ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

ארמית
ܐܪܡܝܐ, ארמית, ארמאה, ארמיא Arāmît

אזורים	מערב אסיה.
דוברים	445,000
שפת אם	445,000
כתב	אלפבית ארמי, אלפבית סורי, אלפבית עברי, אלפבית מנדעי עם הכתובות המעטות שנמצאו בכתב הדמוטי.
משפחה	אפרו אסיאתית שמית שמית מערבית שמית תיכונה שמית צפון מערבית ארמית
לאום	אשורים, מרונים
ארגון	אין
מוסד	אין
קוד שפה	arc
ראו גם	שפה • כתב • רשימת שפות

השפה הארמית מקורה בקרב הארמים, עם שמי קדום שאכלס אזורים שונים במזרח הקרוב, במיוחד בסוריה, עיראק וטורקיה של ימינו. הארמים היו קונפדרציה שבטית ושפתם, הארמית, התפתחה בהדרגה והתפשטה בין קהילות ארמיות שונות.

היסטוריה

בתקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל (1200-539 לפנה"ס) הארמית החלה להיות שפה משמעותית והחליפה בהדרגה את האכדית כלינגואה פרנקה במזרח הקרוב. היא דוברה על ידי שבטי ארמים שונים והתפשטה בקרב אשורים, בבל ועמים אחרים במזרח הקרוב לצרכים מנהליים ודיפלומטיים. היא שימשה שפה משנית למסמכים רשמיים, כתובות מלכותיות והתכתבויות עם מדינות וסאליות ומעצמות זרות.

האימפריה הראשונה ששילבה את הארמית במערכת הבירוקרטית שלהם הייתה האימפריה האשורית החדשה. למרות שהנאו-אשורים השתמשו בעיקר באכדית כשפתם הרשמית, הם החלו לאמץ את הארמית לצד האכדית למטרות מנהליות ודיפלומטיות. התפתחות זו התרחשה במהלך המאה ה-8 לפני הספירה, והארמית זכתה בהדרגה לבולטות במסמכים הרשמיים ובהתכתבויות של האימפריה. השימוש של האימפריה הנאו-אשורית בארמית היווה תקדים לאימפריות הבאות באזור, כמו האימפריה הפרסית, לאמץ ולנצל את השפה לתפקידים מנהליים וממשלתיים.

הארמית חדרה לארץ ישראל באמצעות עולי בבל דוברי הארמית, בתקופת בית שני. הארמית הייתה אז השפה הרווחת (לינגואה פרנקה) של האימפריה הפרסית ששלטה בבבל. כולל המזרח התיכון. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר. הארמית מופיע גם בהגדה של פסח. "דזבן אבא בתריי זוזיי": זבן=קנה, וגם לקוח. "בעגלה בזבן קריב". עגלה=במהירות.

עם התפשטות האסלאם במאות ה-7 וה-8, כבשו המוסלמים הערבים שטחים נרחבים, כולל אזורים שבהם דיברו ארמית. הערבית החלה בהדרגה להחליף את הארמית כשפת המינהל, ענייני הדת והחינוך. הארמית שמרה על בולטתה כשפה מדוברת בקהילות נוצריות, במיוחד באזורים כמו אדסה (אורפה), נציבין, ומוסול. כשהנצרות התפשטה באזור, הקהילות דוברות הסורית אימצו את האמונה הנוצרית והחלו להשתמש בשפה הסורית כאמצעי לביטוי דתי ותאולוגי. זה הוביל להופעתה של צורה כתובה מובהקת של סורית המכונה סורית קלאסית, שהסתמכה רבות על המבנים הדקדוקיים ואוצר המילים של הארמית. הסורית הקלאסית שימשה רבות בטקסטים הנוצריים של הקהילות הללו.

ארמית לתקופותיה

חקיקה בסלע בארמית תדמורית

דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.

נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

• ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 925–700 לפנה"ס
• ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 700–200 לפנה"ס
• ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
• ארמית מאוחרת: 200–700 לספירה
• ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית

ערך מורחב – האימפריה האשורית החדשה

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית החדשה בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להיכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באוזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.

הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם פסוק אחד בארמית בספר ירמיהו.

ארמית בינונית

לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בתדמור ובאזורים סמוכים, ונכחדה)^{[דרוש מקור]}, וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.

הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:

תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית.

• ארמית בבלית - שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי.
• סורית - דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבים נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי.
• מנדעית - דיאלקט של כת המנדעים, כת גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

• ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.
• ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.
• ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה, נקרא גם סורית ארצישראלית. בעבר סברו שדובר רק בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה.
• ארמית יהודאית - ארמית שדוברה על ידי יהודים באזור דרום הר חברון בלבד, מרבית יהודה התרוקנה מיהודים במרד בר כוכבא אך באזורים מועטים אכן שרדו יהודים דוברי ארמית.
• ארמית מדבר יהודה - ניב אחר של ארמית יהודאית מאוחרת ששונה מהניב המדובר בדרום הר חברון, היה מדובר באזור בקעת הירדן ויריחו ולאורך ים המלח במקומות כמו עין גדי.

קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין ניבים מזרחיים ומערביים הקשורים בקשר תרבותי. דהיינו בין הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב (ניבים יהודיים), ובין הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב (ניבים נוצריים). אולם, קווי הדמיון המשותפים לאזורים הגאוגרפיים בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה

ערך מורחב – ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).

שאילות ארמיות בעברית

בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין ייתי וייכול"), גלידה (קרח), לאפוקי (להוציא - חברת הפקה/הוצאה לאור), מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב"), איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר"), סגי נהור (="רב אור" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו), בר-מינן (חוץ מאיתנו, במשמעות "לא עלינו"=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא", המשמשות בעברית המודרנית מדי יום ביומו, להבדיל מהמילים הקודמות, ששימושן בעיקר ספרותי, מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתייחדים בכך שהם תרגום ישראלי מודרני - של המונח הגרמני או היידי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה). במיוחד התאזרחו ביטויים שמקורם בארמית בלשון המשפטית העברית, כנראה בשל השפעת הספרות ההלכתית בנושאים קרובים (למשל 'כולי עלמא', 'מכללא', 'רישא וסיפא').

חילוף אותיות בין עברית-ארמית

ערך מורחב – מעתק הגאים

קיימת תופעה של חילוף אותיות בין עברית ובין ארמית: עברית שלוש = ארמית תלת (משם המילים תלת-ממד, תלת-אופן), עברית זהב = ארמית דהב, עברית זו = ארמית דא (משם המילה הדדי), עברית קיץ = ארמית קיט (משם קייטנה), עברית רוּץ = ארמית רהט (משם שפה רהוטה), עברית שמונה = ארמית תמנה (משם תמנון, מתומן), עברית שני = תניין (משם המילה תנייני).

השתלשלות האותיות מפרוטו-שמית מסבירה את תופעה זו: 4 עיצורים בפרוטו-שמית השתלשלו לאותיות שונות בעברית ובארמית (למשל ṯ = ת֗ הפך לשׁ בעברית אבל ת בארמית, משם פרוטו-שמית ṯalāṯ ← שָׁלוֹשׁ בעברית, אבל ← תְּלָת בארמית). דוגמאות:

• עברית שׁ ↔ ארמית ת: עברית שלוש↔ארמית תלת, שמונה↔תמנה, שֵׁנִי↔תניין, חדש↔חדת, שקל↔תקל (משם הכתובת על הקיר מנא מנא תקל ופרסין).
• עברית ז ↔ ארמית ד: עברית זהב↔ארמית דהב, זבח↔דבח, זרוע↔דרע, זו↔דא, זכר\זכרון↔דכר\דכרון.
• עברית צ ↔ ארמית ע: עברית ארץ↔ארמית ארע, צאן↔עאן, צלע↔עלע.
• עברית צ ↔ ארמית ט. דוגמאות: עברית קיץ↔ארמית קיט, ציפורניים↔טופרנא, צל↔טלל, צבי↔טביא

עוד דוגמאות חוץ מארבעת העיצורים המצוינים למעלה:

• עברית י ↔ ארמית ו. דוגמאות: עברית היה↔ארמית הוה,
• עברית ח ↔ ארמית ה. דוגמאות: עברית חזר↔ארמית הדר.
• עברית ב ↔ ארמית פ. דוגמאות: עברית ברזל↔ארמית פרזל.

היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני

בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך להחליף את השימושים המסורתיים בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית". גם הרב שמעון פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק נסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז"ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם". בחלק מהחתונות בישראל, נקרא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, אך נוסח הכתובה עצמה הוא בארמית.

ראו גם

• ארמית בבלית
• ארמית גלילית
• ארמית חדשה
• רשימת כתובות כנעניות וארמיות
• ארמית יהודית

לקריאה נוספת

• יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א, אקדמון, ירושלים, תשל"ב.
• יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. הוצאת מאגנס, ירושלים, תשל"ז.
• אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג מסת"ב 965-342-614-1; מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת: תשס"ג.
• משה בר-אשר, מקומה של הארמית בעברית החדשה (אורכב 19.02.2020 בארכיון Wayback Machine), פרקי עיון בעברית החדשה ובעשייה בה, תשע"ב, עמ' 3–55, באתר האקדמיה ללשון העברית
• הרב ישראל דנדרוביץ, הא לחמא עניא - השפה הארמית בירושלים לשמחה או לעצב?, בתוך: קובץ אור ישראל, גיליון סב - ניסן תשע"א, עמודים: קסח - קפב.

• H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927.
• Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.

מילונים

• Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003.
• R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060329.
• Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature (London and New York, 1903)

קישורים חיצוניים

• מילון ארמית של מרקוס יסטרוב באתר ספריא, ניתן לחיפוש מקוון
• מילים עבריות שמקורן בארמית על פי סדר האלף-בית, באתר השפה העברית
• מתיה קם, ארמית, באתר פשיטא
• מילון ארמי עברי
• אביעד סגל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, באתר הארץ, 14 באפריל 2009
• יחזקאל קוטשר, לשון המשנה והתלמוד: ארמית של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, מחניים נ"ז, באתר "דעת"
• יואב שטרן, מחיי הארמית: זכות הדיבור לדעת, באתר הארץ, 28 במאי 2009
• דורית שילה, צפרא טבא, אחי ואוחתי: הארמית הסורית מנסה לקום לתחייה, באתר הארץ, 29 במרץ 2010
• אדמיאל קוסמן: שירה ארמית-ארצישראלית: קריאה בספר שירת בני מערבא. אוניברסיטת פוטסדם 2011.
• רוס פרלין, האם לוחמי 'דאעש' מכחידים את שפתו של ישו?, באתר nrg
• ביטויים משפטיים שימושיים ממקור בארמית
• ארמית, לקסיקון לתרבות ישראל
• שפה ארמית, דף שער בספרייה הלאומית