שארית הפליטה
שארית הפליטה הם היהודים ששרדו את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כך נקראים במחקר ההיסטורי ניצולי השואה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, שטרם מצאו מקום התיישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.
ברחבי אירופה וצפון אפריקה נמצאו לאחר המלחמה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. חלקם הסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם, אך שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.
בסופו של דבר, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות-הברית, והאחרים היגרו לקנדה ולמדינות שונות במרכז ובמערב אירופה ובשאר מדינות העולם.
השהות באירופה ופדיון ילדים
חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה חזרו לארצותיהם. אחרים, בעיקר ממזרח אירופה, לא רצו לחזור ואלה שחזרו - לא תמיד התקבלו בברכה (בחלק מהמקרים, כמו בפולין, התבצעו אף פוגרומים ביהודים). ארגון "הבריחה" עזר להם לעבור ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל. תחילה העבירו פליטים למחנות העקורים ולאחר תחילת האיבה בין ברית המועצות והמערב החלו אנשי התנועה להבריח פליטים ממזרח אירופה לשטחים בשליטת המערב.
בעייתי במיוחד היה גורלם של הילדים. חלקם הוסתרו בבתי זרים והיה צורך לקחתם לפעמים תוך התנגדות המשפחה (מטעמים של קשר נפשי או דרישה כספית מהפודים) וחלקם שוטטו ברחובות לאחר שהצליחו לשרוד, להסתתר או שנזרקו מהמשפחה שהסתירה אותם. ועדים של הקהילות היהודיות ניסו לעזור בלינה ועזרה לפליטים ובחיפוש ילדים יהודים ופדיונם, אך משאביהם היו מצומצמים מאוד.
ניצולי השואה החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא מצאום. במקרים רבים, במיוחד במזרח אירופה, הם נתקלו באנטישמיות שהקשתה על הליך החזרה לחיים והחזרה לארצותיהם. רבים בחרו להגר ממולדתם בשל כך. רבים היו הפליטים היהודים שנדדו ברחבי אירופה כדי למצוא מקום להתחיל בו חיים חדשים.
מספר ארגונים כגון הג'וינט ו"ועד ההצלה" של הסוכנות היהודית טיפלו באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות, במשלוח עזרה כספית וחומרית ליהודים ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח.
מחנות העקורים
הפליטים היהודים שהתקבצו בארצות אירופה היו חסרי בית ולרוב גם כל רכושם נגזל בשואה. בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, שם הם חיו בצפיפות גדולה. 250,000 פליטים יהודים שכנו במחנות שניהל הג'וינט. בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם שונה ממצב שאר הפליטים.
ארגונים יהודיים, בעיקר הג'וינט, החישו עזרה לשוכני המחנות והפעילו תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור להם לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה. הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים התארגנו בברגן בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן התארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטרונים ותנועות נוער והוצאו לאור עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש.
ברומניה הוקמו מספר קיבוצים על ידי אגודת ישראל, שיועדו לניצולים חרדים[1]
המחנות בקפריסין
|
ערך מורחב – מחנות המעצר בקפריסין |
חלק גדול מיושבי מחנות העקורים והיהודים שנותרו באירופה הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל, אך שלטון המנדט הבריטי הטיל הגבלות על היקף עליית היהודים לארץ והתאמץ לעצור אוניות מעפילים שניסו להביא פליטים יהודים ארצה חרף האיסור. הבריטים ניסו למנוע את ההעפלה בדרכים שונות: הם אסרו על פליטים יהודים להיכנס לאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, הפעילו לחץ פוליטי על מדינות שונות כדי שימנעו הפלגת ספינות מתחומן ונקטו באמצעים שונים כדי לעצור את אניות המעפילים שהגיעו לארץ ישראל. מאוגוסט 1946 העבירה ממשלת בריטניה את המעפילים המגיעים לארץ ישראל אל האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, והושיבה אותם במחנות מעצר באי. שוכני המחנות עלו לארץ ישראל על פי מכסות עלייה (סרטיפיקטים) שהסוכנות היהודית העמידה לרשותם.
ועדות חקירה וגורל הפליטים
נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הקים ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. ארל הריסון, ראש המשלחת, עמד על מצבם הקשה של הפליטים הממתינים לפתרון מגורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה, שגרר אחריו לחץ ציבורי ופוליטי בארצות הברית, גרם לאמריקאים ולבריטים להקים את ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי קטן בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לבסוף החליטה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם.
רק לאחר הקמת מדינת ישראל הורשו הפליטים במחנות השונים לעלות ארצה, כחלק מגל העלייה ההמונית. עוד לפני כן הועלו כ-20,000 פליטים מאנשי הגח"ל, שהיו נחוצים לעזור בקרבות מלחמת העצמאות. בינואר 1949, חצי שנה לאחר הקמת המדינה, הותר למעפילים שנכלאו בקפריסין להגיע לישראל. בשנים 1953 -1954 נסגרו סופית מחנות העקורים. בסך הכל, מתוך 250 אלף הפליטים ששהו בהם מאז סיום מלחמת העולם השנייה, עלו 136 אלף לישראל, 80 אלף היגרו לארצות הברית והאחרים עברו לקנדה, מדינות מערב ומרכז אירופה ומדינות נוספות בעולם. ניצולים שהתגוררו במדינות שעברו לשלטון קומוניסטי נשארו באותן מדינות למשך שנים עד שהורשו לעזוב מדינות אלו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרימו לוי, הזהו אדם, תל אביב : הוצאת עם עובד, תשמ"ח-1988.
- עליזה אורבך, ניצולים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010.
- עירית קינן, לא נרגע הרעב, שארית הפלטה ושליחי ארץ-ישראל, גרמניה 1948-1945, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1996.
- ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר (עורכים), שארית הפליטה 1944-1948, ירושלים : הוצאת יד ושם, 1991.
- זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה ניצולי שואה בגרמניה הכבושה, ירושלים : הוצאת יד ושם, 2007.
- אסתר פרבשטיין, בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, שער שישי "שארית הפליטה", ירושלים : הוצאת מוסד הרב קוק, 2002.
- דוד נמרוד סימרוט, היישוב ושארית הפליטה בארץ ישראל, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1996.
- יהויקים כוכבי, שורש לעקורים - תנועות הנוער במחנות העקורים בגרמניה 1945-1949, ירושלים : הספרייה הציונית, 1999.
- עדה שיין, מעקורים חסרי בית לשותפים במפעל הציוני, שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה וקרן קימת לישראל, ירושלים 1997.
- אלה פלורסהים, "אונדזער שטימע" (קולנו) ממחנה העקורים ברגן-בלזן ככלי לשיקום תרבותי, חוליות, 10, 2006, עמ' 239-260.
- חנה הרצוג, אמיצות מכל ברבריות : קולן של נשים יהודיות יווניות ניצולות מחנה הריכוז ראוונסבריק, ילקוט מורשת, פ"א, תשס"ו, עמ' 39-64.
- פנינה מייזליש, ’המזרחי’, ’תורה ועבודה’ ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה (1939-1949), בתוך: מאה שנות ציונות דתית, ב, תשס"ג, עמ' 189-244.
- אלימלך שינטוך, "תחיית-המתים" : העיתון הראשון של שארית הפליטה ועורכו, חוליות, 10, 2006, עמ' 191-218.
- לילך רוזנברג-פרידמן, זהויות בקונפליקט בין שואה לתקומה : שליחות היישוב בריכוזי שארית הפליטה באירופה, ישראל, 11, תשס"ז, עמ' 121-155.
- אריה קיזל, אפלה תקשורתית : יחס ה"טיימס" וה"ניו יורק טיימס" לשאלת הפליטים והעקורים היהודים בשנה האחרונה למלחמת העולם השנייה, קשר, 36, 2007, עמ' 103-114.
- ברוך פורמן, ספורט ופוליטיקה במחנות העקורים : הפעילות הספורטיבית של ארגון המכבי בשנים 1945-1949, ילקוט מורשת, פ"ד, תשס"ח, עמ' 111-132.
- מיכל שאול, "ליצור חיים יהודיים טהורים בארץ האבות" : על העולים החרדים מקרב שארית הפלטה, בשביל הזיכרון, 4, תש"ע, עמ' 20-29.
- קיירה קרגו-שניידר, אנטישמיות או ניגוד אינטרסים? : תפיסות גרמניות ואמריקאיות של עקורים יהודים פעילים בשוק השחור במלשטראסה במינכן, יד ושם, ל"ח, 1, תש"ע, עמ' 157-135.
התמודדות נפשית:
- ה' קליין, "החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה", בתוך: העולם אחרי השואה, 1993.
קישורים חיצוניים
-
ישראל גוטמן, שארית הפליטה – בעיות והבהרות, באתר "יד ושם"
-
חנה יבלונקה, ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים, באתר "יד ושם"
- מיטל אולמן, מיכל בכר, שישים שנה לשחרור - הפוגרומים שאחרי, הוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ
- אבנר הולצמן, "אנשים אחרים הם": דיוקנה של שארית הפלטה בסיפורת של דור תש"ח, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: יד ושם: קובץ מחקרים ל, תשס"ב
-
יחיעם ויץ, שאלת הפליטים היהודים במדיניות הציונית, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 174-162
- חגית לבסקי, שארית-הפליטה והקמת המדינה – הזדמנות אשר נוצלה, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 181-175
- עירית קינן, שארית הפלטה – עולים או מהגרים?, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 358-343
-
דליה עופר, שארית הפלטה בהיסטוריוגרפיה הישראלית, עיונים בתקומת ישראל 17, תשס"ז, עמ' 511-465
מחנות העקורים:
- גיא מירון, שארית הפליטה במחנות העקורים בגרמניה, עלון למורי ההיסטוריה 7, 1997, באתר משרד החינוך.