פתיחת התפריט הראשי

אידה קולמייר

אמנית אמריקאית

אידה ריטנברג קולמייר (באנגלית: Ida Rittenberg kohlmeyer; 3 בנובמבר 1912 - 29 בינואר 1997) היא ציירת ופסלת אמריקאית ממוצא יהודי פולני, ששייכת לזרם האקספרסיוניסטי המופשט. היא חיה את רוב חייה בניו אורלינס, לואיזיאנה, שם גם החלה את הקריירה האמנותית שלה. בשנות ה-70 היא פיתחה לעצמה סגנון אופייני ומיוחד המורכב מרשתות של סמלים וציורים פיקטוגרפים המזכירים הירוגליפים, שמאוחר יותר תרגמה גם לפסלים.[1]

היא קבלה פרסים רבים ובפרט, את הפרס השנתי להישגים יוצאים מן הכלל באמנות הוויזואלית  (Annual Award for Outstanding Achievement in the Visual Arts) שהוענק לה על ידי הארגון Women's caucus for art (אנ'), שבו היא קיבלה גם את התואר 'חברת כבוד'.[2]

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

אידה ריטנברג נולדה ב-3 בנובמבר 1912, בת רביעית ליוסף ורבקה ריטנברג, זוג מהגרים יהודים מביאליסטוק שבפולין, שהיו בעלי בית משכון בניו אורלינס, לואיזיאנה.[3]

קולמייר עשתה תואר ראשון בספרות אנגלית בקולג' סופי ניוקומב (אנ') באוניברסיטת טוליין (H. Sophie Newcomb Memorial College of Tulane University), אותו סיימה בשנת 1933, אחרי 4 שנות לימודים. שנה לאחר מכן, ב-1934, נישאה ליו קולמייר, ויחד הם נסעו לירח דבש במקסיקו, שם התעצמה אהבתה לאמנות הדרום אמריקאית. כשיו קולמייר התגייס לצבא נאלצו השניים לעבור לבסיס הצבאי פורט בראג שבצפון קרוליינה, אך הם חזרו לניו אורלינס ב-1944 לאחר לידת בתם הראשונה – ג'יין לואיז.[3]

את שיעורי האמנות הראשונים שלה לקחה קולמייר בשנת 1947, ברובע הצרפתי של ניו אורלינס, בבית הספר לאמנות של ג'ון מקרדי (אנ'), שהיה אמן מפורסם בארצות הברית בשנות ה-30 וה-40. היא הפסיקה את לימודיה בבית הספר כשנכנסה להריון עם בתה השנייה, ג'ו אלן.[4]

בשנת 1950 חזרה קולמייר לקולג' ניוקומב, הפעם בשביל ללמוד אמנות. היא למדה שם כתלמידתו המיוחדת של פאט טריוויגנו (Pat Trevigno), אמן מפורסם ופרופסור באוניברסיטת טוליין.[2] בשנת 1956 סיימה תואר שני באמנות, ומיד בקיץ שלאחר מכן נסעה ללמוד אצל הצייר הניו-יורקר המפורסם האנס הופמן (אנ'), ששכנע אותה לעזוב את האמנות הייצוגית ולעבור לאמנות אבסטרקטית. קולמייר מספרת -  "הפכתי לציירת אבסטרקטית בן לילה בסטודיו של הופמן... אחרי הקיץ של 56' נהייתי ציירת אבסרקטית".[3]

מאוחר יותר באותה השנה, נסעה קולמייר לטיול באירופה, שם פגשה את האמן הספרדי ז'ואן מירו (Joan Miró) שהיה מושא הערצתה והשפיע רבות על אמנותה.[3] כל אותה תקופה, מאז שנת 1956, לימדה קולמייר שיעורי אמנות בקולג' ניוקומב, אך בשנת 1964 החליטה לעזוב את עבודתה לאחר שבנתה לעצמה סטודיו במטיירי, פרוור של ניו אורלינס, שם היא עברה לגור עם משפחתה.[3]

בשנת 1957 הגיע האמן מארק רותקו (Mark Rothko), שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי המופשט, לבקר באוניברסיטת טוליין בניו אורלינס והקים את הסטודיו שלו בביתם של הוריה של קולמייר. כך השפיע רבות על האמנות של קולמייר ועל סגנונה.[2]

מאז ועד יום מותה, שגשגה הקריירה של קולמייר כאמנית, שערכה המון תערוכות וקבלה פרסים רבים. שנות ה-90 היו תקופה קשה עבור קולמייר, לאחר שנפגעה בראייתה בעין אחת ובן זוגה יו קולמייר נפטר ב-1995. למרות זאת, הייתה זו תקופה פורייה עבורה, בה היו לה תצוגות רבות במוזיאונים וגלריות חשובות.[3]

אידה קולמייר נפטרה בינואר 1997.[3]

קריירה עצמאיתעריכה

את תערוכת היחיד הראשונה שלה ערכה קולמייר במוזיאון ניו אורלינס לאמנות (New Orleans Museum of Art) ([[:en:New Orleans Museum of Art |אנ']]) בשנת 1957, ואת תערוכתה הראשונה בניו יורק ערכה בגלריית רות הלבנה (Ruth White Gallery) ב-1959, שם נשארו עבודותיה לתצוגה בקביעות.[1]

בשנת 63 התחילה קולמייר להציג את יצירותיה בגלריית הנרי בוושינגטון הבירה (Henri Gallery, Washington, D.C) ([[:en:Henry Art Gallery |אנ']]), ובאותה השנה השתתפה בתערוכת הביאנלה ה-28 של האמנות האמריקאית העכשווית (the Twenty – Eighth Biennial of Contemporary American Painting) בגלריית קורקורן לאמנות (Corcoran Gallery of Art) בוושינגטון הבירה, ועל השתתפות בתערוכה זו היא קבלה את הפרס של קרן פורד.[2]

באותה השנה קבלה קולמייר פרס נוסף על השתתפותה בתערוכת הציורים הבין-לאומית השנתית (Inter - American Annual Exhibition of Painting) בקולומביה. בתקופה זו רבים עודדו אותה לעזוב את ניו אורלינס ולהמשיך בקריירה שלה בחוף המזרחי, אך היא בחרה להישאר ולגדל את ילדותיה בעיר ילדותה.[2]

ב-1971 הציג המוזיאון הגבוה לאמנות באטלנטה, גיאורגיה (High Museum of Art, Atlanta) ([[:en:High Museum of Art |אנ']]) תערוכה רטרוספקטיבית של קולמייר שנמשכה 10 שנים.[2]

ב-1973 קיבלה משרת פרופסור לאמנות באוניברסיטת ניו אורלינס, ובאותה השנה התחילה להתנסות בשיטת ההדפסה.[2]

בשנת 1980 זכתה קולמייר לפרס מהארגון WCA (Women's Caucus for Art; ארגון התומך בנשים העוסקות באמנות) על הישגים יוצאים מן הכלל בתחום האמנות הוויזואלית. שנתיים לאחר מכן, ב-1982, קיבלה את התואר 'חברת כבוד' בארגון זה.[2]

קולמייר החלה להתעסק בפיסול כבר בשנת 1969, אך הישגיה בתחום זה יצאו לאור רק בשנת 1981 כשהוזמנה להכין פסלים לבניין של חברת הביטוח "Equitable Life Assurance Society". פרויקט זה הסתיים בשנת 1983 וכונה "Krewe of Poydras".[3]

סגנון ייחודיעריכה

קולמייר משתייכת לזרם האקספרסיוניסטי המופשט (סגנון בו אין אובייקטים ברורים והוא משתמש במקום זאת בצורות מופשטות, מרקמים, צבעים ומתארים שאינם מוגדרים).[1] קולמייר לקחה השראה מרבים מהאמנים הגדולים שעסקו באקספרסיוניזם מופשט באותה התקופה, ביניהם ארשיל גורקי (Arshile Gorky), מארק רותקו (Mark Rothko) וז'ואן מירו (Joan Miró).[1]

בתחילת שנות ה-70, בהשפעתו של מירו שפגשה בפריז ב-1956, התחילה קולמייר לפתח לעצמה סגנון ייחודי משלה, המשלב סמלים וציורים המחוברים ברשת רופפת ומזכירים הירוגליפים. את הסגנון הזה תרגמה קולמייר גם לפסלים, והיא התעסקה בו עד מותה. סגנון זה הביא ביטוי ליכולות השרטוט מעוררות ההתפעלות שלה ולשימוש במגוון צבעים.[4]

פרסיםעריכה

  • 1963 – פרס נרכש של קרן פורד ( Ford Foundation) בעקבות השתתפות בתערוכת הביאנלה ה28 של האמנות האמריקאית העכשווית.
  • 1963 – פרס שקיבלה בעקבות השתתפות בתערוכת הציורים הבין-לאומית השנתית.
  • 1980 – פרס שנתי שהוענק על ידי הארגון WCA (Women's Caucus for Art) על הישגים יוצאים מן הכלל בתחומי האמנות הוויזואלית.
  • 1982 – תואר 'חברת כבוד' בארגון WCA.[2]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Roberta Smith, Ida Kholmeyer, 84; Known as Pictographic Painter, The New York Times, ‏26.1.1997 (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 IDA KOHLMEYER (1912-1997), Sullivan Goss (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 J. Richard Gruber, Ida Kohlmeyer, 64 PARISHES (באנגלית)
  4. ^ 4.0 4.1 KOHLMEYER, IDA, The Johnson Collection (באנגלית)