השושלת האיובית

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

השושלת האיוביתערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי שפעלה בתקופת המאה ה-12 והמאה ה-13, ובשיא כוחה שלטה על מצרים, סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל, ערב הסעודית ותימן. מייסד השושלת היה אַיוב, ונציגה המפורסם ביותר צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה מרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות, בראשן עמדו שליטים איובים. לנסיכים המושלים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושלת. התערבותו של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות השונות הייתה אחד הגורמים לפריצת מאבקי פנים רבים בימי השושלת[1].

הסולטנות האיובית
Flag of Ayyubid Dynasty.svg
Ayyubid Sultanate 1193 AD.jpg
ממשל
משטר סולטאני
שפה נפוצה כורדית, ערבית
עיר בירה קהיר
גאוגרפיה
יבשת אסיה, אפריקה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 1171
פירוק  
תאריך 1250
ישות קודמת פאטימים
ישות יורשת הסולטנות הממלוכית
כלכלה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

עליית השושלת האיוביתעריכה

נור א-דין, שליט מהשושלת הסלג'וקית, ירש מהאמירות של אביו זנגי ב-1146 את העיר חלב וסביבותיה. הוא שאף להרחיב את גבולות אמירותו ולדחוק אל מחוץ לגבולות המרחב את הצלבנים[2]. לשם כך קרא נור א-דין לאחדות מוסלמית, שסייעה לו גם בהגדלת כוחו הצבאי והכלכלי[3], ותוך שימוש בתעמולה דתית אדירה, הצליח לספח בהדרגה מדרום את דמשק וממזרח את ג'זירה[4]. היעד שהציב לעצמו אז היה כיבוש מצרים הפאטימית, שהשלטון בה נחלש כתוצאה מסכסוכים פנימיים. הצלבנים, שחששו מאיחוד בין סוריה למצרים שיוביל לכיתורם, פשטו מדי פעם על מצרים, ובכך סיפקו לנור א-דין שעת כושר לה נזקק להגשמת תוכניתו. באמצעות פשיטות אלה, הצליחו הצלבנים להשתלט על קהיר, ובתגובה - קראו השליטים הפאטימים לנור א-דין לחוש לעזרתם. הסורים נתקבלו במצרים כמשחררים, וראש צבאו של נור א-דין, שירכוה, בן למשפחה כורדית, מונה לוזיר של הח'ליפה הפאטימי. במות הווזיר שירכוה ב-1169 ירש אותו בן אחיו, צלאח א-דין[5]. נור א-דין, שהשפעתו במצרים הלכה וגדלה, הדיח לבסוף את הח'ליפה הפאטימי, ומינה ב-1171 את צלאח א-דין לנציב מצרים.

שירכּוהעריכה

  ערך מורחב – שירכוה

צלאח א-דיןעריכה

  ערך מורחב – צלאח א-דין

עם מותו של נור א-דין ב-1174 ועליית בנו הקטין א-צאלח איסמעיל אל-מלכ לשלטון, התפוררה האחדות המוסלמית אותה גיבש. צלאח א-דין החל כבר בימי נור א-דין לבסס לעצמו מעמד עצמאי[6], וניצל את הנסיבות החדשות שנוצרו: הוא מרד בשלטון בנו הקטין של נור א-דין, והחל לאחד מחדש את חלקי ממלכתו המתפוררת של נור א-דין[7]. צלאח א-דין, בדומה לנור א-דין, גייס לטובת פעילותו תעמולה דתית נמרצת שקראה לאחדות מוסלמית כנגד הצלבנים. בתעמולתו הדגיש לראשונה את חשיבות ירושלים וקדושתה לאסלאם, ואת החובה לשחררה מידי הצלבנים[8].

צלאח א-דין הפך את מצרים למרכז השלטוני של השושלת האיובית, ולבסיס ממנו יצא למלחמותיו בצלבנים. הוא שאף להרחיב את גבולות ממלכתו לשטחי ארץ ישראל וסוריה במטרה להבטיח למצרים מרחב הגנה קדמי מצפון-מזרח. במקביל, הצליח צלאח א-דין להשתלט גם על צנעא שבתימן, והעמיד שם שליטים מבני משפחתו שהצליחו, לימים, להכיל בתחום שלטונם גם את העיר החשובה מכה[9].

צלאח א-דין הכריע לבסוף את הצלבנים בקרב קרני חיטין ב-1187, ובעקבותיו נפלה גם ממלכת ירושלים בקלות לידי האיובים. אירוע טראומתי זה הוביל לפתיחת מסע הצלב השלישי, במהלכו הצליחו הצלבנים לכבוש רצועת חוף מצור עד יפו, עם מעבר יבשתי צר לרמלה וללוד, אך הניסיונות לכבוש את ירושלים בחזרה כשלו. ב-1192 הגיע צלאח א-דין להפסקת אש עם הצלבנים[10], וכשנה אחר כך הוא נפטר[9].

מסע הצלב השלישי דלדל את אוצר ממלכתם ואבדותיהם בנפש היו כבדות, לכן העדיפו האיובים משלב זה להימנע ככל האפשר מלחימה בצלבנים. הם ניסו לסיים את המאבק עמם באמצעים דיפלומטיים, גם במחיר ויתורים טריטוריאליים[11]. במשך כשלושה עשורים שרר שקט יחסי בין שני המחנות: התמיכה האירופית במסעות הצלב פחתה והצלבנים לא יצאו למתקפות מערי החוף שבהן התבססו[12].

יורשיו של צלאח אל-דיןעריכה

עם מותו של צלאח א-דין התפרקה האימפריה שלו לאמירויות רבות, כשכל אחד מיורשיו מנסה לקרוע לעצמו נתח מהשלל. האימפריה המפוררת לא הצליחה להחזיק מעמד ונכבשה במהרה על ידי כוחות אחרים. צלאח א-דין לא הצליח להבטיח את שרידות הממלכה שלו, בין השאר משום שפיצל אותה, בטרם מותו, בין בניו ואחיו[13]. חלוקה זו הובילה לסדרת מאבקים בין השליטים השונים, בסופם יצא אחיו של צלאח א-דין, אל-מלכ אל-עאדל(אנ'), כשידו על העליונה: עד 1200 הוא הצליח למצב עצמו כשליטה הכולל של האימפריה המאוחדת, ושלטונו התפרש על פני מצרים, ארץ ישראל, מרבית השטח של סוריה וצפון עיראק. גם בני משפחתו ששלטו בחלב, וכן בדרום חצי האי ערב, נשבעו לו אמונים[13]. ברם, גם הוא חילק את הממלכה בין בניו טרם מותו ב-1218, והאימפריה נגררה שוב למאבקי כח פנימיים בין בניו לבין גורמים מרדניים שניסו לפרוק עול. בנו אל-מלכ אל-כאמל, ששלט במצרים, ירש את אביו כסולטאן האימפריה, ונאלץ להתמודד עם מסע הצלב החמישי ומסע הצלב השישי, ועשרים שנות שלטונו, עד מותו ב-1238, לוו בחוסר יציבות תמידית[14]. חוסר יציבות זו נוצלה על ידי הצלבנים, אשר כרתו מערכת בריתות עם האמירויות האיוביות באזור, במסגרתן הצליחו להעביר לרשותם שטחים שונים ללא לחימה, ובכללם, לבסוף, גם את ירושלים[15].

בנו הבכור של אל-כאמל, אל-מלכ אל-עאדל השני(אנ') ירש את כס אביו אך הודח אחרי כשנתיים, ב-1240, על ידי אחיו אל-מלכ א-צאלח איוב. א-צאלח איוב, ששלט בשנים 1240-1249, אמנם הצליח לאחד כמעט את כל שטחי אימפריית צלאח א-דין תחת ידיו, אך כל שנות שלטונו עסק במלחמות פנים עם השליטים האיובים האחרים, עם הצלבנים ועם הח'ווריזמים שנסו מאימת ג'ינגיס ח'אן[16].

סופה של הסולטנות האיוביתעריכה

השושלת האיובית הגיעה אל קיצה במחצית המאה ה-13, לאחר פטירתו של א-צאלח איוב ב-1250, בעת מסע הצלב השביעי. אלמנתו שג'ר א-דור, שמרה בסוד את דבר מותו, שלטה בפועל במצרים במקומו דרך ייזום פקודות בשמו. בכך היא סייעה לשמור על יציבות השלטון והצבא, עד הגעתו למצרים של בנה הבכור ויורש העצר, תוראן שאה, אותו זימנה בחשאי ממקום מושבו בעיראק. בשובו עלה בידו להביס את הצלבנים ולהסיגם מכל השטחים שכבשו[17]. אולם, בניסיון להיפטר מהתלות בגדודי הממלוכים, בראשם עמד המצביא ביברס, נרצח תוראן שאה על ידם[18], והם מינו במקומו, כסולטאנית, את אמו - שג'ר א-דור. מהלך זה לא מצא חן בעיני השליטים האיובים בסוריה, אשר התאגדו לקואליציה שקראה להדחתה, בגיבוי של הח'ליפה העבאסי בבגדאד[17]. רצף חילופי השליטים אחר כך, שחלקם מונו בידי הממלוכים, סימן את קץ שלטון האיובים במצרים[18]. מנגד, עם פלישת המונגולים לשטחי הח'ליפות העבאסית בין 1256–1260, נכבשה סוריה מידי האיובים. אחרי שהביס את המונגולים בקרב עין ג'אלות ב-1260, הכריז על עצמו ביברס כסולטאן והקים את האימפריה הממלוכית[19].

ביסוס הסונה כזרם ההלכתי המרכזיעריכה

עוד בימי נור א-דין, לאחר שכבש שטחים מידי הפאטימים השיעים, החלה "תחייה סונית" בסוריה, שכללה הקמת עשרות מדרסות לכל הזרמים ואסכולות באסלאם. התהליך לווה, במקביל, במאבק קשה בחכמי הדת השיעים ובתומכיהם. אנשי דת סונים החלו להשתלב במנגנון השלטון, והפקידות גויסה מבין בוגרי המדרסות[20]. לאחר עלייתו לשלטון, החל צלאח א-דין תהליך דומה במצרים[8], שהייתה, במשך שנים, מעוז שיעי תחת שלטון האיסמעילים. אל-אזהר הפך למוסד לימודי סוני, ומצרים כולה הפכה למרכז דתי סוני, ולכר פורה למחקר מדעי ולתאולוגיה[21]. יורשי צלאח א-דין החישו את תהליך העברת מרכז הכובד האסלאמי מבגדאד ומפרס - לסוריה ומצרים; הם הקימו רשת צפופה של מדרסות לארבע האסכולות הסוניות, בדומה לנור א-דין, ומשכו אליהן צופים וחכמי דת רבים. כתוצאה מכך גם מרכז הכובד התרבותי - בתחומי השירה והספרות - עבר לאזורי שליטת האיובים[22].

היחס ליהודיםעריכה

היהודים (והנוצרים) באימפריה האיובית היו במעמד של בני חסות, (ד'מי), ולמרות זאת שיעור גבוה למדי מהאוכלוסייה היהודית, יחסית לגודלה, הועסק במוסדות השלטון. ואולם מרבית נושאי המשרות השלטוניות הבכירות היו מוסלמים, ומתי-מעט היהודים שהגיעו בכל זאת למשרות רמות כשל ווזיר - התאסלמו קודם מינויים[23]. רבים מהיהודים שנשאו בתפקיד בחצר השלטון מילאו גם תפקידים בקהילה היהודית, הגם שלא באופן רשמי, וניצלו את מעמדם וקשריהם לסיוע לבני דתם ולהגנה עליהם[24].

עם זאת, השתלבותם של יהודים במנגנוני השלטון לא נבעה מכך שהשליטים האיובים גילו סובלנות יתירה כלפי בני מיעוטים[23]. צלאח א-דין, לדוגמה, הטיל עליהם מגבלות ישנות וחדשות[25], ובמשך כל תקופת שלטון השושלת האיובית רבו ההגבלות שהוטלו על בני החסות היהודים והנוצרים. כזו הייתה, למשל, המגבלה שחייבה את היהודים לענוד סימן מזהה על תרבושם ועל גלימתם, מגבלה שכל תכליתה הייתה השפלה ויצירת הבחנה בינם לבין האוכלוסייה המוסלמית[26]. למרות זאת, מצרים וסוריה תחת שלטון האיובים היוו מפלט נוח יחסית ליהודים שברחו מאל-אנדלוס, אשר נכבשה כמעט כולה עד 1172 בידי אל-מוואחידון שנהגו באכזריות בבני מיעוטים לא מוסלמים[27].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא השושלת האיובית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: The Ayyubids of Damasacus, 1193-1260 (State University of New York Press Albany, 1977), p. 10-11, 13.
  2. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 243.
  3. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 245.
  4. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 246.
  5. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247.
  6. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 247-248.
  7. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 226-228.
  8. ^ 1 2 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 248.
  9. ^ 1 2 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 93.
  10. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-251.
  11. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 252-253.
  12. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 250-252.
  13. ^ 1 2 Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 94.
  14. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 231-233.
  15. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 254.
  16. ^ Carl Brockelmann, History of the Islamic Peoples. Trans. Joel Carmichael and Moshe Perlmann (New York: G. P. Putman's Sons, 1947), p. 232-233.
  17. ^ 1 2 Bernard Lewis, The Middle East: 2000 Years of History from The Rise of Christianity to The Present Day (London: Phoenix Press, 1995), p. 104-105.
  18. ^ 1 2 חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 255.
  19. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 257.
  20. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 244-245.
  21. ^ Bertold Spuler, The Muslim World: A Historical Survey, Part I: The Age of the Caliphs. Trans. F. R. C. Bagley (Netherlands: E.J. Brill, Leiden, 1968), p. 92, 94.
  22. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 253.
  23. ^ 1 2 Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 50.
  24. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 52.
  25. ^ חוה לצרוס-יפה, פרקים בתולדות הערבים האסלאם (ירושלים: מודן, 1982), עמ' 227.
  26. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 68.
  27. ^ Norman A. Stillman, The Jews of the Arab Lands: A History and Source Book (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1979), p. 61.

[דרושה הבהרה]

הקודם:
הפאטמים
האיובים הבא:
הממלוכים