בגאומטריה דיפרנציאלית , בהינתן עקומה במישור
γ
:
[
0
,
L
]
→
R
2
{\displaystyle \gamma :[0,L]\to \mathbb {R} ^{2}}
בפרמטריזציה טבעית , אֵבוֹלוּט (באנגלית : Evolute ) מוגדר כמקום הגאומטרי של כל מרכזי העקמומיות [1] שלה.
אבולוט של אליפסה הוא אסטרואידה מתוחה בציר המשני של האליפסה נוסחת האבולוט היא:
E
→
(
s
)
=
γ
→
(
s
)
+
R
(
s
)
n
→
(
s
)
=
γ
→
(
s
)
+
1
k
(
s
)
n
→
(
s
)
{\displaystyle {\vec {E}}(s)={\vec {\gamma }}(s)+R(s){\vec {n}}(s)={\vec {\gamma }}(s)+{\frac {1}{k(s)}}{\vec {n}}(s)}
כאשר
k היא העקמומיות של העקומה
γ
{\displaystyle \gamma }
(המתקבלת לפי משוואות פרנה מתוך
d
v
→
d
s
=
v
→
′
(
s
)
=
k
(
s
)
n
→
(
s
)
{\displaystyle \ {\frac {d{\vec {v}}}{ds}}={\vec {v}}'(s)=k(s){\vec {n}}(s)}
, או בנוסחה מפורשת
k
(
s
)
=
⟨
γ
→
″
(
s
)
,
n
→
(
s
)
⟩
{\displaystyle \ k(s)=\langle {\vec {\gamma }}''(s),{\vec {n}}(s)\rangle }
)
R
(
s
)
=
1
k
(
s
)
{\displaystyle \ R(s)={\frac {1}{k(s)}}}
הוא רדיוס העקמומיות
n
→
(
s
)
{\displaystyle {\vec {n}}(s)}
הוא וקטור יחידה הניצב לווקטור המשיק לעקומה
v
→
(
s
)
=
γ
→
′
(
s
)
{\displaystyle {\vec {v}}(s)={\vec {\gamma }}'(s)}
ויוצר עמו בסיס אורתונורמלי בעל אוריינטציה חיובית.אנליטית , ניתן לתאר את האבולוט כתמונה הסינגולרית של ההעתקה
(
τ
,
s
)
⟼
F
→
(
τ
,
s
)
=
γ
→
(
s
)
+
τ
n
→
(
s
)
{\displaystyle \ (\tau ,s)\longmapsto {\vec {F}}(\tau ,s)={\vec {\gamma }}(s)+\tau {\vec {n}}(s)}
.במקום זה, המתקבל עבור
τ
=
1
/
k
(
s
)
{\displaystyle \ \tau =1/k(s)}
, הנורמלים בנקודות קרובות איניפיניטסימלית נחתכים ולכן
(
τ
,
s
)
{\displaystyle \ (\tau ,s)}
לא מהווים מערכת קואורדינטות מוגדרת היטב. מכאן נובע שהאבולוט הוא מעטפת של כל הנורמלים לעקומה.[דרושה הבהרה]
משפט שימושי לחישוב אורך של קשת (רגולרית ובלי קודקודים, כלומר:
k
(
s
)
,
k
′
(
s
)
≠
0
{\displaystyle \ k(s),k'(s)\neq 0}
) על האבולוט טוען שאורך הקשת שווה להפרש רדיוסי העקמומיות בנקודות הקצה:
∫
s
1
s
2
|
E
′
(
s
)
|
d
s
=
∫
s
1
s
2
|
(
d
d
s
R
′
(
s
)
)
n
→
(
s
)
|
d
s
=
∫
s
1
s
2
|
R
′
(
s
)
|
d
s
=
|
∫
s
1
s
2
R
′
(
s
)
d
s
|
=
|
R
(
s
2
)
−
R
(
s
1
)
|
{\displaystyle \ \int _{s_{1}}^{s_{2}}|E'(s)|ds=\int _{s_{1}}^{s_{2}}\left|\left({\frac {d}{ds}}R'(s)\right){\vec {n}}(s)\right|ds=\int _{s_{1}}^{s_{2}}|R'(s)|ds=\left|\int _{s_{1}}^{s_{2}}R'(s)ds\right|=\left|R(s_{2})-R(s_{1})\right|}
כאשר המעבר הלפני האחרון נעשה מאחר ש-R היא פונקציה מונוטונית (עולה או יורדת) של s בקשת רגולרית, ו-
E
→
′
(
s
)
=
γ
′
(
s
)
+
R
′
(
s
)
n
→
(
s
)
+
R
(
s
)
n
→
′
(
s
)
=
v
→
(
s
)
+
R
′
(
s
)
n
→
(
s
)
−
R
(
s
)
k
(
s
)
v
→
(
s
)
=
R
′
(
s
)
n
→
(
s
)
{\displaystyle \ {\vec {E}}'(s)=\gamma '(s)+R'(s){\vec {n}}(s)+R(s){\vec {n}}'(s)={\vec {v}}(s)+R'(s){\vec {n}}(s)-R(s)k(s){\vec {v}}(s)=R'(s){\vec {n}}(s)}
לפי משוואות פרנה .
הדיון הראשון באבולוט נמצא בכרך ה-V של הספר "חרוטים" ("Conics") מאת אפולוניוס (בסביבות 200 לפני הספירה), אך מי שנחשב לראשון שלמד אותם בצורה יסודית הוא כריסטיאן הויגנס (1673 ).