ספר איוב
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל תנ"ך | ||
ציור מאת ויליאם בלייק
ספר איוב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך. גיבור הספר הוא איוב, אדם שנקלע להתערבות בין האל והשטן בשאלה - האם ימשיך איוב להאמין באל ולאהוב אותו, גם אם יאבד את כל יקיריו ורכושו? הספר מגולל את קורותיו של איוב שחווה טרגדיה אחר טרגדיה, וכיצד התמודד עם מצבו. הספר מציג את השאלה העתיקה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" ועל כן זכה לתשומת לב מרובה במשך הדורות.
מבנה הספר
באופן בסיסי, מחולק הספר לשני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת (א' א -ג' א, ל"ב א - ל"ב ה, מ"ב ז - מ"ב יז) ותיאור הוויכוח (ג' ב - ל"א מ, ל"ב ו - מ"ב ו). בין החלקים ישנם הבדלים בולטים - המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בצורה שירית, לא מובן ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.
ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.
סיפור המסגרת - פתיחה
פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת - בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדיקותו הגדולה של איוב ("כי אין כמוהו בארץ"), וזה מגיב כי צדיקותו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.
אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו - רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. בראותה דברים אלו אשתו מסיתה אותו לקלל את האל על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהנסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:
- "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי - גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!" (איוב ב, י), ואולם "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו."
אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.
תיאור הוויכוח
הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:
- באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
- החרפת היחס - בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו "הלא רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך" מצד הרעים ו"יהי כרשע אויבי ומתקוממי כעול" או "ולמה זה הבל תהבלו"? מצד איוב.
- "היעלמות" הרעים - ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר "וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב".
הוויכוח עם הרעים
עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת מספר קווים בולטים כן ניתן לראות באופן מובהק.
הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.
תחילה מתנהל הדיון בשלוה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שבכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדיקותו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף המחזור הראשון (פרק י"א), תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':
- "החקר אלוה תמצא? אם עד תכלית שדי תמצא? גבהי שמים מה תפעל, עמוקה משאול מה תדע? ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (י"א ז-ט)
מתפרץ איוב לראשונה ואומר:
- "גם לי לבב כמוכם לא נופל אנכי מכם... כדעתכם ידעתי גם אני, לא נופל אנכי מכם. אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפץ. ואולם אתם טופלי שקר, רפאי אליל כולכם. מי יתן החרש תחרישון..." (י"ב ג, י"ג ב-ה)
המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:
- "הן ייקטלני לו אייחל, אך דרכי אל פניו אוכיח. גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא" (י"ג טו-טז).
כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.
מענות אליהוא
אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".
מענות אלוהים
לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוהים עצמו "מִן הַסְּעָרָה" (איוב לח, א). תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה: "אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ - הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה." (שם, ד).
בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.
סיפור המסגרת - סיום
בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים:
- "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב, ז)
ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל חזרה את כל אשר איבד.
המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה':
- "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת" (איוב מב, יב), היו לו בנים ובנות אשר "לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ" (שם, יג), ובסופו של דבר "וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" (שם, יז).
טעמי המקרא בספר
איוב הוא הספר השלישי ספרי אמ"ת, ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.
מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.
יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה.
איוב בפרשנות המסורתית
בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם, זמנו של משה[1], תקופת המרגלים[2], תקופת השופטים[3] או תקופת מלכות אחשוורוש[4], ואפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה"[5].
כמו כן, ישנה מחלוקת תנאים לגבי האם איוב יהודי.
ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.
לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. אחרים הדגישו רמיזות לעולם הבא, אם כי הוא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (בפרק יד, יא-יב למשל: "אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב - וְלֹא-יָקוּם.")
לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת ה' בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שלאדם אין הבנה בפעולות ה', או לחלופין, שבכל מקרה על אדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים.
איוב בפרשנות הביקורתית
מקובל לשער שסיפור המסגרת על שיחת אלוהים והשטן והחלטתם לנסות את איוב וכן סופו הטוב של הסיפור, כאשר איוב מקבל פיצוי על סבלו - הוא עתיק יותר ורק מאוחר יותר הוכנס לתוכו החלק הפיוטי שהוא רוב הספר. לסיפור מסגרת זה יש מקבילה במיתולוגיה ההודית, אם כי זו שזורה מוטיבים אליליים.
הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה הוא ההנחה שהספר תורגם מארמית (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם בן עזרא), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. למשל הביטוי הקשה "אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד" (ל, כד) פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד".
את חוסר הבהירות וחוסר העקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב, יש להסביר, לדעת כמה חוקרים, בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.
השפעות זרות
בספר איוב מופיעה לראשונה במקרא דמותו של השטן. ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה- נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים להשפעות תאולוגיות שונות מעמי הסביבה, ואחת מן ההשפעות החזקות היא השפעתה של דת הזרתוסטרה.
הדת הזרתוסטרית מילאה תפקיד מרכזי בבבל ובפרס של אותה התקופה, והאמונה הזרתוסטרית מתייחסת רבות לחלוקת העולם לכוחות הטוב והרע, האמת והשקר. זרתוסטרה העמיד את מאבק הטוב והרע כנדבך מרכזי בתאולוגיה הזרתוסטרית.
השפעה זו של הזרתוסטרה באה לידי ביטוי בספר איוב בהופעתו של השטן והדיאלוג אותו הוא (השטן) מקיים עם האל. השפעתה של הזרתוסטרה קיימת אם כן, אך ניתן לראות כיצד מתמודדת עימה היהדות המונותאיסטית, שכן השטן כפוף לאל, ואינו שווה לו. זהו הבדל מרכזי מן התפיסה הזרתוסטרית, בה הטוב והרע שווים ביניהם ומנהלים מאבק תמידי.
פן נוסף במקורות ההשפעה הזרתוסטרית הינה העובדה כי כורש עצמו, המלך אשר התיר את חזרת הגולים לישראל ואשר היה בעל השפעה על הקהילה הגולה, היה זרתוסטרי.
איוב בדת הדרוזית
בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות "עות'מאן" נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת -מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו , לא זהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר[6].
לקריאה נוספת
- עמוס חכם, דעת מקרא - ספר איוב, מבוא ופירוש, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)
- רחל מרגליות, איוב - כמו שהוא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשמ"ח (1988)
- ישעיהו ליבוביץ, חמישה ספרי אמונה, (שער ב': איוב) הוצאת כתר, 1995.
- חננאל מאק, אלא משל היה - איוב בעיני חז"ל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
- לאה מזור (עורכת), איוב במקרא בהגות באמנות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
הספר עצמו
- הטקסט המלא של ספר איוב, באתר של "מכון ממרא"
- האזנה לספר איוב בטעמים המיוחדים לספר מפי חזן בבלי.
על אודות הספר
- ספר איוב, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
- רשימת מאמרים כלליים על ספר איוב באתר רמב"י (עברית) (לועזית) – רשימת תת-נושאים מפורטת (עברית) (לועזית)
- רשימת מאמרים על דמותו של איוב באתר רמב"י (עברית) (לועזית)
- רמב"ם, מורה נבוכים, החלק השלישי - פרק כ"ג, באתר אוניברסיטת תל אביב (סיכום ספר איוב)
- מדרש איוב, מהדורת שלמה ורטהיימר, ירושלים, תרפ"א-1921, באתר HebrewBooks
-
פרוש רבנו בחיי על איוב, ירושלים, תש"ח (באתר דעת)
- ילקוט שמעוני, ספר איוב באתר "צל-הרים"
- אורי שרקי, שיעורים על ספר איוב, באתר של הרב אורי שרקי.
- ישעיהו ליבוביץ, בין איוב לסופוקלס, באתר תפוז אנשים, מתוך: מחניים (כתב עת) קי"ב, תשכ"ז
- משה גרינברג, איוב היה או לא היה: סוגיה בפרשנות ימי הביניים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עמנואל טוב, מיכאל פישביין (עורכים), שערי טלמון: מחקרים במקרא, קומראן והמזרח הקדמון מוגשים לשמריהו טלמון, הוצאת Eisenbrauns, 1992
- ראובן אהרוני, לבחינת סוגו הספרותי של ספר איוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: תרביץ מט (א-ב), תשרי-אדר תש"ם
- עוזי ליבנר, מדרש גאוגרפי גלילי על מסע נערי איוב, קתדרה 120, יוני 2006, עמ' 34, 54-41
הערות שוליים
- ^ במסכת בבא בתרא מיחסים את כתיבת ספר איוב למשה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".
- ^ במסכת בבא בתרא רבא מיחס את זמן כתיבת ספר איוב לתקופת המרגלים: "רבא אמר איוב בימי מרגלים היה".
- ^ בבא בתאט טו ב: "רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים".
- ^ בבא בתרא טו א: "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא"
- ^ בבא בתרא טו א
- ^ אלדד בק, העומאניסט, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 31.10.2008
| ספרי התנ"ך | ||
|---|---|---|
| תורה |  |
|
| נביאים |
נביאים ראשונים: יהושע • שופטים • שמואל (א' וב') • מלכים (א' וב') | נביאים אחרונים: ישעיה • ירמיה • יחזקאל • תרי עשר |
|
| כתובים |
ספרי אמ"ת: תהילים • משלי • איוב | חמש מגילות: שיר השירים • רות • איכה • קהלת • אסתר | דניאל • עזרא • נחמיה • דברי הימים (א' וב') |
|
| ספרי הברית הישנה | |||
|---|---|---|---|
|
|||
| הברית החדשה |