אוריינטליזם (ספר)
אוריינטליזם (באנגלית: Orientalism) הוא ספר שפרסם ב-1978 חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד. הספר מעורר המחלוקת הגדיר מחדש את המונח "אוריינטליזם" כמכלול של הנחות שווא העומדות ביסוד הגישה המערבית כלפי חקר המזרח התיכון. לפי סעיד המזרחנות מאופיינת "בדעה קדומה אירוצנטרית, מתוחכמת ועקבית, כנגד העמים הערבים-אסלאמיים ותרבותם". סעיד טוען שמסורת ארוכה של דימויים רומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערבית, נתנה באופן עקיף הצדקה לשאיפות האימפריאליות האירופיות והאמריקאיות במזרח. באותה תקיפות, סעיד מגנה את הנטייה של האליטות הערביות להפנים את הרעיונות של המזרחנות המערבית אודות התרבות הערבית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אדוארד סעיד |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספרות פוליטית |
| נושא |
אוריינטליזם  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Vintage Books |
| תאריך הוצאה | 1978 |
| מספר עמודים | 368 |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 039474067X |
| הספרייה הלאומית | 002665441, 002001072 |
  | |
עד עתה, בכל הנוגע לארצות הברית, זאת תהיה הגזמה מועטה בלבד לומר שהמוסלמים והערבים נתפסים בעיניהם כספקי נפט או טרוריסטים פוטנציאליים. מעט מאוד מהפרטים, מהמורכבות האנושית, מהתשוקה שבחיים המוסלמיים-ערביים נמצאת במודעות אפילו של אלה שמקצועם הוא הדיווח על עולם זה. מה שיש לנו במקום, הוא סדרה של קריקטורות גולמיות וחד מימדיות של העולם המוסלמי, המוצגות בצורה כזאת שתכשיר אלימות צבאית כנגד עולם זה.
— אדוארד סעיד, The Nation
השפעה עריכה
אוריינטליזם נחשב לספר החשוב ביותר של אדוארד סעיד ותורגם ל-36 שפות לפחות. הוא היה המוקד של מספר רב של דיונים ופולמוסים, במיוחד עם ברנרד לואיס, שעל עבודתו נמתחה ביקורת בפרק האחרון של הספר, תחת הכותרת "אוריינטליזם בן זמננו: השלב האחרון". באוקטובר 2003, חודש לאחר מותו של סעיד, פובליציסט בעיתון לבנוני כתב כי באמצעות השפעת ספרו אוריינטליזם "המבקרים של סעיד מסכימים עם מעריציו בכך שהאיש עשה במו ידיו מהפכה בלימודי המזרח התיכון בארצות הברית". הוא ציטט ביקורת שטוענת כי מאז פרסום אוריינטליזם "לימודי המזרח התיכון בארצות הברית נשלטים על ידי הפרדיגמה הפוסט קולוניאלית של סעיד" (Daily Star, October 20, 2003).
אומנם, אוריינטליזם איננו המחקר הראשון שביקר את הידע המערבי ואת המחקר המערבי אודות המזרח: "לעבד אלרחמן אלג'ברתי, הכרוניקאי המצרי ועד ראייה לפלישת נפוליאון למצרים ב-1798, לדוגמה, לא היה ספק בכך שמשלחת המחקר של נפוליאון אינה אלא כיבוש צבאי במסווה". גם בעשורים האחרונים נעשו מחקרים שהראו את הזיקה בין הכתיבה המזרחנית לבין השלטון האירופי וייצוגיו.
עם זאת, אוריינטליזם מתייחד בהיותו מחקר פרטני ומשפיע בתוך המחקר האוריינטליסטי. האנתרופולוג טלאל אסד טוען שאוריינטליזם איננו רק קטלוג של דעות קדומות מערביות אודות הייצוג השגוי של הערבים והמוסלמים, אלא גם ובעיקר חקירה וניתוח של "המבנה הסמכותני של הדיון האוריינטלי – היותו סגור, ונותן הוכחות ואשרורים עצמיים, שיח זה החוזר על עצמו שוב ושוב בטקסטים מחקריים, ספרות נוסעים, ספרות פרוזה ואמרות כנף של אישי ציבור". אכן, הספר מתאר איך "הדימוי המקודש של האוריינטליסט כדמות קפדנית שלא מתחשבת בעולם הסובב אותה ושקועה כל כולה בכתבים בשפות זרות ומסתוריות נצבעה בגוון כהה עת התברר היאך העסק האפל של שליטה בעמים אחרים היווה רקע לאותו מחקר".
ביקורות עריכה
מבקרי סעיד, כמו המזרחן ברנרד לואיס, טוענים שהסקירה של סעיד מכילה אי דיוקים, וטעויות מתודולוגיות וקונספטואליות רבות. סעיד מתעלם מהתרומות הרבות והמקוריות לחקר תרבויות המזרח שנעשו על ידי חוקרים מערביים במהלך עידן הנאורות והתקופה הוויקטוריאנית. התאוריה של סעיד לא מסבירה מדוע הצרפתים והאנגלים התעניינו במחקר האסלאם במאה ה-16 וה-17, הרבה לפני שהייתה להם איזושהי תקווה לשלוט על המזרח התיכון. עוד טענו נגדו שהוא התעלם מהתרומה של חוקרים איטלקים, הולנדים, ובמיוחד מהתרומה העצומה של המלומדים הגרמנים (סעיד עצמו הודה בהתייחסות המועטה לגרמנים בהקדמתו לספר). לואיס טען שהמחקר המזרחני שיצא ממדינות אלה היה יותר חשוב מהמחקר שיצא מבריטניה וצרפת, אבל סעיד לא הזכיר אותם מכיוון שלמדינות אלה או שלא היה מושבות קולוניאליות במזרח התיכון כלל (הולנד, גרמניה), או שלא היה קשר בין מושאי המחקר שלהן לבין המושבות שלהן (איטליה). ובקיצור, כשסעיד בא להוכיח את טענתו בדבר המניע האימפריאלי של המחקר האוריינטליסטי, הוא ברר מתוך ים המחקר העצום רק את החלקים המתאימים לשיטתו, והתעלם מחומרים רבים וחשובים לא פחות, ואולי אפילו יותר, שאין בינם לבין אימפריאליזם דבר וחצי דבר.
וכמו שלואיס שואל:
איזו מטרה אימפריאלית התגשמה בפענוח השפה המצרית העתיקה, לדוגמה, והשבת הידע הנשכח לעם המצרי, הגאה בעברו העתיק?
— אסלאם והמערב: 1999
לואיס טען שהאוריינטליזם צמח מההומניזם, הנבדל מהאידאולוגיה האימפריאליסטית, ולפעמים אף נוגד אותה. המחקר האוריינטלי על האסלאם צמח מדחיית הדוֹגמה הדתית, והיה לתמריץ חשוב לגילוי תרבויות אלטרנטיביות. לואיס כינה כ"פרוטקציה אינטלקטואלית" את הטיעון שרק בני תרבות מסוימת יכולים לבקר את תרבותם באופן יעיל.
סעיד טען בתגובה, שאת הביקורת של לואיס צריך לשים בהקשר הנכון. הטיעון הבסיסי של סעיד אומר שהאוריינטליזם נוצל ככלי אימפריאלי, ולכן אי אפשר לראות את הביקורת של לואיס כאובייקטיבית וחפה מאינטרסים, כמו שלואיס היה רוצה להציג את עצמו, אלא לאור מה שסעיד טען, הנטיות הניאו אימפריאליות של לואיס, כמו שעולה מהקריירה הפוליטית או פוליטית למחצה של האחרון והתבטאויותיו.
בריאן טורנר ביקר את עבודתו של סעיד בכך שסעיד עשה למחקר האוריינטלי מה שהוא טען שהמחקר האוריינטלי עשה למזרח. לפי טורנר, סעיד לקח את המסורת האוריינטלית המגוונת ורבת הפנים והכניס את כולה תחת אותה תווית. מבקרים אחרים טוענים שאומנם קיימים עיוותים ופנטזיות רבות במחקר, אבל הטענה כאילו המחקר האוריינטלי צייר את המזרח כתמונת ראי של המערב היא מוגזמת ואינה נכונה.
רוברט ארווין (אנ') כתב בספרו "בשל התשוקה לדעת: האוריינטליסטים ואויביהם" (אנ') (2006), שזו הייתה טעות מצידו של סעיד לתאר את האוריינטליזם כמרוכז ברובו במזרח התיכון, ובמיוחד בפלסטין ובמצרים, מכיוון שהמנדט על פלשתינה (1920–1948) ומצרים הבריטית (אנ') (1882–1956) היו בשליטה אירופית ישירה רק לזמן קצר, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20; לפיכך הם דוגמאות גרועות לתאוריה של סעיד על האימפריאליזם התרבותי המערבי. לדברי ארווין, האוריינטליזם היה צריך להתרכז בדוגמאות ראויות לציון של אימפריאליזם והגמוניה תרבותית, כמו המושבה הבריטית הודו (1858–1947) והמושבות הרוסיות באסיה (1721–1917), אבל הוא לא עשה זאת, משום שכאינטלקטואל ציבורי, אדוארד סעיד היה מעוניין יותר להעלות נקודות פוליטיות על הפוליטיקה של המזרח התיכון בכלל, ושל פלסטין בפרט. יתרה מזו, על ידי התרכזות יתרה במזרחנות הבריטית והצרפתית, סעיד התעלם מכך שהחוקרים הדומיננטיים בלימודי המזרח של המאה ה-19 היו אקדמאים ואינטלקטואלים גרמנים והונגרים, שלמדינותיהם לא היו מושבות במזרח. ארווין אומר בכנות כי "הספר נראה לי כיצירה של שרלטנות ממארת שקשה להבחין בה בין טעויות כנות לבין מצגי שווא מכוונים."[1]
חוקר הדת האמריקני ג'ייסון אננדה ג'וזפסון (אנ') טען כי נתונים מיפן מסבכים את התזה של סעיד על האוריינטליזם כתחום הקשור לכוח האימפריאלי. לא רק שאירופים חקרו את יפן ללא כל תקווה ליישב אותה, אלא שאקדמאים יפנים מילאו תפקיד בולט כמודיעים וכבני שיח בדיסציפלינה אקדמית זו, וסיפקו מידע הן על שיטות העבודה וההיסטוריה שלהם והן על ההיסטוריה של סין.[2] יתרה מזו, ג'וזפסון תיעד כי ועידות אירופיות על מזרח אסיה קדמו לוועידות האירופיות על המזרח התיכון שתיאר סעיד, מה שמחייב כרונולוגיה חלופית של ההתעניינות האקדמית המערבית במזרח.
תרגום לעברית עריכה
- "אוריינטליזם". הוצאת עם עובד, תרגמה: עתליה זילבר, 2000
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- אוריינטליזם, באתר OCLC (באנגלית)
- יורם ברונובסקי, המערב צודק, לפעמים, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2003
הערות שוליים עריכה
- ^ Irwin, Robert. 2006. For Lust of Knowing: The Orientalists and their Enemies. London: Allen Lane. pp. 159–60, 281–82.
- ^ Josephson, Jason Ānanda (2012). The Invention of Religion in Japan. Chicago: University of Chicago Press. pp. 245–50. ISBN 9780226412351.