אה"מ רינואון (1895)
אה"מ רינואון הייתה אוניית מערכה דרג ב' פרה-דרדנוט שנבנתה עבור הצי המלכותי בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19. האונייה, שנועדה לפקד על שייטות סיירות הפועלות בתחנות זרות, שימשה כאוניית הדגל של תחנת צפון אמריקה והודו המערבית וצי הים התיכון בתחילת הקריירה שלה. כשהתיישנה ככל שמהירות הסיירות עלתה, רינואון הפכה ליאכטה מלכותית והוסרו ממנה כל החימוש המשני כדי להפוך אותה למתאימה יותר לתפקידים כאלו. היא הפכה לספינת הכשרה של מסיקים ב-1909 ונרשמה לפירוק ב-1913. האונייה נמכרה לגרוטאות בתחילת 1914.
_starboard_quarter.jpg) | |
| אה"מ רינואון בשנת 1905 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת סנטוריון |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת מג'סטיק |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Pembroke Dockyard  |
| תחילת הבנייה | 1 בפברואר 1893 |
| הושקה | 8 במאי 1895 |
| תקופת הפעילות | ינואר 1897 – 31 בינואר 1913 (כ־16 שנים) |
| אחריתה | נמכרה לגריטה ב-1 באפריל 1914 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 13,071 טון |
| אורך | 125.7 מטר |
| רוחב | 22.0 מטר |
| שוקע | 8.3 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 651–674 איש |
| טווח שיוט | 15,700 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 2 מנועי קיטור בהספק 10,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון | שריון עיקרי – 152–203 מ"מ, שריון סיפון – 51–76 מ"מ, צריחי תותחים ראשיים – 76–152 מ"מ, ברבטות – 254 מ"מ, מחיצות הגנה – 152–254 מ"מ, מגדל הניווט – 76–229 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 10 אינץ' (254 מ"מ), 10 תותחים 6 אינץ' (152 מ"מ), 12 תותחים 12 ליטראות (3 אינץ', 76 מ"מ), 12 תותחים 3 ליטראות (1.9 אינץ', 47 מ"מ), 5 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
  | |
תכנון ותיאור
עריכהייצורו של תותח 12 אינץ' חדש היה בפיגור בלוח הזמנים ונאלצו לעכב את שלוש אוניות המערכה שתוכננו עבור התוכנית הימית של 1892 שנועדו להשתמש בתותח החדש. במקומם, נבחר עיצוב של סדרת סנטוריון משופר כדי להשאיר את העובדים במספנת פמברוק מועסקים באופן מלא. לא הייתה אז דרישה רשמית לאוניית מערכה דרג ב' המתאימה לשימוש כאוניית הדגל בתחנות זרות או לתגבור שייטות סיירות, אך ההחלטה לבנות את האונייה הושפעה מאוד מדעותיהם של מפקח הצי, אדמירל משנה ג'ון א. "ג'קי" פישר ומנהל המודיעין הימי, קפטן סייפריאן ברידג' שהעדיפו אוניות קטנות יותר עם חימוש ראשי קטן יותר וחימוש משני גדול. הם לחצו על אוניות נוספות מסוג זה כתחליפים לשתי אוניות המערכה האחרות שתוכננו במקור, אך הדבר נדחה על ידי האדמירליות מכיוון שלא הייתה דרישה לאוניות מערכה נוספות מדרג ב'.
מנהל הבנייה הימית, ויליאם הנרי וייט, הגיש שלושה עיצובים בתחילת אפריל 1892 והקטן ביותר נבחר ב-11 באפריל. העיצוב היה די חדשני בכמה דרכים שונות. זו הייתה אוניית המערכה הראשונה שהשתמשה בשריון הארווי, שאפשר לשריין את הקזמטים המשניים, הראשונה להשתמש בסיפון שריון משופע והראשונה שסיפקה מגנים משוריינים על החימוש הראשי.
מאפיינים כלליים
עריכהרינואון הייתה באורך כולל של 412 רגל 3 אינץ' (125.7 מטרים), רוחב של 72 רגל 4 אינץ' (22.0 מטרים), ושוקע של 27 רגל 3 אינץ' (8.3 מטרים) במעמס מלא. הדחק האונייה היה 11,690 טונות ארוכות (11,880 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-12,865 טונות ארוכות (13,071 טונות) במעמס מלא. לאונייה היה גובה מטאצנטרי של 3.75 רגל (1.1 מטרים) במעמס מלא.
בשנת 1903 מנה הצוות בין 651 ל-674 קצינים ומלחים. היא נחשבה לאונייה טובה על ידי הקברניטים שלה והייתה סירת ים טובה. לאור משימותיה המיועדות בחו"ל, התחתית שלה צופתה נחושת כדי להפחית את הזיהום הביולוגי.
הנעה
עריכהרינואון הונעה על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים עם שלושה צילינדרים אנכיים, שכל אחד מהם הניע מדחף בודד. קיטור למנועים סופק על ידי שמונה דוודים גליליים בלחץ עבודה של 155 PSI (1,069 קילו-פסקל, 11 קילוגרם-כוח לסמ"ר). המנועים תוכננו להפיק סך של 10,000 כוחות סוס (7,500 קילוואט) שנועד להעניק לה מהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש). המנועים התגלו כחזקים מהצפוי ורינואון הגיעה למהירות של 18.75 קשרים (34.73 קמ"ש) במהלך ניסויים ימיים בעת הפלגה עם שוקע מאולץ. האונייה נשאה לכל היותר 1,890 טונות ארוכות (1,920 טונות) של פחם, שהעניקו לה טווח שיוט של 6,400 מיילים ימיים (11,900 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש
עריכההאוניי הייתה חמושה בארבעה תותחי 10 אינץ' (254 מ"מ)/ 32 קליבר Mk III בשני צריחי תותחים תאומים, אחד מקדימה ואחד מאחורה. כל תותח סופק עם 105 פגזים. החימוש המשני שלה כלל עשרה תותחי ירי מהיר (QF) 6 אינץ' (152 מ"מ) 40 קליבר Mk II. חצי תריסר מהתותחים האלו הותקנו בקזמטים בצידי הגוף ושאר התותחים הורכבו על הסיפון העליון בקזמטים במבנה העילי. הגנה מפני סירות טורפדו סופקה על ידי תריסר תותחי QF 12 פאונד 12 cwt. שמונה מהם הורכבו על הסיפון העליון באמצע האונייה. הם ירו פגזים בקוטר 3 אינץ' (76 מילימטרים), במשקל 12.5 ליברות (5.7 קילוגרם) במהירות לוע של 2,548 רגל לשנייה (777 מטר לשנייה). 200 פגזים סופקו לכל תותח. רינואון נשאה גם שמונה תותחי הוצ'קיס QF 3 פאונד. כל תותח סופק עם 500 פגזים. היו לה חמישה צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ), אחד בירכתיים מעל המים ושניים בכל צד רוחב מתחת למים.
שריון
עריכהההגנה של האונייה הורכבה בדרך כלל משריון הארווי וחגורת השריון הראשית שלה בקו המים הייתה בעובי 6–8 אינץ' (152–203 מילימטרים). החגורה נמתחה לאורך 210 רגל (64.0 מטרים) באמצע האונייה ובגובה 7.5 רגל (2.3 מטרים), מתוכם 5 רגל (1.5 מטרים) היה מתחת לקו המים בתפוסה סטנדרטית. מחיצות אלכסוניות קדמיות ואחוריות, בעובי 10 אינץ' (254.0 מילימטרים) ו-6 אינץ' (152 מילימטרים), חיברו את חגורת השריון לברבטות. הרצועה העליונה של שריון בעובי 6 אינץ' הייתה באורך 180 רגל (54.9 מטרים) ובגובה 6.75 רגל (2.1 מטרים). היא כיסתה את צד האונייה בין החלק האחורי של הברבטות עד לגובה הסיפון הראשי. מחיצות אלכסוניות בעובי 6 אינץ' חיברו את השריון העליון לברבטות.
רינואון הייתה אוניית המערכה הבריטית הראשונה שנבנתה עם סיפון משוריין משופע מאחורי החגורה הראשית כפי שהיה נהוג בשימוש על סיירות ממוגנות בריטיות. החלק העליון של סיפון המגן היה אחיד עם החלק העליון של חגורת השריון הראשית והשתפע מטה בזווית של 45° כדי לפגוש את החלק התחתון של החגורה. הוא היה בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) באזור השטוח ובעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) בחלק המשופע והתפרס בין הברבטות. מחוץ לברבטות, הסיפון התחתון היה בעובי 3 אינץ' ונפרס לעבר קצות האונייה.
הברבטות היו מוגנות על ידי לוחות שריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים). צריחי התותחים שהגנו על החימוש הראשי היו בעובי 6 אינץ' בחזית, עם דפנות בעובי 3 אינץ' וגג בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) גג. הם נבנו בתחילה ללא דופן אחורית בגלל בעיות חלוקת משקל עם הצריחים. הקזמטים בסיפון העליון היו מוגנים על ידי לוחות שריון בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) בחזית ובצדדים, אך לקזמטים בסיפון הראשי היו חזיתות ודפנות בעובי 6 אינץ'. צינור הטורפדו האחורי היה מוגן במעטפת בעובי של 3–6 אינץ'. דפנות מגדל הניווט הקדמי היו בעובי 9 אינץ' (229 מילימטרים) בעוד אלו של מגדל הניווט האחורי היו בעובי של 3 אינץ' בלבד.
בנייה וקריירה
עריכה
רינואון הונחה במספנת פמברוק ב-1 בפברואר 1893 והושקה ב-8 במאי 1895. היא הושלמה בינואר 1897 בעלות של 751,206 ליש"ט, אבל אז עברה ניסויים ימיים ארוכים שכללו החלפת להבי המדחף שלה שנמשכו עד יוני. האונייה נכנסה לשירות ב-8 ביוני 1897 ושימשה כאוניית הדגל של המפקד העליון, תת אדמירל סר נואל סלמון, VC, ב-26 ביוני, בסקירת הצי בספיטהד לרגל יובל היהלום של המלכה ויקטוריה, עם הנסיך מוויילס על האונייה.
.jpg)
היא הוצמדה לזמן קצר לפלגה הראשונה של שייטת התעלה, בין 7 ל-12 ביולי לצורך תמרונים מול החוף הדרומי של אירלנד. ב-24 באוגוסט, רינואון הפכה לספינת הדגל של פישר, והקלה על הסיירת הממוגנת קרסנט כאוניית הדגל של תחנת צפון אמריקה והודו המערבית. האונייה המשיכה כך עד שהחלה שיפוץ במאי 1899.
עם השלמת השיפוץ שלה ביולי, היא עברה לצי הים התיכון, והפכה שוב לאוניית הדגל של פישר. פישר, חסיד חזק של העיצוב של רינואון, מצאה אותה נחשקת מאוד עבור אירוח האירועים החברתיים הנדרשים מאוניית דגל בימי שלום. קפטן יו טירוויט מונה למפקדה ב-19 במרץ 1900. רינואון עברה גם שיפוץ מיוחד במלטה מפברואר עד מאי 1900 כדי לעמוד בדרישות של פישר עבורה. זה כלל את העברת תותחי 12 פאונד מהסיפון הראשי למבנה העילי. האונייה הופעלה מחדש ב-19 בנובמבר 1900, ושימשה כאוניית דגל עד שפישר סיים את תפקידו כמפקד העליון ב-4 ביוני 1902, ולאחר מכן המשיכה לשרת בצי הים התיכון כספינה פרטית תחת קפטן חדש, ארתור מאריי פארקהאר. רינואון השתתפה בתמרונים משולבים מול קפלוניה ומוראה בין 29 בספטמבר ל-6 באוקטובר 1902.
לאחר סיום התמרונים, היא נותקה מצי הים התיכון וחזרה לבריטיה כדי להצטייד במיוחד בפורטסמות' כדי לשאת את הדוכס והדוכסית מקונוט לסיור מלכותי בהודו. שינויים אלו כללו הסרה של תותחי הסיפון הראשי בקוטר 6 אינץ'. לאחר השינויים, היא כונתה " יאכטת אוניית המערכה". רינואון נשאה את הדוכס והדוכסית לסיור המלכותי שלהם בהודו מנובמבר 1902 עד מרץ 1903. האונייה הצטרפה מחדש לצי הים התיכון באפריל. באוגוסט היא החליפה את ונראבל כאוניית הדגל של הצי כדי שהאונייה האחרונה תוכל לעבור שיפוץ. בין 5 ל-9 באוגוסט 1903, רינואון השתתפה בתמרונים מול חופי פורטוגל.
רינואון הוכנסה למילואים בדבון ב-15 במאי 1904, למרות שהיא השתתפה בתמרונים בחודש שלאחר מכן. ב-21 בפברואר 1905, האונייה החלה בשיפוץ מיוחד בפורטסמות' כדי להגדיר אותה כיאכטה מלכותית. במהלך השיפוץ, שארית החימוש המשני שלה הוסר כדי להגדיל את מקומות הלינה שלה. ב-8 באוקטובר, רינואון עזבה את פורטסמות' לכיוון ג'נובה, איטליה. בג'נובה, הנסיך והנסיכה מוויילס - המלך לעתיד ג'ורג' החמישי והמלכה מרי - יצאו לסיור מלכותי בהודו. הסיירת הממוגנת טריבל ליוותה את האונייה במהלך הסיור. בסיום הסיור, רינואון עזבה את קראצ'י ב-23 במרץ 1906 והגיעה לפורטסמות' ב-7 במאי. היא הוכנסה למילואים ב-31 במאי.
במאי 1907 צורפה רינואון לצי הבית כ"יאכטה בת". בין אוקטובר לדצמבר 1907, נשאה רינואון את אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד ואת המלכה ויקטוריה אאוחניה למסע רשמי מספרד לבריטניה ובחזרה. האונייה הועברה לפלגה הרביעית, צי הבית, בפורטסמות' ב-1 באפריל 1909. חמישה חודשים לאחר מכן, 25 בספטמבר, היא החלה בשיפוץ במספנת פורטסמות' כדי להסב אותה לשימוש כספינת אימונים של מסיקים.
רינואון שימש לזמן קצר כאוניית אספקה לאה"מ טריומף באוקטובר לפני שהשיפוץ שלה הושלם בנובמבר. במהלך סקירת ההכתרה בספיטהד ב-24 ביוני 1911 עבור המלך ג'ורג' החמישי, האונייה שימשה כספינת אירוח. היא נפגעה קלות כאשר מכלית המים Aid נגחה בה ב-26 בנובמבר 1911. רינואון הוצעה למכירה ב-31 בינואר 1913 ופורקה חלקית. בדצמבר 1913 היא עגנה בשרטון האם והמתינה לפירוק. ב-1 באפריל 1914 היא נמכרה במכירה פומבית ליוז בולקוב עבור גרוטאות במחיר של 39,000 ליש"ט. היא נגרטה בבלית'.
