם של יהודי צ'כוסלובקיה, בית התפוצות – משרד הביטחון – ההוצאה לאור, עורכת: נטליה ברגר.
- לא רק קפקא והגולם, הוצאת חרגול, רות בונדי.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ תוצאות מפקד אוכלוסין לשנת 2021
- ^ אתר העיר הרשמי
- ^ אתר מוזיאון גבינת טברוצקי
- ^ https://www.kan.org.il/podcast/item.aspx?pid=25741 פודקאסט שהוקדש לפאני נוידא באתר כאן
- ^ שעות התייחדות בגרסת המקור בגרמנית
- ^ שעות התייחדות בעברית