ויקיפדיה

עידן הנאורות

תקופה בהיסטוריה האינטלקטואלית המערבית מסוף המאה ה-17 ועד סוף המאה ה-18, שבמרכזה צרפת אך גם מקיפה מדינות אחרות באירופה
(הופנה מהדף הנאורות)

עידן הנאורות (מוכר גם במונחים: עידן האורות, תנועת הנאורות, "תנועת ההשכלה" (בהקשר היהודי); באנגלית: Age of Enlightenment; בצרפתית: Siècle des Lumières; בגרמנית: Aufklärung) הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. בין השאר, התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית ויש הטוענים שגם למהפכה הצרפתית.[1][2][3] בין הרעיונות שמזוהים עם שלל הווריאציות שלה ניתן למנות את החוק הטבעי, החירות, הקדמה, הסובלנות הדתית, האחווה, השלטון החוקתי והפרדת דת ומדינה. דיון רחב עדיין מתנהל על רבים מעקרונות תנועות הנאורות השונות, תנועת הנאורות ככללה זוכה לביקורת במיוחד מהפילוסופיה הקונטיננטלית נוסח ניטשה.[4][5]

רעיונות הנאורות הגיעו גם אל היהדות – ורעיונות אלה הובילו בסופו של דבר את הבסיס הרעיוני לייסוד היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית. רוב הרבנים ראו בהשכלה בעיה, זרם זה בא לידי ביטוי בפתגם שטבע החת"ם סופר "חדש אסור מן התורה", שהוביל לייסוד היהדות האורתודוקסית. ומנגד רעיונות הנאורות אלה גרמו, כתנועת נגד, להקמת תנועת החסידות שעשתה את אחת המהפכות הגדולות ביותר בעולם היהודי.

דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית', פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (עושר העמים). חיבור זה השפיע – בין השאר – השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.

המונח העברי "עידן הנאורות" תורגם מצרפתית (Siècle des Lumières) על ידי מיכאל הרסגור. זאת לעומת המונח האנגלי המקביל, "The Age of Enlightenment", "עידן ההארה" (השכלה), ובגרמנית – Aufklärung ("הארה" או "הצטללות").

בין ההיסטוריונים לא קיים קונצנזוס לגבי תחילתו של עידן הנאורות, והדעות נעות בין אמצע המאה ה-17 לתחילתה של המאה ה-18, כמעין תאריך ברירת מחדל.[6] את מקורותיו של עידן זה ניתן למצוא בחיבורו של רנה דקארט "מאמר על המתודה", שפורסם בשנת 1637. אחרים תוחמים את תחילת עידן הנאורות בתחילתה של המהפכה המהוללת בבריטניה בשנת 1688 או בפרסום ספרו של אייזק ניוטון "עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". את סופו של עידן הנאורות, תוחמים חלק מההיסטוריונים במהפכה הצרפתית בשנת 1789 או בתחילתן של המלחמות הנפוליאוניות (1804–1815) כנקודות הציון הנוחות ביותר לסיומה של תקופה זו.[7]

רציונליות כבסיס לחיים: על כמה מאפיינים משותפים

עריכה

הוגי עידן הנאורות האמינו שהפתרון לכל חוליי העולם נעוץ בחשיבה רציונלית. הרציונליות הייתה אמורה להחליף את הדת ואמיתות המבוססות על אריסטוקרטיה ומבנים חברתיים באמיתות המוגדרות על ידי רציונליות ושכל ישר. בעקבות זאת, מבנים חברתיים הפסיקו להיות מוגדרים על ידי האמונה באל ובמקורות הדתיים המסורתיים של סמכות, ואימצו מקורות כמו דאיזם, החוק הטבעי, פילוסופיית הטבע, השיטה המדעית ודרכים מתודיות אחרות של חשיבה. כמו כן, תאוקרטיות ואריסטוקרטיות שעברו בירושה הוחלפו בדמוקרטיות ורפובליקות בהנהגת אנשים שראו בעצמם "אנשי עילית של עידן הנאורות" בשל הרציונליות והשכל הישר בהם ניחנו.

במאמרו המפורסם משנת 1784 "מהי הנאורות?" הגדיר אותה עמנואל קאנט במילים הבאות:

"הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו. חוסר־בגרות הוא חוסר היכולת להשתמש בהבנה ללא הדרכה של מישהו אחר. חוסר בגרות שכזה, שאנו גורמים לעצמנו אם הוא לא בגלל חוסר חכמה, נובע בשל חוסר נחישות ואומץ להשתמש בשכל ללא הדרכה של מישהו אחר. המוטו של הנאורות הוא אם כן: העז לדעת (Sapere aude)! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך.[8]"

הוגי עידן הנאורות חלקו ערכים רבים, בהם:

  • בני האדם הם יצורים תבוניים, ולכן עליהם ללמוד, להשכיל, לשאול, להעז, להעביר ביקורת ולערער.
  • העם צריך להיות הריבון ולא הכנסייה. אסור לבני האדם להיות משועבדים לכנסייה ולקבל על עצמם את החיים שהיא כופה עליהם.
  • המדינה קיימת כדי להגן על זכויות הפרט, ולא להפך.
  • כל אדם זכאי לכבוד עצמי וחופש אישי מקסימלי.
  • דמוקרטיה היא צורת הממשל הטובה ביותר.
  • כל בני האדם שווים, בלי הבדל גזע, מוצא אתני, דת או לאום.
  • השיטה המדעית היא בת-הברית היחידה שלנו להבחין בין אמת לבדייה בעולם הפיזי; והמדע, בשימוש נכון, הוא כוח חיובי לטובת כל האנושות.
  • לכל בני האדם יש הזכות לחופש דיבור והבעה, לחופש התאגדות, החופש להאמין (או אף לא להאמין) בכל דת, והזכות לבחור את מנהיגיהם.
  • דוֹגמה דתית וחוויות מיסטיות נחותות מההיגיון והפילוסופיה וחלק נכבד מהדוֹגמה הדתית הקלאסית הזיקה לרוב האנושות.

ראיית האדם כיצור רציונלי ערערה את ההצדקות שבהן השתמשו כבסיס לאי־שוויון בין בני אדם. רבים מאנשי ההשכלה קראו לחקיקת חוקים שיגבילו את המונרכיה וידאגו לסדר רציונלי של השלטון. משהתברר שניסיון זה אינו צולח, בחרו מדינאים שהושפעו מההשכלה בצרפת ובאמריקה במרד ובמהפכה. תהפוכות עידן הנאורות הובילו למלחמת העצמאות של ארצות הברית כמו גם למהפכה הצרפתית והשפיעו באופן משמעותי על המהפכה התעשייתית. רעיונות מעולם הנאורות השפיעו רבות גם על חוקת ארצות הברית.

אחד המניעים למהפכות היה רעיון מרכזי אחר בתפיסת ההשכלה, והוא רעיון הקדמה, כלומר התפיסה הגורסת שהאנושות מתקדמת אל עבר תנאי חיים טובים יותר, הן מבחינה מוסרית ופוליטית והן מבחינה טכנולוגית. רעיון הקדמה התפתח על רקע האופטימיות שיצרו תופעות חברתיות חשובות שהתגברו בתקופה זו, כמו הקפיטליזם, התיעוש והבורגנות.

כאמור, הנאורות גם סימנה את עלייתו של הקפיטליזם ותפוצה רחבה של חומר מודפס. האנציקלופדיה הצרפתית (Encyclopédie), שפורסמה אז, שילבה מאמרים ששיקפו חשיבה חופשית עם מידע טכנולוגי. את האנציקלופדיה ערכו דני דידרו וז'אן לה רון ד'אלמבר בסוף המאה ה-18. בהפקתה השתתפו הוגים חשובים כוולטייר ורוסו. האנציקלופדיה לא הייתה רק תוצר של מחקר מדעי, אלא גם כלי לביקורת פוליטית על השלטון. כך היה ברור מתמיד הקשר בין השכלה למהפכנות.

מאפיין נוסף של חלק מהוגי ההשכלה (אם כי לא של כולם) הוא יחס ביקורתי לכנסייה. חלקם היו אנטי-קלריקליים ממש (בעיקר בצרפת, שבה הייתה הכנסייה חלק מהמנגנון השלטוני המושחת), בעוד אחרים אימצו תפישות דאיסטיות, הרואות באל מעין אומן, שברא את העולם כמנגנון מכני, כמו מנגנון מסובך של שעון. דגש זה הבליע את המחלוקות המוסריות הכרוכות בדת. גישה זו תרמה לפופולריות של ההשכלה, בשל המחיר הכבד שאירופה שילמה במלחמות הדת שניטשו בה מאז המאה ה-16 בעקבות הרפורמציה.

עקרונות חופש וכבוד האדם הובילו למהפכה הומניטרית בהנהגת הוגים כצ'זארה בקאריה וג'רמי בנת'ם, שהשפיעה מאוד על דעת הקהל במדינות מערב אירופה, הביאה לרפורמות מקיפות בחוק, והצליחה תוך כמאה שנה לבטל חוקים ומנהגים אלימים רבים שרווחו במשך מאות ואלפי שנים לפני כן, כגון עבדות, עונשי מוות, עינויים והטלת מומים, כליאה ללא משפט, ואף התעללות בבעלי חיים.

הנאורות בקרב הקהילות היהודיות באירופה הובילה לפריחתה של תנועת ההשכלה, והתפתחות הזרמים החדשים שפרשו מן היהדות המקובלת.

מבקרי הרעיון של תנועה אירופית משותפת מציינים את הדומיננטיות של המחשבה הצרפתית בתנועת הנאורות, שהייתה המרכזית בהתפתחות הרעיונות של הנאורות. אפשר גם להצביע על קבוצות לאומיות נוספות כמו הגרמנים, הסקוטים ואחרים.

הנאורות בפילוסופיה

עריכה

האמפיריציזם של פרנסיס בייקון והרציונליזם של רנה דקארט הניחו את היסודות למחשבת הנאורות.[9] כך, בעוד שהניסיון של דקארט לבסס מדעים על קרקע מוצקה מבחינה מטאפיזית נתפס כאי-הצלחה, מתודת הטלת הספק שלו הצליחה יותר כדרך ניתוח פילוסופי ובה בעת הובילה לתפיסה דואליסטית של רוח וחומר.[10] הטלת הספק שלו שוכללה בחיבורו של ג'ון לוק "חיבור בנוגע להבנה האנושית" ועוד יותר מכך בכתביו של דייוויד יוּם מאמצע המאה השמונה עשרה.[9] ברוך שפינוזה אתגר את הדואליזם הקרטזיאני באמצעות טענת אחדות החומר כפי שניתן לראות ב"מאמר תאולוגי-מדיני" ומאוחר יותר גם ב"תורת המידות" (אתיקה).

כתוצאה מהאמור, ולפי הפלוסוף יונתן ישראל, נוצרו להן שתי מסורות נבדלות של פילוסופיית הנאורות:[11] (1) המסורת המתונה, שצמחה בעקבות דקארט, לוק וכריסטיאן וולף, ביקשה לאזן בין הקריאה לרפורמות במערכות הכוח המסורתיות ובין האמונה. (2) המסורת הרדיקלית יותר, שצמחה בעיקר בעקבות עבודותיו של שפינוזה, מסורת שקראה לדמוקרטיה, לחירות אישית, לחופש הביטוי ולמחיקת הסמכות הכנסייתית. המסורת הראשונה נטתה לדאיזם, בעוד האחרונה ניתקה לחלוטין את המוסר מהדת ומהתאולוגיה. לשתי המסורות הללו צמחה תגובת נגד, "הנאורות שכנגד", שקראה לחזרה לדת.

עקרונות פילוסופיים רבים פותחו בתקופה זו, הן בתחומי הפילוסופיה של המוסר והן בתחומי האפיסטמולוגיה ושרטוט הגבולות בין גופי הידע המדעיים והפילוסופיים. כך למשל, נוסח לראשונה העיקרון התועלתני בחזותו המודרנית על ידי פרנסיס האצ'סון לפיו "המטרה היא לייצר את האושר הרב ביותר עבור האנשים הרבים ביותר", רעיון שבעתיד יעבור פיתוחים בידי תלמידיו ובהם דייוויד יום ואדם סמית.[12] אפיסטמולוגית, דייוויד יום ביקש לספק הגדרות חדשות לידע, לניסיון, לסיבתיות, באופנים שהוא הגדיר כמדעיים. פילוסוף נאורות מפורסם אחר, עמנואל קאנט, מתוך קריאה בתרגום חלקי של כתבי יום בתרגום לגרמנית,[9] ביקש לאזן בין רציונליזם לאמפיריציזם, בין אמונה דתית וחירות אישית, בין סמכות פוליטית לשרטוט גבולותיה של התבונה. התוצר הוא הפרויקט הביקורתי של קאנט, שמיוצג בשלוש הביקורות שלו ונחשב לאחד מגופי ההגות המשפיעים ביותר בעת המודרנית.

בתחומי הפילוסופיה הפוליטית, ניתן לראות גם את תחילת עלייתו של הפמיניזם המודרני, בעיקר עם הדמויות של אולמפ דה גוז' הצרפתייה, שכתבה את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" בעקבות ההצהרה של אנשי המהפכה הצרפתית "הצהרת זכויות האדם והאזרח", ומעט לאחר מכן עם הדמות של מרי וולסטונקראפט, שכתבה את "הגנה על זכויות האישה" מ-1791. בעיקר לחיבורה של וולסטונקראפט נודעה השפעה רבה בבריטניה, ומאוחר יותר דמותה הפכה קאנונית במחשבה הפוליטית המערבית.[13]

תפיסת המדע בעידן הנאורות

עריכה

המדע מילא תפקיד מרכזי במחשבת ובפעילות הנאורות.[14] הוגים רבים מתנועה זו היו בעלי רקע במדעים ורובם גם קשרו את הקדמה המדעית בדחיקה החוצה של הדת ושל הסמכות המסורתית בשביל חופש ביטוי ומחשבה – מתוך אמונה שמהלך שכזה יעזור לקדם הן את המדע והן את החברה האנושית.[15]מבחינה מתודית, המדע בעידן הנאורות נח על זרי האמפריציזם וניתוח רציונלי של הממצאים, והובן כמורכב מפיזיקה ו"שאר מדעי הטבע" ללא הפרדה ביניהם (חלוקה שתתחיל להשתנות לקראת סוף התקופה).[15] עם זאת, היו לצימוד זה של מדע וקדמה גם מתנגדים, ובהם רוסו שטען כי המדע מפריד בין האדם לטבע ובהתאם מונע מבני האדם את אושרם.

המדע בעידן הנאורות קודם בידי אגודות מדעיות ואקדמיות שהחליפו את האוניברסיטאות כמרכזי המחקר המדעי. האוניברסיטאות, עוד נשלטו דאז בידי הסכולסטיות הכנסייתית. אותם גופים ששמרו על פעילות בתיאום עם האוניברסיטאות קראו לחלוקת עבודה שבה האגודות והאקדמיות חוקרות והאוניברסיטאות מלמדות. בתקופה זו רוב האגודות קיבלו אישור לאוטונומיה מחקרית, כולל שיפוט עצמאי של ממצאי המחקרים וקבלת חברים חדשים לאגודות. כתוצאה מכך, ערב המהפכה הצרפתית היו שבעים אגודות מקצועיות רק בצרפת.[15] גם הציבור המשכיל אך לא חוקר השתתף בקידום המדע, לא מעט על ידי פופולריזציה, תרגומים ובמקרים רבים גם בכתיבה של חיבורים מקוריים כדוגמת ערכים לאנציקלופדיות השונות.[16] בהתאם, נעשו פיתוחים מרכזיים ברפואה, במתמטיקה ובפיזיקה, קודמה עבודת הקִטְלוּג הביולוגי (טקסונומיה), וככל שהתקדם הזמן גם הכימיה המודרנית כגוף מחקר נפרד החלה להתגבש. אף עולמות התרבות, ובכללם הספרות, מצאו עצמם מתמלאים בכתיבה על מדע.[15]

הנחת הבסיס למדעי החברה

עריכה

דייוויד יוּם והוגי נאורות סקוטים אחרים פיתחו "מדע אדם" חדש, כשכל הכותבים הללו (שכללו גם את אדם פרגוסון, ג'ון מילאר וויליאם רוברטסון) חיברו בין ניתוח מדעי של כיצד בני אדם התנהגו בחברות עתיקות ו"לא מודרניות" בתוך המפגש שלהם עם כוחות המודרנה. הסוציולוגיה המודרנית צמחה מכך, מהרבה בחינות, כולל יחסה הבעייתי לעין מודרנית לציבורים שאינם חלק מהמודרנה המערבית.[17]

הוגה נאורות סקוטי אחר, אדם סמית, פרסם ב-1776 את "עושר העמים", שנחשב לחיבור הראשון בכלכלה המודרנית, חיבור שנודעה לו השפעה על ההתנהלות הכלכלית הבריטית מרגע פרסומו ולמעשה עד היום.[12]

סזאר באקאריה, שופט, קרימינולוג, פילוסוף ופוליטיקאי, אחראי במידה רבה להולדת הקרימינולוגיה המודרנית, עם ספרו המונומנטלי "פשעים ועונשים" (1764) שתורגם לעשרים ואחת שפות. ספר זה יצא כנגד עינויים ועונשי מוות באמצעות ניסוח של תאוריה חדשה בנוגע לפשעים, מה מצמיח אותם וכיצד לשפוט אותם.[15]

וריאציות לאומיות

עריכה

הנאורות פעלה במדינות רבות, לרוב עם מיקוד שונה בהתאם לאזור. לדוגמה, בצרפת הפכה הנאורות למזוהה עם רדיקליות אנטי-מלוכנית ואנטי-כנסייתית בעוד שבגרמניה הפכה לתופעה המזוהה עם המעמד הבינוני בעלת מאפיינים רוחניים ולאומניים ללא כל איום על הסדר הקיים (ממשלות וכנסיות).[18] תגובת הממשלים עצמם שונה בכל מקום. בצרפת הפך השלטון לעוין והוגי התקופה סבלו מצנזורה, מאסרים ואף הגליות מארצם. הממשל הבריטי נטה להתעלם מהוגי הנאורות באנגליה וסקוטלנד, אך העניק את תואר האבירות (ומשרה ממשלית בכירה) לאייזק ניוטון.

אבסולוטיזם נאור

עריכה

במספר מדינות פעלו שליטים בעלי עוצמה – המכונים בפי היסטוריונים דספוטים נאורים – שקיבלו את מנהיגי הנאורות בחצרותיהם והשתמשו בהם לניסוח חוקים ותוכניות במטרה לחזק את מדינות הלאום.[19] הבולטים מבין שליטים אלה הם פרידריך הגדול מפרוסיה, יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה בחצי השני של המאה ה-18, ליאופולד השני דוכס טוסקנה ויוזף השני, קיסר אוסטריה. שליט אחרון זה היה נלהב במיוחד, הוא הכריז על רפורמות רבות ללא כל תמיכה עד כי הביא על עצמו מרד שמחק את המהלכים שניסה להנהיג.[20]

במחקרים בני זמננו ישנה מחלוקת עד כמה מנהיגים אלו אכן יישמו בפועל את עקרונות הנאורות.[21]

הרפובליקה ההולנדית

עריכה

הנאורות ההולנדית צמחה מתוך תור הזהב של הולנד. במסגרת זאת פעלו כמה מן הדמויות המרכזיות של התקופה דוגמת הפילוסוף ברוך שפינוזה, שהמטאפיזיקה ההומניסטית ותורת המידות שלו שיחקו תפקיד מרכזי בנאורות ככלל ופייר בל – פילוסוף צרפתי שהטיף להפרדה בין מדע ודת.

פרוסיה והמדינות הגרמניות

עריכה

באמצע המאה ה-18 הפציעה גרמניה כמעצמה בתחומי המוזיקה, הפילוסופיה, המדע והספרות. פרידריך הגדול (1712–1786), מלך פרוסיה, ראה את עצמו כמנהיג הנאורות והעניק את חסותו לפילוסופים ומדענים מחצרו שבברלין. הוא היה תומך נלהב של רעיונות צרפתים ואף הזמין את וולטר לחסות אצלו כאשר זה האחרון נתקל באופוזיציה קשה בביתו שבצרפת. יוהאן גוטפריד הרדר (1744–1803) הגיע להישגים מרשימים בתחומי הפילוסופיה והשירה, במיוחד בתנועת הסער והפרץ שנחשבת לאחת ממקורות תנועת הרומנטיקה. הרדר מפורסם במיוחד בטענתו כי לכל עם ישנה זהות מובחנת שבאה לידי ביטוי בשפתו ותרבותו. גרמניה בת הזמן הייתה גם בית הגידול ממנה פרצה המוזיקה הקלאסית במובן המצומצם של המושג – פועלם של מלחינים כיוזף היידן ומוצרט. בינתיים, בקניגסברג הנידחת, פעל הפילוסוף עמנואל קאנט, שעמל על פיתוח שיטה פילוסופית סבוכה ומקיפה, שעתידה להפוך לאחת ההגויות המרכזיות ביותר בפילוסופיה האירופאית כולה.

אנגליה וסקוטלנד

עריכה

הפילוסוף הצרפתי וולטר אמר "אנו שואבים מסקוטלנד את מושגי הציוויליזציה שלנו".[22] הסקוטים בתורם היו קשובים ביותר לרעיונות צרפתיים.[22] הפילוסוף הסקוטי המרכזי הראשון של הנאורות היה פרנסיס האצ'ינסון, הוא עסק בתורת המוסר והציע אלטרנטיבות לרעיונותיו של תומאס הובס. תלמידיו של האצ'ינסון, דייוויד יום ואדם סמית', היו שותפים מרכזיים להנחת התשתית של השיטה המדעית.

באנגליה השכנה פעל הפילוסוף תומאס הובס, שהציג בספרו לוייתן משנת 1651 את הרעיון המודרני של אמנה חברתית. הוגה משפיע נוסף היה ג'ון לוק שנודע בהשפעתו על אושיות צרפתית כוולטר, רוסו ואחרים.

צרפת

עריכה

בעוד שבאנגליה פעלו הפילוסופים במסגרת חברה המשלבת מונרכיה ופרלמנטריות, בצרפת חיו ההוגים תחת מציאות של מונרכיה אבסולוטית בשלבי התפוררות ששיאה במהפכה הצרפתית. בזמנים רוגשים אלה יצא לפועל מפעל האנציקלופדיה של דני דידרו, התגבשה הפילוסופיה הפוליטית הרדיקלית של רוסו ועוד שלל הוגים מתחומים שונים שקראו תיגר על סדרי העולם הישן.

ראו גם

עריכה
  ספר: עידן הנאורות
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: תשובה לשאלה: מהי נאורות
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עידן הנאורות

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Davidson, Ian. The French Revolution: from enlightenment to tyranny. Profile Books, 2016.
  2. ^ Lougee, Carolyn C. "The Enlightenment and the French Revolution: Some Recent Perspectives." (1977): 84-102.
  3. ^ Israel, Jonathan I. Radical enlightenment: Philosophy and the making of modernity 1650-1750. OUP Oxford, 2002.
  4. ^ Löwith, Karl. Meaning in history: The theological implications of the philosophy of history. University of Chicago Press, 1949.
  5. ^ Blumenberg, Hans. The legitimacy of the modern age. MIT press, 1985.
  6. ^ Hooker, Richard (1996). "The European Enlightenment". אורכב מ-המקור ב-2011-05-13. נבדק ב-2008-01-18.
  7. ^ Frost, Martin (2008). "The age of Enlightenment". אורכב מ-המקור ב-2007-10-10. נבדק ב-2008-01-18.
  8. ^ [1] עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרויקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997), עמ' 45.
  9. ^ 1 2 3 אלעזר וינריב, עיון ב"הקדמות" של קאנט, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה "למדא", 1996, עמ' 20-28
  10. ^ אלעזר וינריב, רציונאליזם ואמפרציזם, "למדא", עמ' יחידות ראשונה ושנייה
  11. ^ Jonathan Israel, Enlightenment Contested, Oxford University Press, 2006, עמ' 15
  12. ^ 1 2 Alexander Broadie, The Scottish Enlightenment, Birlinn, 2002
  13. ^ דלית באום ואחרות, ללמוד פמיניזם: מקראה, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' שני פרקים ראשונים
  14. ^ האוניברסיטה הפתוחה, תרבות ההשכלה: מבואות היסטוריים, האוניברסיטה הפתוחה, 1995
  15. ^ 1 2 3 4 5 Open University Course Team, The Enlightenment, כרך Studies 1, Open University, 1992, עמ' General Introduction
  16. ^ ראו למשל המקרה של אמילי דה שאטלה ותרגומה לצרפתית את ספרו של ניוטון Principia Mathematica.
  17. ^ וינריב, רציונליזם ואמפירציזם, יחידות 10–11, ראו גם Connell, R. W. (1997). Why is classical theory classical?. American journal of sociology, 102(6), 1511-1557.
  18. ^ David N. Livingstone and Charles W. J. Withers, Geography and Enlightenment (1999)
  19. ^ Stephen J. Lee, Aspects of European history, 1494–1789 (1990) pp. 258–66
  20. ^ Nicholas Henderson, "Joseph II", History Today(March 1991) 41:21-27
  21. ^ The Eighteenth Century: European States, International Wars, and Social Chang (עמ' 518), מתוך הספר AP European History
  22. ^ 1 2 Harrison, Lawrence E. (2012). Jews, Confucians, and Protestants: Cultural Capital and the End of Multiculturalism. Rowman & Littlefield. p. 92.

מצאו ערכים לשיפור בנושא ליברליזם: לשכתוב • לעריכה • להשלמה • קצרמרים • חדשים • דורשי מקור • לפישוט • בלי תמונה (יש לגלול את המסך כלפי מטה)

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עידן_הנאורות&oldid=40013400"