ויקיפדיה

רומן דיקטטורי

סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית

רומן דיקטטורי (בספרדית: novela del dictador) הוא סוגה של ספרות לטינו-אמריקאית, המאתגרת את תפקיד הדיקטטור בחברה הלטינו-אמריקאית. התמה של משטר הקאודיליו (caudillismo) המתאפיין במנהיג פוליטי כריזמטי וחזק, נבחנת בסיפורת זו מבעד למערכות היחסים שבין כוח, דיקטטורה, וכתיבה. יתרה מזאת, הרומן הדיקטטורי הוא לרוב אלגוריה לתפקיד הסופר בחברה הלטינו-אמריקאית. אף על פי שהיא קשורה בעיקר לבום הלטינו-אמריקני של שנות ה-60 וה-70, יש לסוגה זו שורשים ביצירה הלא-בדיונית בת המאה התשע-עשרה פקונדו (Facundo ;1845), פרי עטו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו. בהציגו ביקורת עקיפה על המשטר הדיקטטורי של חואן מנואל דה רוסאס בארגנטינה, פקונדו הוא מבשר סוגת הרומן הדיקטטורי; וכל אלו שיבואו לאחר מכן קשובים לו. כפי שנקבע על ידי סרמיינטו, סוגה זו לא באה לנתח את שלטונם של דיקטטורים מסוימים, או להתמקד ברמת דיוק היסטורית, אלא נועדה לבחון את אופיים המופשט של דמויות סמכותיות ושל סמכותיות בכלל.[1]

Head and shoulders of curly haired young man with sideburns and moustache, dressed in 19th century clothes.
הדיקטטור חואן פונדונדו קירוגה

על מנת להיחשב כרומן דיקטטורי, צריך הסיפור לכלול נושאים פוליטיים חזקים שמקורם בהיסטוריה, בחינה ביקורתית של כוחו של הדיקטטור, "הקאודיליו", וכמה הרהורים כלליים על אופי הסמכותיות .אף שרומנים דיקטטורים מסוימים מתרכזים בדיקטטור היסטורי אחד (גם אם במסווה בדיוני), הם אינם מנתחים את הכלכלה, הפוליטיקה ואופן ממשל המשטר כפי שעשוי להיות בספר היסטוריה. ז'אנר הרומן הדיקטטורי כולל את "אני, העליון" (1974; Yo, el supremo), מאת אוגוסטו רואה באסטוס, המתייחס לעריץ ד"ר פרנסיה מפרגוואי ואת "חגיגת התיש" (2000), מאת מריו ורגס יוסה, הנקשר לרפאל לאונידס טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית. לחלופין, הסופר עשוי ליצור דיקטטור בדיוני כדי להשיג את אותו סיפור עלילתי, כמו ב"מניעיה של המדינה" (1974: "El Recurso del método"), מאת אלחו קרפנטייר, שבו הדיקטטור הוא אדם מורכב שדמותו קובצה ממאפיינים של כמה דיקטטורים היסטוריים. ז'אנר הרומן הדיקטטורי השפיע רבות מאוד על התפתחות מסורת הספרות הלטינו-אמריקאית, מכיוון שרבים מהסופרים דחו טכניקות סיפור מסורתיות, ליניאריות, ופיתחו סגנונות עלילתיים שיטשטשו את ההבחנות בין הקורא, המספר, העלילה, הדמויות והסיפור. בבחינת סמכות המנהיגות בחנו הסופרים את תפקידם החברתי כמפיצי חוכמה פטרנליסטים, כמו זו של הקאודיליו שאת משטרו אתגרו ברומנים הדיקטטורים שלהם.

הקשר ספרותי עריכה

מבקר הספרות רוברטו גונזלס אצ'ברייה טוען כי הרומן הדיקטטורי הוא "המסורת הנושאית הילידית המובהקת ביותר בספרות אמריקה הלטינית", ומתחקה לאחור אחר התפתחות הנושא הזה "עד לסיפוריהם של הקונקיסטאדור ברנאל דיז קסטילו וההיסטוריון בן התקופה פרנסיסקו לופז דה גומרה אודות כיבוש מקסיקו בהובלת הרנן קורטז."[2] במאה התשע-עשרה כבר ניכרו הרהורים ספרותיים משמעותיים על הכוח הפוליטי, אם כי כללית, הרומן הדיקטטורי קשור בבום הלטינו-אמריקאי, התנועה הספרותית של שנות ה -60 וה -70 של המאה העשרים. [3] למבקר ג'רלד מרטין, הרומן הדיקטטורי מציין את סוף הבום ואפילו (כפי שהוא מעיד על אני, העליון של אוגוסטו רואה באסטוס) "סופו של עידן שלם בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, עידן שהחל בפקונדו (Facundo) של סרמיאנטו ב־1845 . " [4] בשנות השבעים, רומנים דיקטטורים רבים התמקדו בדמותו "של הדיקטטור המזדקן, שהפך טרף לשעמום הכוח חסר הגבולות עד כדי שהוא חש על סף אובדן."

הגדרה עריכה

ספרו של מיגל אנחל אסטוריאס אדוני הנשיא El Señor) (Presidente, שנכתב בשנת 1933, אך לא פורסם עד 1946, הוא, לדעת המבקר ג'רלד מרטין, "הרומן הדיקטטורי הראשון". [5] בעקבותיו הגיעו התייחסויות ספרותיות נוספות לדמות הדיקטטור, כמו בורונדון-בורונדה הגדול מת El Gran) (Burundún Burundá ha muerto של חורחה זלמאה, אך הז'אנר לא זכה לתנופה עד שהומצא מחדש באקלים הפוליטי של המלחמה הקרה, דרך הבום הלטינו-אמריקני . [6]

הרומן הדיקטטורי חזר לאופנה בשנות השבעים של המאה העשרים, לקראת סוף הבום. כפי שמציינת החוקרת שרון קיפה אוגאלדה, "שנות השבעים מסמנות שלב חדש בהתפתחות הרומן הדיקטטורי הלטינו-אמריקני, המאופיין בשתי התפתחויות לפחות: שינוי בפרספקטיבה ממנה רואים את הדיקטטור ומיקוד חדש בטבע השפה."[7] בכך היא מתכוונת שהרומנים הדיקטטורים של שנות השבעים, כמו סתיו של פטריארך של גארסיה מארקס או אני, העליון, של רואה באסטוס מציעים לקורא מבט אינטימי יותר על נשוא הסיפור: "הדיקטטור הופך לדמות הראשית ביצירה" והעולם לעיתים קרובות מוצג מנקודת מבטו. עם ההתמקדות החדשה בשפה, קיפה אוגאלדה מצביעה על ההבנה מצד סופרים רבים ש"כוחו של הרודן נגזר מהשפה ואף מובס על ידה. " כך לדוגמה, ברומן בורונדון-בורונדה הגדול מת של חורחה זלמאה, הרודן אוסר על כל צורות השפה.[8]

לטענת ריימונד ל. ויליאמס, רק בשנות השבעים, הפך הרומן הדיקטטורי למאפיין נפוץ, לאחר שמספר נכבד של סופרים לטינו-אמריקנים פרסמו רומנים העוסקים במשטרים צבאיים. [9] הרומנים המפורסמים ביותר של תקופה זו היו לטובת המדינה של אלחו קרפנטייר (1974), אני, העליון של אוגוסטו רואה באסטוס (1974), וסתיו של פטריארך של גבריאל גרסיה מארקס (1975). ויליאמס מגדיר את הרומן הדיקטטורי כרומן המסתמך על התיעוד ההיסטורי ליצירת גרסאות בדיוניות של דיקטטורים. בדרך זו המחבר יכול להשתמש בספציפי כדי להסביר את הכללי, זאת מכיוון שרומנים דיקטטורים רבים מתרכזים בשלטונו של דיקטטור מסוים.[10] בתוך קבוצה זו הוא כולל את אותם סופרים שלקחו להם למשימה דמויות סמכותיות כמו דו-שיח בקתדרלה של ורגאס יוסה (1969) והטרגדיה של הגנרליסימו של דזיל רומרו (1984). הוא אפילו כלל בהקשר זה את האם הפחיד אותך הדם? של סרחיו רמירז (1977), רומן העוסק בחברה הניקרגואית תחת הדיקטטורה של סומוזה, שתואר כ"רומן דיקטטורי ללא דיקטטור ". [11]

סגנון ונושא עריכה

סופרי ז'אנר הרומן הדיקטטורי שילבו אסטרטגיות עלילתיות של כתיבה מודרנית ופוסט-מודרניסטית כאחד.[12] טכניקות פוסט-מודרניסטיות, שהתפתחו ברובם בסוף שנות השישים והשבעים, כללו שימוש במונולוגים פנימיים, נרטיב קיצוני של התודעה, פיצול וקיטוע, נקודות מבט עלילתיות משתנות, השתלבות וטמיעה, אסטרטגיות סיפוריות חדשניות וחוסר סיבתיות תכופה. אלחו קרפנטייר, סופר הבום הלטינו-אמריקאי שתרם לז'אנר הרומן הדיקטטורי, היה החלוץ לפני המחנה שנודע בהמשך כריאליזם קסום, [13] אם כי השימוש בטכניקה זו אינו בהכרח תנאי מוקדם לרומן הדיקטטורי, מכיוון שיש רבים שלא עשו שימוש בריאליזם הקסום.

הנושא השולט ברומן הדיקטטורי הוא כוח, [14] שלדברי מבקר הספרות מייקל ולדז מוזס, כפי שמופיעים בסקירתו את חגיגת התיש של ורגאס יוסה משנת 2002, קשור לנושא הדיקטטורה: "כוחו המתמשך של הרומן הדיקטטורי הלטינו-אמריקני קשור הדוקות לכוח התמידי של הדיקטטורים הלטינו-האמריקנים".[15] ככל שרומנים כמו אדוני הנשיא הפכו למוכרים וידועים יותר, כך הם נקראו יותר ויותר כהצהרות פוליטיות שאפתניות, בגנות סמכותם של דיקטטורים לטינו-אמריקאים.[16] כהצהרות פוליטיות, כותבי הרומן הדיקטטורי קראו תיגר על הכוח הדיקטטורי, ויצרו קשר בין כוח לכתיבה באמצעות עטם. לדוגמה, הרומן של רואה באסטוס , אני, העליון, נסב סביב נושא מרכזי של שפה והכוח הטמון בה בכל צורותיו, כוח שנמצא לעיתים קרובות רק בפירוק הטקסט והבנייתו מחדש. גונזלס אצ'ברייה טוען כי:

הפחד של ד"ר פרנסיה מהפסקווינדה, מהתעללותו במזכירו האישי פטיניו ..., [וגם] דאגתו הבלתי פוסקת מכתיבה נובעים כולם מהעובדה שהוא מצא והשתמש בכוח המרומז בשפה עצמה. אני, העליון מגדיר את הכוח כיכולת לעשות באמצעות אחרים את מה שאיננו מסוגלים לעשות בעצמנו: שפה, מעצם היותה נפרדת ממה שהיא מיועדת לו, היא עצם התגלמות הכוח, שכן הדברים פועלים ומתכוונים באמצעותה מבלי להפסיק להיות הם עצמם. ד"ר פרנסיה גם הבין שהוא לא יכול לשלוט בשפה, במיוחד בשפה כתובה, שיש לה חיים משל עצמה המאיימים עליו. [17]

נושא קבוע נוסף העובר כחוט השני לאורך הרומן הדיקטטורי של אמריקה הלטינית, שזכה לחשיבות ותדירות במהלך הבום הלטינו-אמריקאי, הוא התלות ההדדית בין הרודן הלטינו-אמריקני לבין האימפריאליזם של ארצות הברית .[15] בספרו של מריו ורגאס יוסה חגיגת התיש, למשל, טרוחיליו מתמודד עם אופוזיציה רצינית זמן קצר לאחר שהפסיד את התמיכה החומרית שלו מן הסי.אי. איי (CIA), שהחזיקה מעמד במשך 32 שנים על רקע נטיותיו האנטי-הקומוניסטיות.

מגדר הוא נושא מרכזי נוסף של הרומן הדיקטטורי. דמויות לאומיות באמריקה הלטינית מתעקשות לעיתים קרובות על חשיבותן של נשים (וגברים) שהן בריאות, מאושרות, יצרניות ופטריוטיות, אך עם זאת, אוצרות ספרותיים לאומיים רבים משקפים לעיתים קרובות את הרטוריקה הממשלתית באופן בו הם מתייחסים לאזרחות פעילה כגברית. [18] גבריות היא מוטיב מתמשך ברומן הדיקטטורי. יש קשר בין העט לאיבר המין בסיפורת הלטינו-אמריקאית, אך לא ניתן להסביר דפוס זה על ידי מצ'ואיזם בלבד — הוא מורכב הרבה יותר. לדברי רבקה א. בירון, "במקום בו אנו מוצאים פנטזיות אלימות ומיזוגניות על גבריות, אנו [מוצאים] גם יחסים חברתיים אלימים בין גברים ונשים"[19] יצירות רבות באמריקה הלטינית "כוללות דמויות שפועלות מתוך תפיסה אלימה של גבריות, ובכל זאת המבנה העלילתי שלהן מספק לקוראים מענים חלופיים לפנטזיות שגויות על היווצרות זהות גברית".

הקשר היסטורי עריכה

דיקטטורים בהיסטוריה של אמריקה הלטינית עריכה

מאז שהשיגו את עצמאותן היו מדינות אמריקה הלטינית נתונות תחת משטרים אוטוריטריים הן מצד ימין והן מצד שמאל של המפה, הנובעים מהיסטוריה של קולוניאליזם בה קבוצה אחת שלטה בקבוצה אחרת. [20] בהתחשב בהיסטוריה הארוכה הזו, אין זה מפתיע שנכתבו כל כך הרבה רומנים "על דיקטטורים בודדים, או על בעיות הדיקטטורה הקאודילית, קאסיקיזם, מיליטריזם וכדומה."[10] מורשת הקולוניאליזם היא של קונפליקט גזעי שלעיתים דוחף את הסמכות המוחלטת לקום ולהכיל אותה - וכך נולד הרודן. בבקשם כוח ללא הגבלה, מתקנים דיקטטורים רבים את החוקה ומפרקים חוקים המונעים את בחירתם מחדש. מנואל אסטראדה קבררה, למשל, שינה את החוקה בגואטמלה בשנת 1899 כדי לאפשר את חזרתו לשלטון. [21] הדיקטטורים שהפכו למוקד הרומן הדיקטטורי (אני, העליון של אוגוסטו רואה באסטוס, למשל, מבוסס על הרודן של פרגוואי של ראשית המאה התשע עשרה, מי שמכונה ד"ר פרנסיה) אינם שונים זה מזה מבחינת אופן שלטונם. כפי שקובע הסופר גונזלס אצ'ברייה: "אלו הם גברים, מיליטריסטיים, האוחזים בכוח אישי כמעט מוחלט." [22] הטקטיקה של הזרוע החזקה שלהם כוללת גלות או כליאה של האופוזיציה שלהם, תקיפת חופש העיתונות, יצירת ממשלה ריכוזית המגובה על ידי כוח צבאי רב עוצמה, וקבלת שליטה מלאה על המחשבה החופשית. [23][24] למרות ביקורת חריפה שהושמעה על נתונים אלה, הדיקטטורים שהיו מעורבים בתנועות לאומניות פיתחו שלוש אמיתות פשוטות, לפיהן "כולם שייכים, יש לחלוק את היתרונות הקידמה, ולכן הפיתוח התעשייתי צריך להיות בראש סדר העדיפויות". [25] אפיטסיו פסואה, שנבחר לנשיא ברזיל בשנת 1919, רצה לגרום למדינה להתקדם ללא קשר אם הקונגרס העביר את החוקים שהציע או לא. [26] בפרט, במהלך השפל הגדול, הממשלות האקטיביסטיות באמריקה הלטינית של שנות השלושים של המאה הקודמת ראו את סופו של הניאו קולוניאליזם ואת חדירתן של התנועות הלאומניות ברחבי אמריקה הלטינית, מה שהגביר את ההצלחה של התיעוש החלופי ליבוא (ISI).[27] השפעת הלוואי החיובית של התמוטטות הסחר הבינלאומי פירושה שיצרנים מקומיים של אמריקה הלטינית יכלו למלא את נישות השוק שנותרו ריקות בגלל ייצוא.

במאה העשרים, הדיקטטורים הבולטים של אמריקה הלטינית כללו בין היתר את שושלת סומוזה בניקרגואה, אלפרדו סטרסנר בפרגוואי ואוגוסטו פינושה בצ'ילה. התערבותה של ארצות הברית בפוליטיקה של אמריקה הלטינית וניסיונה להשפיע מבחוץ על פוליטיקת הפנים במדינות השונות, הייתה שנויה במחלוקת ולעיתים קרובות נמתחה עליה ביקורת קשה. כפי שציין גרסיה קלדרון כבר בשנת 1925: "האם היא רוצה שלום או שהיא נשלטת על ידי אינטרסים מסוימים?"[28] כמושא ברומן הדיקטטורי, הקשר בין האימפריאליזם האמריקני לכוחו של הרודן הוא חשוב מאוד. הדיקטטורים באמריקה הלטינית קיבלו תמיכה צבאית וכלכלית מארצות הברית כשזה התאים להם, אך גם פנו נגד ארצות הברית, תוך כדי שימוש בקמפיין אנטי-אמריקני כדי לזכות בחסד העם. במקרה של רפאל טרוחיו, "לא היה דבר שהבטיח יותר את רענונה מחדש של הפופולריות התשושה שלו מאשר ההתמודדות עם התוקפן הינקי בשם המולדת."[15]

בעשור הראשון של המאה ה-21, המטוטלת התנדנדה לכיוון השני עם עלייתן לשלטון של שורה של ממשלות 'שמאלניות' אשר צמצמו את חירויות האזרח והקימו גרסה מבולגנת משלהן לדיקטטורות פופולריות באמצעות תהליך שכונה "סמכותניות (אוטוריטריזם) תחרותית". [29] הידוע שבהם היה הנשיא הוגו צ'אבס מוונצואלה, ועימו מדינות אחרות הכלולות בברית הבוליברית (קובה, ניקרגואה, בוליביה, אקוודור, הונדורס - ובמובנים מסוימים ארגנטינה, אם כי היא לא הייתה חברה רשמית בברית) שחברו יחדיו למה שכונה הגאות הורודה (הסחף לעבר השמאל וההתרחקות מהמודל הכלכלי הנאו-ליברלי). [30]

אבות האומה עריכה

בשנת 1967 במהלך פגישה עם אלחו קרפנטייר, חוליו קורטאסר ומיגל אוטרו סילבה, השיק הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס פרויקט המורכב מסדרת ביוגרפיות המשרטטות את דמותם של הדיקטטורים של אמריקה הלטינית, שכונתה אבות האומה (Los Padres de la Patria).[15] אחרי שקרא את דיוקנאותיו של אדמונד וילסון ממלחמת האזרחים האמריקאית בספרו הניגוח הפטריוטי (Patriotic Gore), סיפר פואנטס, כי "כשישבנו בפאב בהמפסטד, חשבנו שזה רעיון טוב שיהיה ספר דומה לאמריקה הלטינית. מיד קמה והתייצבה אל מולנו גלריית דיוקנאות דמיונית ודרשה את התגלמותה: הדיקטטורים באמריקה הלטינית." [31] ורגאס יוסה אמור היה לכתוב על מנואל אודריה, חורחה אדוארדס על חוסה מנואל בלמאסדה, חוסה דונוסו על מריאנו מלגארחו וחוליו קורטסאר על אווה פרון . [32] כפי שציין מ. מאר לנגה פיסארו, הפרויקט מעולם לא הושלם, אך הוא עזר לעורר השראה לסדרת רומנים שנכתבו על ידי סופרים חשובים במהלך עידן הפריחה הספרותית של הבום הלטינו-אמריקאי, כמו אלחו קרפנטייר, אוגוסטו רואה באסטוס, גבריאל גרסיה מארקס ומריו ורגאס יוסה . [33]

התפתחות הז'אנר עריכה

מבשרים עריכה

 
חואן מנואל דה רוסאס, קאודיליו ארגנטינאי, מאת קייטנו דזקלזי (1809-1886)

שני הספרים - פקונדו (Facundo) של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו ואמליה (Amalia) של חוסה מרמול, שפורסמו בסוף המאה ה-19, נחשבים למבשרי הרומן הדיקטטורי של המאה העשרים; "כל התיאורים הסיפוריים אודות 'האיש החזק' הלטינו-אמריקאי, הקדימו והופיעו כבר בפקונדו של דומינגו פאוסטינו סרמיינטו, יצירה הכתובה כמאמר סוציולוגי".[34] פקונדו הוא ביקורת עקיפה על הדיקטטורה של חואן מנואל דה רוסאס, המכוונת כנגד דמותו ההיסטורית של הקאודיליו חואן פקונדו קירוגה, אך היא גם חוקרת באופן רחב יותר את ההיסטוריה והתרבות הארגנטינאית. פקונדו של סרמיינטו נותר אבן יסוד בביטוי הנושא בשל רוחב הדיון הספרותי שלו בסביבה הלטינו-אמריקאית. [35] בפקונדו, סרמיינטו מבקר את הדמות ההיסטורית של פקונדו קירוגה, קאודיליו פרובינציאלי, שכמו רוסאס (הדיקטטור של ארגנטינה בין השנים 1829 - 1853) התנגד לרעיונות הנאורים של קידמה. עם חזרתו מגלות, פעל סרמיינטו להמציא מחדש את ארגנטינה, ובסופו של דבר הפך לנשיא עצמו משנת 1868 עד 1874. [36] הניתוח שערך סרמיינטו בספרו, היה הפעם הראשונה בה סופר בחן לעומק את מקור כוחם של דמויות כמו פקונדו ורוסאס, והתמודד עם השאלה כיצד הם מצליחים לשמר כוח מוחלט כזה. באופן זה, ביסס הרומן פקונדו את מקומו כטקסט מעורר השראה לסופרים מאוחרים יותר. תוך מהלך כתיבת הרומן, התבררה לסרמיינטו עוצמת כוחו שלו הנובעת מהכתיבה באופן ש"בתוך הטקסט של הרומן, הסופר הכל-יודע עצמו, הוא אשר מחליף את אלוהים ", [37] ובכך יצר את הגשר בין כתיבה לבין כוח כמאפיין של הרומן הדיקטטורי.

סיפורה של אמליה, הממוקם בבואנוס איירס הפוסט-קולוניאלית, נכתב בשני חלקים ומביא תיאור חצי-אוטוביוגרפי של חוסה מרמול העוסק בחיים במדינת המשטרה של רוסאס. הרומן של מרמול היה חשוב מכיוון שהראה כיצד התודעה האנושית, ממש כמו עיר או אפילו מדינה, יכולה להפוך לכלא אימתני. [38] אמליה גם ניסתה לבחון את בעיית הדיקטטורות כדפוס, ועל כן בעיית המדינה "באה לידי ביטוי ברצונה של איזו אישיות מפלצתית המפרה את פרטיותו של האדם הרגיל, הן של הבית והן של התודעה."[10] הרומן העריץ באנדרס (Tirano Banderas) של רמון דל וואלייה - אינקלאן מראשית המאה העשרים (1926) היווה גורם השפעה מרכזי על אותם סופרים שמטרתם היא לבקר את מבני הכוח ואת הסטטוס קוו.

רומנים דיקטטורים קלאסים עריכה

  • העריץ באנדרס (Tirano Banderas) של רמון דל וואלייה - אינקלאן (1926). אף על פי שהרומן פורסם במדריד, ספרד, הוא הושפע מפקונדו של רמון סארמיינטו, ויש הרואים בו את הרומן הדיקטטורי הראשון. הוא מספר את סיפור נפילתו של העריץ הדרום אמריקאי סאנטוס באנדרס, ששלט בעריצות ובאכזריות במחוז הבדיוני של סנטה פה דה טיירה פירמה, ושימר את כוחו באמצעות טרור ודיכוי. היצירה מתארת את ההתנהגות הרודנית ואת תחילתה של התנועה המהפכנית שבסופו של דבר תזרוק אותו מהשלטון.
  • אדוני הנשיא (El Señor Presidente), ספרו של חתן פרס נובל מגואטמלה, מיגל אנחל אסטוריאס. אף על פי שהרומן אינו משייך עצמו באופן מובהק לגואטמלה של תחילת המאה העשרים, אסטוריאס קיבל את השראתו מנשיאותו של מנואל אסטראדה קבררה (1898–1920) בשל הכותרת המאפיינת אותו.[16] הרומן חוקר את טבעה של דיקטטורה פוליטית ואת השפעתה על החברה, והוא מהווה רומן פוליטי גלוי שבו אסטוריאס מוקיע את הדיקטטורים של אמריקה הלטינית[16]. מעצם הותרת המקום והזמן מעורפלים, הרומן של אסטוריאס מייצג שינוי מהנארטיבים הקודמים שעד לאותו רגע נשפטו על פי האופן בו שיקפו נאמנה את המציאות .[39] השימוש הייחודי שעושה אסטוריאס בספורי חלום, באונומטופיאה, בדימויים וחזרתיות, בשילוב עם מבנה לא רציף המורכב משינויים פתאומיים של סגנון ונקודת מבט, שנבעו מהשפעות סוריאליטיות .[40] יתרה מכך, הוא עושה שימוש בטכניקות ספרותיות שיוכרו בהמשך כריאליזם קסום[41]. אדוני הנשיא השפיע על דור של סופרים לטינו-אמריקאים, והפך לדוגמה מוקדמת של "רומן חדש" ומבשר הבום הלטינו-אמריקאי[41].
  • בורונדון בורונדה הגדול מת El gran Burundún Burundá) (ha muerto של חורחה זלמאה (1951). לפי המבקרת קיפה אוגלדה רומן זה "מייצג נקודת אמצע חשובה בהתפתחות הרומן הדיקטטורי".[7] פטר נייסה מדגיש את "חשיבותו התרבותית והפוליטית והשפעתו המתמשכת על הנארטיב הדיקטטורי"[42] באופן כללי, המבקר מרטין מתאר את הרומן כ"יצירה ספרותית קולומביאנית קצרה ראויה לציון" שלמראית עין מכילה "את הזרעים של סגנונו הבוגר יותר של גארסיה מארקס".[43] הרומן מתאר את "עלייתו לשלטון של הדיקטטור (הבדיוני) בורונדון בורונדה, אירועים נבחרים מתקופת שלטונו, ואת הלווייתו."[7] במהלך ההלוויה מתברר כי גופתו של הדיקטטור נעלמה, והוחלפה או שינתה צורתה ל"תוכי גדול, תוכי עתיר ממדים, תוכי עצום, נפוח ותפוח ועטוף במסמכים, כתבי עת, מכתבים מחוץ לארץ, עיתונים, דוחות, יומנים תיעודים, לוחות שנה, ומסמכים רשמיים."[8]
  • הרומן של אנריקה לאפורקדה חגיגת המלך אחאב (La Fiesta del rey Acab, 1959) מציג את הדיקטטור הבדיוני סזאר אלחנדרו קריליו אקאב, ופותח במה שקלוד הולט מתאר "הערה משעשעת באופן אירוני" המצהירה כבר בהקדמה כי מדובר ב"יצירת בדיה גרידא. ..." אכן, אין מי שאינו מודע לכך שלא האו"ם, ולא ארגון מדינות אמריקה, מתירים את המשך קיומם של משטרים כמו זה המשמש תואנה לרומן זה." כפי שהולט מציין "הסטירה החדה והשנונה של לאפורקדה, מופנית ככל הנראה כלפי משטרו של טרוחיליו ודומיו."[44]
  • הרומן לטובת המדינה (El recurso del método, 1974) של אלחו קרפנטייר מביא סינתזה של מספר דמויות היסטוריות לטינו-אמריקאיות, ובאופן בולט של חרארדו מצ'אדו, הדיקטטור של קובה.[45] דמות בדיונית זו בניסיונה להיות מעודנת, מבלה מחצית מחייה באירופה, ואולי מזכירה בכך את הדיכוטומיה של סרמיינטו בין תרבות וברבריות. הרומן הוא טרגי-קומי באופיו, וזהו הרומן היחיד של קרפנטייר ששילב אלמנטים של טרגדיה וקומדיה גם יחד.[45]
  • אני, העליון (Yo, el Supremo, 1974) של אוגוסטו רואה באסטוס מביא תיאור בדיוני של הדיקטטור הפרגוואי, בן המאה ה-19 חוסה גספר רודריגס דה פרנסיה. עם זאת הרומן מהווה גם תיעוד היסטורי הכולל דיווחים מפי אנשים שהכירו את האיש. תיאורו של העריץ הלטינו-אמריקאי, כפי שמביא אותו רואה באסטוס, נבדל מקודמיו "לא רק בכמות הפרטים המופלאים עליו, אלא גם ביכולתו המופלאה להיראות ברגע אחד אדם, וברגע אחר כהתגלמות של אלמנטים סותרים שלא חוברים בדרך כלל לדמותו של אדם יחיד, קל וחומר עריץ עוצמתי כפי שהוא".[46] כותרת הרומן נגזרה מכך שדר' פרנסיה התייחס אל עצמו כ"עליון". תוך שימוש בטכניקות כתיבה לא-מסורתיות מורכב הרומן משיחות נפרדות עם סגנונות ייחודיים משלהם, כשהתיחום ביניהם מטושטש לעיתים קרובות.[47] המבקר ג'רלד מרטין טוען כי "הרומן אני, העליון זכה לתהילה ותשבחות מיידיות יותר מכל רומן אחר מאז מאה שנים של בדידות, ומבקרים מסוימים אף סברו שתהילתו עולה על זו של הצלחת יצירתו המצוינת של גארסיה מארקס,"[48]
  • סתיו של פטריארך (El otoño del patriarca, 1975) של גבריאל גארסיה מארקס מתאר את חייו של דיקטטור נצחי, "אל מאצ'ו", דמות בדיונית שחיה מעל 200 שנה[15]. הספר מחולק לשישה חלקים, שכל אחד מהם מספר מחדש את אותו סיפור על הכוח האינסופי שבידי הרודן הארכיטיפי הקריבי. מארקס ביסס את הדיקטטור הבדיוני שלו על מגוון אוטוקרטים מהחיים האמיתיים, כולל גוסטבו רוחאס פיניליה הקולומביאני, חנרליסימו פרנסיסקו פרנקו מספרד (הרומן נכתב בברצלונה), וחואן ויסנטה גומס מוונצואלה. אחת מדמויות המפתח של הרומן היא הגנרל האינדיאני סאטורנו סנטוס, שמתמסר ל"שירות בלתי נתפס לפטריארך".[49] ברומן זה מציע גארסיה מארקס סתירה מעניינת, לפיה: "האבות של אמריקה הלטינית חייבים את תמיכתם הלבבית ביותר דווקא לקורבנותיהם הוותיקים ביותר; כי לא ניתן להעלות על הדעת את המהפכה באמריקה ללא האינדיאנים."[50] המחשת חשיבותם של האינדיאנים באמריקה הלטינית היא זהירה ביותר בהתחשב בכך שמולדתו של גרסיה מארקס, קולומביה, מובחנת כמי שבפועל אינה מכירה בזכותיותיהם של האוכלוסיות האינדיאניות החיים בקרבה כיום.[50]
  • זנב הלטאה (Cola de lagartija, 1983) לואיזה ואלנזואלה (Luisa Valenzuela) מתרחש בארגנטינה של שנת 1973, עם חזרתו לשלטון של חואן פרון, שהושפע עמוקות ממי שהיה שר הרווחה בממשלתו חוסה לופז רגה José López) (Rega המרושע. השפעתו של זה האחרון הייתה כה רבה, עד כי נחשב למושך בחוטי הנשיאות בפועל. הרומן עוסק ספציפית באופי היחסים בין גברים ונשים במהלך משטר הדיכוי הצבאי של אותה תקופה. כותרת הרומן מתייחסת למכשיר עינויים שהומצא באזור הקונוס הדרומי (המרחב הכולל את ארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי) ושבו נעשה שימוש נרחב.[51]
  • הרומן של פרון (La novela de Perón, 1985), פרי עטו של תומאס אלוי מרטינס משתמש בתערובת של עובדות, ספרות ומסמכים היסטוריים כדי לספר מחדש את סיפור חייו של חואן דומינגו פרון, "וממחיז את היריבויות בשורות הפרוניזם".[52] זה איפשר למחבר לבנות דיוקן אינטימי של פרון תחת אשר דיוקן היסטורי. ניתן לקשר בין מתודה זו של ניתוח פרון, המתעמקת בהיסטוריה המוקדמת שלו ובבית גידולו המשפחתי, ומפתחת תאוריה באשר למוטיבציה שלו למעשיו בהמשך חייו, לניתוחים דומים של סרמיינטו ברומן פקונדו.[53]
  • אין לגנרל מי שיכתוב עליו (El general en su laberinto, 1989) של גבריאל גארסיה מארקס, הוא תיאור בדיוני של הימים האחרונים בחייו של סימון בוליבר. בוליבר, המכונה גם המשחרר הגדול (Liberator), שחרר מהשלטון הספרדי את השטח שיהפוך לאחר מכן לוונצואלה, בוליביה, קולומביה, פרו ואקוודור. עם זאת, ברומן המדובר, דמותו של המשחרר הגדול אינה מצטיירת כאותו גיבור מפואר שהיסטוריה המסורתית הציגה; תחת זאת מתאר גארסיה מארקס גיבור פתטי, גבר שהזדקן בטרם עת, חולה גופנית ומותש נפשית.[54]
  • חגיגת התיש (La fiesta del chivo, 2000) של מריו וארגס יוסה, מספר ב"פירוט מחריד ובעוצמה דרמטית" על ימיו האחרונים של הרודן והדיקטטור רפאל טרוחיו מהרפובליקה הדומיניקנית, כשהוא זועם ורותח על כי שלמרות היותו בעל ברית ותיק של ארצות הברית על רקע עמדתו האנטי-קומוניסטית, מתנער ממנו הממשל האמריקאי ונסוג מהגיבוי שהעניק לו כשמתגלות הפרות זכויות האדם הנרחבות שהוא מבצע.[15]. הרומן פותח ומסיים בסיפור של אורניה, תוך מסגור יעיל של הנרטיב במונחים של זיכרון והבנת העבר ומורשת ההווה .[55]

רומנים דיקטטורים חדשים עריכה

  • הרומן של יואל ד. הירסט, הסגן של סן פורפיריו (2012, El Teniente de San Porfirio) וספר ההמשך שלו (El Incendio de San Porfirio, 2015), בהוצאת גריטו סאגרדו (Grito Sagrado) בבואנוס איירס, ארגנטינה, מספר את סיפורן של כמה דמויות שנקלעו למאבק על השלטון והתיצבותן תחת חסות "המהפכה הבוליבריאנית" של הוגו צ'אבז; וכיצד מובילה ההרפתקה הפוליטית להרס. [56] הרומן הראשון עוסק ביחסי הגומלין שבין ארבע דמויות בעלות תחומי עניין שונים: מנהיג סטודנטים, חייל, חבר האוליגרכיה ו"תייר מהפכן" אמריקני, וכיצד מתפתחת התחרות ביניהם כשהם מתמודדים על תשומת הלב של הדיקטטור. הספר השני מעביר את הסיפור קדימה - 30 שנה לאחר המהפכה, כאשר המדינה נותרה כשממה והמנהיג - אל קומנדנטה - הדמות המרכזית - נפטר; ואיך מנהיג הסטודנטים שהיה אסיר פוליטי והחייל שהפך לגנרל ודיקטטור בזכות עצמו מנסים למצוא משמעות בעקבות המהפכה שקרסה.

"לא ממש" רומנים דיקטטורים עריכה

רומנים לטינו-אמריקנים החוקרים נושאים פוליטיים, אך אינם מתרכזים בשלטונו של דיקטטור מסוים, מסווגים באופן פורמלי כ"רומנים שאינם ממש דיקטטוריים".[57] לדוגמה, מדריך למנואל, (Libro de Manuel, 1973) מאת חוליו קורטאסר, הוא רומן פוסט-מודרני על גרילה עירונית ועל מאבקה המהפכני, המבקש מהקורא לבחון את הסוגיות החברתיות הרחבות יותר של שפה, מיניות ומצבי פרשנות. בימי הפרפרים (In the, 1994, times of the Butterflies), מאת ג'וליה אלווארז, מספר את סיפורן של האחיות מיראבל, שהפטריוטיות הפכה אותן מצעירות קתוליות חסרות ניסיון ובעלות מידות טובות למתנגדות פוליטיות נגד הדיקטטורה בת שלושים השנה של משטר הדיקטטורה של רפאל טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית. [58] הרומן ביקש להאיר את ההיסטוריה המוסתרת-רשמית של מותן של האחיות מיראבל, לא לקבוע מה קרה להן, אלא לקבוע מה עשו האחיות מיראבל לפוליטיקה הלאומית של הרפובליקה הדומיניקנית . [59] ביומן המדומה "יומן אינטימי של בדידות" (החלק השלישי של אימפריית החלומות El imperio de los sueños 1988;), מאת גיאנינה בראשי, הגיבורה היא מריקיטה סאמפר, כותבת היומן שיורה במספר סיפורו של הבום הלטינו-אמריקני כצעד מחאה נגד שליטתה הדיקטטורית של הסיפורת הבדיונית. יתר על כן, ביצירתה האחרונה של בראשי "ארצות הברית של בננה" (2011), האסיר הפורטו-ריקני סגיסמונדו מפיל את אביו, מלך ארצות הברית של בננה, שכלא אותו יותר ממאה שנה בצינוק של פסל החירות, בגין פשע של עצם לידתו. סיפורו של הכוכב הרחוק (1996), מאת רוברטו בולניו, מתחיל ב־11 בספטמבר 1973, עם ההפיכה הצבאית בצ'ילה של הגנרל אוגוסטו פינושה נגד סלבדור איינדה, נשיא צ'ילה. [60] הסופר והפרופסור לספרות ריימונד לסלי ויליאמס מתאר את הרומנים הנזכרים כרומנים לא דיקטטוריים מדי, שמזכירים את הז'אנר בגלל היותו "ספרות פוליטית חריפה ותמציתית" העוסקת בנושאים שונים מאלו של הרומן הדיקטטורי, שאינו יכול להיות מנותק מהפוליטיקה של הסיפורים, וכך כל אחד "יכול לקרוא אותם כמדיטציה על אימת הכוח המוחלטת".

מורשת עריכה

אף על פי שקשה לבסס את מקורו המדויק של הרומן הדיקטטורי במאה התשע עשרה, השפעתו האינטלקטואלית משתרעת על פני הספרות הלטינו-אמריקאית. מרבית הרומנים נכתבו באמצע שנות המאה העשרים, ולכל אחד מהם סגנון ספרותי ייחודי שהשתמש בטכניקות של "הרומן החדש", לפיו דחה הכותב את המבנה הפורמלי של הריאליזם הספרותי המקובל, [61] וטען כי "ההנחה הפשטנית לפיה המציאות ניתנת לצפייה בקלות" היא פגם עלילתי.[62] כז'אנר, הרומן הדיקטטורי הגדיר מחדש את התפיסה הספרותית של "הרומן" על מנת לאלץ את הקוראים לבחון את דרכי ההשפעה של מוסר פוליטי וחברתי על חיי היומיום שלהם. וכך, "השקפת העולם המסודרת של הרומן המסורתי מפנה את מקומה לסיפור מקוטע, מעוות או פנטסטי", בו לקורא תפקיד פעיל אינטלקטואלית בתפיסת מהותו התימטית של הסיפור. בנוסף לתוכן העלילתי, הגדירו הסופרים מחדש את הקטגוריות הספרותיות הפורמליות של מחבר, מספר, דמות, עלילה, הסיפור והקורא, כדי לבחון את הקשר האטימולוגי בין "מחבר" ל"סמכות", שבו דמותו של הסופר (המחבר) הייתה חשובה מאוד לסיפור הסיפור עצמו. ברומנים הדיקטטורים, הכותבים הטילו ספק בתפקיד המספר כ"דמות אבהית, המיוחסת ל"אבא" הסמכותי, או היוצר האלוהי, אשר במשמעותו ניתן היה לראות את מקורו", וכך, סופרים מילאו את תפקיד הרודן. [63]

לקריאה נוספת עריכה

  • Arévalo Martínez, Rafael (1945), ¡Ecce Pericles! (בספרדית), Guatemala: Tipografia Nacional
  • Biron, Rebecca E. (2000), Murder and Masculinity: Violent Fictions of Twentieth-Century Latin America, Nashville: Vanderbilt University Press, ISBN 0-8265-1342-5
  • Boyers, Robert (15 ביוני 1987), "The Dictator's Dictation", New Republic, 196 (24): 34–37, נבדק ב-2008-04-06 {{citation}}: (עזרה)
  • Brotherston, Gordon (1977), The Emergence of the Latin American Novel, Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 0-521-21478-5
  • Brotherston, Gordon (1980), "García Márquez and the Secrets of Saturno Santos", in Bacarisse, Salvador (ed.), Contemporary Latin American Fiction, Edinburgh: Scottish Academic Press, pp. 48–53, ISBN 0-7073-0255-2
  • Calderon, Garcia F. (1925), "Dictatorship and Democracy in Latin America", Foreign Affairs, 3 (3): 459–477, doi:10.2307/20028388, JSTOR 20028388
  • Chasteen, John Charles (2006), Born in Flood and Fire: A Concise History of Latin America, New York: W.W. Norton & Co., ISBN 978-0393050486
  • Craft, Linda J. (1997), Novels of Testimony and Resistance from Central America, Gainesville: University Press of Florida, ISBN 0-8130-1508-1
  • Donoso, José (1972), The Boom in Spanish American Literature, New York: Columbia University Press
  • Fuentes, Carlos (6 באפריל 1986), "A Despot, Now and Forever. Review of I, the Supreme", New York Times, נבדק ב-2008-03-27 {{citation}}: (עזרה).
  • Gertel, Zunilda (בספטמבר 1992), "Five Hundred Years of Rethinking History", Pacific Coast Philology, Pacific Ancient and Modern Language Association, 27 (1/2): 16–28, doi:10.2307/1316708, JSTOR 1316708 {{citation}}: (עזרה). (JSTOR subscription required for online access.)
  • González Echevarría, Roberto (1985), The Voice of the Masters: Writing and Authority in Modern Latin American Literature, Austin, Texas: University of Texas Press, ISBN 0-292-78716-2
  • Hickman, Trenton (Spring 2006), "Hagiographic Commemorafiction in Julia Alvarez's In the Time of the Butterflies and In the Name of Salome", Melus, 31 (1): 99–121, doi:10.1093/melus/31.1.99
  • Hulet, Claude L. (במרץ 1962), "Lafourcade's Roman À Clef", Hispania, Hispania, Vol. 45, No. 1, 45 (1): 67–69, doi:10.2307/337528, JSTOR 337528 {{citation}}: (עזרה). (JSTOR subscription required for online access.)
  • Keefe Ugalde, Sharon (September 1983), "Language in Zalamea's El gran Burundún-Burundá ha muerto", Hispania, Hispania, Vol. 66, No. 3, 66 (3): 369–375, doi:10.2307/342310, JSTOR 342310. (JSTOR subscription required for online access.)
  • Kerr, Lucille (1992), Reclaiming the Author: Figures and Fictions from Spanish America, London: Duke University Press, ISBN 0-8223-1224-7
  • King, John (2005), "The Boom of the Latin American Novel", in Kristal, Efraín (ed.), The Cambridge Companion to the Latin American Novel, New York: Cambridge University Press, pp. 59–80, ISBN 1-85566-120-9.
  • Kristal, Efraín (2005), "Introduction", in Kristal, Efraín (ed.), The Cambridge Companion to the Latin American Novel, New York: Cambridge University Press, pp. 1–19, ISBN 1-85566-120-9.
  • Langa Pizarro, M. Mar (2001), "De los orígenes a la nueva novela histórica paraguaya" (PDF), Guido Rodríguez Alcalá en el contexto de la narrative histórica paraguaya (בספרדית), Universidad de Alicante. PhD thesis.
  • Martin, Gerald (1984), "Boom, Yes; 'New' Novel, No: Further Reflections on the Optical Illusions of the 1960s in Latin America", Bulletin of Latin American Research, Bulletin of Latin American Research, Vol. 3, No. 2, 3 (2): 53–63, doi:10.2307/3338252, JSTOR 3338252. (JSTOR subscription required for online access.)
  • Martin, Gerald (1989), Journeys Through the Labyrinth: Latin American Fiction in the Twentieth Century, New York: Verso, ISBN 0-86091-238-8
  • Moses, Michael Valdez (באוגוסט–בספטמבר 2002), "Big Daddy: The Dictator Novel and the Liberation of Latin America. Review of The Feast of the Goat", Reason, 34 (4): 64–70, נבדק ב-2010-01-07 {{citation}}: (עזרה)
  • Neissa, Peter Anthony (2004), Dictators, Directives, Tyrannical Figures, and Cultural Discourse: Jorge Zalamea, Gabriel García Márquez, and Mario Vargas Llosa, Boston College: Department of Romance Languages and Literatures. PhD Dissertation. UMI Number: 3122132.
  • Smith, Verity (1997), Encyclopedia of Latin American Literature, New York: Routledge, ISBN 1-884964-18-4
  • Swanson, Philip (1995), The New Novel in Latin America: Politics and Popular Culture after the Boom, Manchester: Manchester University Press, ISBN 0-7190-4038-8
  • Swanson, Philip (2004), Latin American Fiction: A Short Introduction, Cambridge: Blackwell, ISBN 1-4051-0866-5
  •   Ian Thomson, ‏Look to the skies, The Telegraph, 12 December 2004
  • Williams, Raymond Leslie (1998), The Modern Latin-American Novel, New York: Twayne, ISBN 0-8057-1655-6
  • Williams, Raymond Leslie (2003), The Twentieth-Century Spanish American Novel, Austin: University of Texas Press, ISBN 0-292-79161-5

הערות שוליים עריכה

  1. ^ González Echevarría 1985
  2. ^ González Echevarría 1985, p. 65
  3. ^ Swanson 1995, p. 1
  4. ^ Martin 1989, p. 237
  5. ^ Martin 1989, p. 151
  6. ^ Martin 1984, p. 53
  7. ^ 1 2 3 Keefe Ugalde, p. 369
  8. ^ 1 2 Martin 1989, p. 269
  9. ^ Williams 2003, p. 166
  10. ^ 1 2 3 Martin 1989, p. 266
  11. ^ Craft 1997, p. 59
  12. ^ Williams 1998, p. 4
  13. ^ Williams 1998, p. 3
  14. ^ Williams 1998, p. 100
  15. ^ 1 2 3 4 5 6 Moses 2002
  16. ^ 1 2 3 Williams 1998, p. 11
  17. ^ González Echevarría 1985, p. 79
  18. ^ Biron 2000, pp. 1–3
  19. ^ Biron 2000
  20. ^ Calderon 1925, p. 475
  21. ^ Calderon 1925, p. 470
  22. ^ González Echevarría 1985, p. 1
  23. ^ Calderon 1925
  24. ^ Arévalo Martínez 1945
  25. ^ Chasteen 2006, p. 214
  26. ^ Calderon 1925, p. 466
  27. ^ Chasteen 2006, p. 226
  28. ^ Calderon 1925, p. 469
  29. ^ "Elections Without Democracy: The Rise of Competitive Authoritarianism". Harvard University Journal of Democracy. 13 (2).
  30. ^ Hirst, Joel (2012). The ALBA: Inside Venezuela's Bolivarian Alliance. Miami, USA: Inter-American Institute for Democracy. ISBN 978-1477497623.
  31. ^ Fuentes 1986
  32. ^ Donoso 1972
  33. ^ Langa Pizarro 2001
  34. ^ Kristal 2005, p. 10
  35. ^ Brotherston 1977
  36. ^ Brotherston 1977, p. 7
  37. ^ González Echevarría 1985, p. 69
  38. ^ Martin 1989, p. 109,151
  39. ^ Swanson 2004, p. 55
  40. ^ Smith 1997, p. 17
  41. ^ 1 2 Swanson 1995, p. 8
  42. ^ Neissa 2004, p. 24
  43. ^ Martin 1989, p. 268
  44. ^ Hulet, p. 67
  45. ^ 1 2 Williams 1998, pp. 34–35
  46. ^ Boyers 1987, pp. 34
  47. ^ Boyers 1987, pp. 35–36
  48. ^ Martin 1989, p. 278
  49. ^ Brotherston 1980, p. 48
  50. ^ 1 2 Brotherston 1980, p. 53
  51. ^ Martin 1989, p. 355
  52. ^ Williams 2003, p. 168
  53. ^ Martin 1989, pp. 340–343
  54. ^ Gertel 1992, p. 25
  55. ^ Neissa 2004, p. 124
  56. ^ "www.newsmax.com/t/newsmax/article/458013". www.newsmax.com. נבדק ב-2016-11-05.
  57. ^ Williams 2003, p. 167
  58. ^ Hickman 2006, p. 108
  59. ^ Hickman 2006, p. 109
  60. ^ Thompson 2004
  61. ^ Swanson 1995, p. 2
  62. ^ Swanson 1995, p. 3
  63. ^ Kerr 1992
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רומן_דיקטטורי&oldid=38131398"