אבן אלביטאר

בוטנאי ספרדי

אבו מחמד עבד אללה בן אחמד אבן אלביטאר אלמאלקי (ערבית: ضياء الدين أبو محمد عبد الله بن أحمد المالقي; סביבות 11971248), רופא ועשבונאי מפורסם בעולם האסלאם.

אבן אלביטאר
ابن البيطار
לידה 1197?
מאלגה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1248 (בגיל 51 בערך)
דמשק, האימפריה הסלג'וקית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בוטניקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים Al Abbas Mosque עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו

עריכה

אבן אלביטאר נולד במאלגה ספרד והשתלם בנעוריו בבוטניקה וברפואה אצל אבו אל-עבאס א-נבאתי. בשנת 1219 בהיותו כבן עשרים שנה, יצא למסע לימודים ארוך בארצות שונות מסביב לאגן הים התיכון והמשיך להשתלם ברפואה ובבוטניקה אצל טובי הרופאים והעשבונאים, וזאת תוך כדי לימוד מעשי והכרה בלתי אמצעית של הצמחים בשטח. בסוף מסעו הגיע למצרים ושירת שם בחצרו של השליט האיובי אלכאמל בן אלעאדל בתפקיד רופאו הראשי של השולטאן. בשנת 1240, כשנתיים לאחר מותו של אלכאמל, המשיך אבן אלביטאר לשרת בדמשק אצל אחרון השליטים האיוביים, אלצאלח נג'ם אלדין איוב. במסגרת עבודתו אצל השליטים האיוביים, העמיק את ידיעותיו בחקר הצמחים באזור ארץ ישראל וסוריה. אופי התיאורים ומגוון האתרים הנזכרים בספריו מעידים על היכרות טובה עם טבעה של הארץ ועם צמחייתה שהושגה במהלך סיוריו.

המפורסם מבין ספריו של אבן אלביטאר הוא "הקובץ על התרופות הנפרדות", האוצר בתוכו חומר רב; כמעט כל המידע השימושי בתחום הבוטניקה הרפואית עד ימיו. בחיבור זה מזכיר אבן אלביטאר צמחי מרפא רבים מאזור ירושלים, שאין ספק שהכירם אישית. כן מצוטטים בחיבורו קטעים מחיבורים רפואיים קדומים רבים שנשכחו, ובהם מידע רב אודות חומרי המרפא בירושלים. עבודתו מצטיינת בשיטתיות, והודות לכך מתוארים בחיבורו גם צמחים קטנים שאינם בולטים בנוף, אשר בדרך כלל אינם מוזכרים במקורות כתובים אחרים. בכך מעשיר אבן אלביטאר את רשימת צמחי ארץ ישראל וסוריה הידועים בשימוש האדם בימי הביניים[1].

אבן אלביטאר נפטר בשנת 1248.

לקריאה נוספת

עריכה

זהר עמר, "אבן אל-ביטאר חוקר צמחי אש-שאם", קתדרה 76, תשנ"ה, עמ' 49- 76.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אבן אלביטאר בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 107.