ביאליסטוק

עיר בפולין

בִּיַאלִיסְטוֹק (פולנית: Białystok (מידעעזרה) (מבוטא ביאוִּיסטוק); יידיש: ביאַליסטאָק; רוסית: Белосто́к; בלארוסית: Беласто́к; ליטאית: Balstogė) היא עיר בצפון-מזרח פולין, מרכז תעשייה וצומת מסילות ברזל. הייתה בשלטון פרוסיה ורוסיה לפני שהושבה ב-1919 לפולין.

ביאליסטוק
Białystok
POL Białystok formal COA.svg
סמל ביאליסטוק
POL Białystok flag.svg
דגל ביאליסטוק
Rynek Kościuszki, Białystok (2).jpg
מדינה פוליןפולין  פולין
פרובינציה פודלסיהפודלסיה  פודלסיה
ראש העיר Tadeusz Truskolaski
תאריך ייסוד המאה ה-14
שטח 102.12 קמ"ר
גובה 140 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה 160 מטרים
 ‑ הנקודה הנמוכה 120 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 297,288 (נכון ל־31 בדצמבר 2017)
 ‑ במטרופולין 370,000 (2006)
 ‑ צפיפות 3102 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות 53°08′07″N 23°08′44″E / 53.135278°N 23.145556°E / 53.135278; 23.145556
אזור זמן UTC +1
http://www.um.bialystok.pl
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אתר הנצחה ליהדות ביאליסטוק ביהוד

העיר משמשת כבירת פרובינציית פודלסיה. אוכלוסייתה מונה כ-297,585 תושבים (נכון לשנת 2020).

היסטוריהעריכה

מקובל לחשוב שהעיר נוסדה על ידי גדימינס, נסיך ליטא ב-1320, והוא זה שנתן לה את שמה. העיר נזכרת לראשונה בתעודות ב-1437, אז נתן המלך קזימיר היגלוני את הקרקע שליד נהר ביאלקה לרצ'קו טבוטוביץ'. ב-1547 עברה הבעלות למשפחת ויסילובסקי. משפחה זאת בנתה מבצר מלבנים וכנסייה. ב-1645 נפטר הנצר האחרון לבית ויסילובסקי והעיר הפכה לרכוש המדינה.

ב-1661 קיבל סטפן צ'רניצקי את העיר כפרס על שרותו בצבא הפולני ועל ניצחונו על השוודים. ארבע שנים לאחר מכן עברה העיר בירושה לבתו אלכסנדרה וממנה למשפחת ברניצקי. במחצית השנייה של המאה ה-18 שלט בעיר אחד מהשליטים הכי מפוארים שהיו בה, ההטמאן יאן קלמנס ברניצקי. יאן קלמנס פיתח את העיר לכדי מרכז אצילי ומשכילי פולין. הוא בנה בה ארמונות, פארקים ואוניברסיטה.

ביאליסטוק קיבלה זכויות עירוניות ב-1749. ב-1795 בחלוקת פולין השלישית סופחה לפרוסיה, ולפי הסכם טילזיט מ-1807, עברה לאימפריה הרוסית. במאה ה-18 התפתחה העיר לכדי מרכז טקסטיל חשוב. תמורות אלא הביאו לעלייה מתמדת באוכלוסייה. בשנת 1857 היו בה 13,787 תושבים, בשנת 1889 56,629 תושבים ובשנת 1901 65,781 תושבים. רוב התושבים של ביאליסטוק באותו פרק זמן היו יהודים ופולנים.

מלחמת העולם הראשונהעריכה

העיר סבלה קשות במלחמת העולם הראשונה. היא הופצצה על ידי הגרמנים מספר פעמים, ורבים מבתיה נהרסו. ב-13 באוגוסט 1915 נכבשה העיר על ידי גרמניה, וביולי 1918 הוכרזה כבירת חבל ליטא הדרומית, שהיה אמור להפוך לחלק מליטא. הסכמי השלום שנחתמו בסיום מלחמת העולם הראשונה העבירו את ביאליסטוק לרפובליקה הפולנית השנייה שזה עתה קמה. פליטים פולנים שברחו מרחבי האימפריה הרוסית התיישבו בעיר. על מנת להתמודד עם הגידול העצום, שטח השיפוט של העיר הורחב וסופחו אליה מספר כפרים סובבים. על פי מפקד 1921 התגורר בעיר 76,792 תושבים מתוכם 39,602 יהודים. ההתפתחות הכלכלית של העיר קפאה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה: לפני שהם עזבו, כוחות הצבא הרוסי הרסו מפעלים, גשרים ותחנות כוח. תעשיות מקומיות איבדו את השווקים שלהן ואת ההון שהיה מופקד בבנקים רוסיים. הגרמנים, שכבשו את העיר בסוף אוגוסט 1915 החרימו רכוש, הטילו משטר צנע, גירשו פולנים לגרמניה כעובדי כפייה והטילו פיקוח כבד על המסחר. יותר ממחצית מפעלי הטקסטיל בעיר נסגרו, מגיפות התפשטו, נרשם מחסור חמור באוכל ודלק והאינפלציה הרקיעה. במחצית השנייה של 1916 הגרמנים החלו לשקם את המפעלים, בייחוד הטקסטיל, מתוך ראייה עתידית של סיפוח האזור. ואולם תבוסתה של גרמניה במלחמה בנובמבר 1918 שמה קץ למדיניות הזו. בפברואר 1919 הצבא הפולני נכנס לביאליסטוק. ואולם, התפוקה התעשייתית לא התאוששה עד המחצית השנייה של השנה תחת שלטונות חדשים.

לאחר עצמאות פוליןעריכה

ב-11 בנובמבר 1918, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, הכריז המרשל יוזף פילסודסקי על הקמת הרפובליקה הפולנית השנייה. ביאליסטוק והאזור סביבה היו סוג של אזור חיץ בין המדינה הפולנית שהוקמה לרוסיה הסובייטית. עם זאת, לאחר תבוסת גרמניה, נותרו ברוסיה למעלה מחצי מיליון חיילים גרמנים. במקביל, חיל המצב הגרמני בביאליסטוק, הקימו קצינים מועצת חיילים (Soldatenrat). בשנת 1917 התקיים הוועד הלאומי המרכזי בעיר, מחוז ביאליסטוק, שבראשו עמדו הכומר סטניסלב נוברוקי מזבולדוב והרוקח פליקס פיליפוביץ'. בלילה של 11 בנובמבר 1918, הוועד הלאומי המרכזי סיכם הסכם שלום עם מועצת החיילים. הגרמנים התחייבו למסור את כלי הנשק והמחסנים שלהם, ואילו הפולנים הבטיחו להם יציאה בטוחה לפרוסיה המזרחית. חלק מהכוחות הפולניים שמצאו את עצמם בלאפי נסעו לביאליסטוק, שם היו אמורים לתמוך במשמרות ההגנה העצמית שנוצרו קודם לכן, בהיותם תצורה שאורגנה על ידי קצינים מחיל הגנרל יוזף דובור מושניצקי, סטודנטים שתחת פיקודו של טושקביץ', הקים כוח של 50 איש והשתלט על העמדות בתחנה ומול בניינים מרכזיים בעיר.

שלטונות גרמניה ניסו לבודד את אוכלוסיית האזורים הכבושים כמו ביאליסטוק מהמדינה הפולנית שזה עתה הוקמה. הגבול המזרחי הזמני שנולד מחדש ופולין היה אמור להיות מבוטח על ידי החטיבה הליטאית-בלארוסית של הגנרל ווסלב איוושקייביץ 'ודיוויזיית פודלסיה של הגנרל אנטוני ליסובסקי שהתארגנה בביאלה פודלסקה. מדצמבר 1918 התגורר נציב ממשלת פולין איגנסי מרוזובסקי בביאליסטוק. הוא קיבל את זה שנוצר בזמן ועדת העירייה הזמנית של הכיבוש הגרמני (בהיקף של 16 אזרחים מקומיים, כולל 6 פולנים), בראשות יוזף פוחלסקי. עם זאת, המצב היה קשה ומטריד. הגרמנים לקחו את כל הארכיון והשאירו את הקופה העירונית ריקה. בנוסף, המבנה הארגוני של שלטונות הצבא הגרמני העמיק וקבוצות חיילים שהיו מושחתות הסתובבו בעיר.

נציב אזרחי כללי מונה אז למועצה הצבאית בגבול המזרחי המזרחי, שהיה אמור להיות המוסד האזרחי הגבוה ביותר בשטחים הנדונים – שלטון וביצוע. בשטח הוטלו נציבים על צבאות בודדים כפקחי נציבות הפוביאט הכללית של נציב האזרחים היו אמורים לנהל את הפוביאט. Maciej Jamontt הפך לנציב המחוז על אזורי ביאליסטוק, וכישוריו התרחבו עד לפוביאטים: ביאליסטוק, בילסק, סוקולקה, גרודנה וולקוביסק. אוגוסטה סיפרוביץ 'מונתה לנציבת ביאליסטוק פוביאט, סגנו היה בולסלאב שימנסקי, ומפכ"ל ממשלת ביאליסטוק, נפוליאון קידז'יק (הוא אמור היה לשתף פעולה עם הוועדה העירונית הזמנית, וכן להתכונן ולהתנהל בבחירות העירוניות הראשונות).

המלחמה הסובייטית-פולניתעריכה

 
לוח מידע על קרב ביאליסטוק שנערך במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית ב-1920
עמוד ראשי 
ראו גם – המלחמה הפולנית-סובייטית

ב-1920 במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית עברה ביאליסטוק לידי צבא סובייטי וזה ניסה להקים משטר קומוניסטי בפולין בהנהגת יוליאן מרצ'בסקי, שמטהו היה בעיר, אך הניסיון לא צלח והעיר חזרה להיות תחת שלטון פולין. בקיץ 1920, עם התקרבות חיילי הצבא האדום, בביאליסטוק החלו להתכונן למלחמה. תלמידי בית ספר פולניים הצטרפו בהמוניהם לצבא, וכל צוות הצופים עם המפקד, הכומר סטניסלב מרסינקובסקי, הצטרף גם הוא לצבא. ב־13 ביוני בביאליסטוק בפגישה של מוסדות וארגונים חברתיים שונים בה השתתף הם לקחו, בין היתר הוקמה חברי מועצת העיר ופוביאט סיימיק, ועדת האזרחים להגנה לאומית. בולסלאב שימנסקי, חבר OKON, נשאר מונה על ידי הגנרל יוזף הלר לתפקיד סגן של הקמת צבא המתנדבים במחוז ובעיר ביאליסטוק. לוועדה הייתה המשימה לתאם פעילות חברתית כך שתשרת את ההגנה על המדינה ועל שלה המשימות כללו בין היתר גיוס מתנדבים לצבא, טיפול בחיילים פצועים וחולים, אספקת ציוד, לחימה באבטלה, טיפול במשפחות צבאיות, חלוקת מזון ותברואה לצורכי התושבים, תעמולת מלחמה, טיפול רפואי. OKON נכלל גם כן נציגי כל האיגודים המקצועיים, אגודת הפלקון, מעגל הנשים הפולניות, הצלב האדום. הקהילה היהודית בביאליסטוק שיתפה פעולה גם עם הוועדה 29. משרד גיוס נפתח, שגייס תוך שבועיים למעלה מ־600 מתנדבים שגויסו ממעמדות חברתיים ומקצועות שונים. קבוצה גדולה של נשים מביאליסטוק התנדבה גם כן להצטרף לצבא ונשלחה אז לשרת בלגיון הנשים המתנדב שהוצב בוורשה. הוועדה ומוסדותיה פעלו עד 27 ביולי 1920 ועזבה זמן קצר לפני כניסתה הבולשביקים. כמה פקידים שהתפנו מביאליסטוק קודם לכן הועברו למרכז פולין ומערביה, כולל באזור שייראדז. שבועיים לפני כיבוש העיר על ידי הצבא האדום ב-11 ביולי ביוזמת איגוד עובדי תעשיית הטקסטיל "פראקה" אורגנה הפגנה פטריוטית גדולה בהשתתפות כמה אלפי אנשים כאשר רוב אזרחי ביאליסטוק הפולניים וקבוצה גדולה מקרב תושבי תושבי וסילקוב הסמוכה השתתפו בה.

 
אנדרטה לזכר דיוויזיית הרגלים הראשונה שחלק מחייליה נהרגו בקרב

הכוחות שהוצבו בביאליסטוק וסביבתה נסוגו מהעיר לפני כניסת הבולשביקים, כלומר ב-27 ביולי, נע לעבר מצודת אוסובייץ ולומז'ה, שם נועדה לארגן קו הגנה ארוך יותר. הגנרל לוקיאן זליגובסקי, המפקד על האזור הזה הזה כתב כי "הקבוצה בראשותי עוזבת לאורך מסילת הרכבת גרודנו-ביאליסטוק". ב-27 ביולי הוא עצר על נהר סופראשל. הלחימה הכבדה נמשכת, הארמייה הרביעית של הצבא הסובייטי פעל נגד הקבוצה.

בליל 23–24 ביולי נשלחו בדחיפות דזרז'ינסקי ומרצ'לבסקי, יחד עם חברים נוספים בוועדה לפולין דרך סמולנסק ומינסק. במהלך ההפסקה במינסק ב-25 ביולי, הצטווה מרשלבסקי לחבר מניפסט בדחיפות, וסטניסלב פילצקי אמור היה לחבר צו "על בית הדין המהפכני", על פי ההוראות שניתנו על ידי דז'רינסקי. אם ב-28 ביולי כבר הוצבו חיילים סובייטים בביאליסטוק, חברי ה-TKRP היו רק בווילנה, שם קיבל דז'רז'ינסקי כספים רבים המיועדים לצורכי הוועדה, ומרשלבסקי המשיך לחבר את תוכן המניפסט של TKRP. זה היה הראשון שהיה פעיל לפני כניסת הבולשביקים קבוצת סטודנטים יהודים מאגודת העזרה העצמית לסטודנטים בעיר ביאליסטוק על ידי הקמת ממשלת המהפכה הזמנית המוכרזת לחלוטין, אולם, מלבד הצהרת עובדה זו, לא הראו כמעט כל פעילות. מבני הכוח הקומוניסטים המקומיים הכפופים למוסקבה היו מלמעלה למטה מאורגן על ידי חיילי הצבא האדום הפולשים. עוד לפני הגעתו של מרצ'לבסקי הצליחו הסובייטים לגייס את רוב הפעילים כ-80 פעילים קומוניסטים. הוקמה גם הוועדה הצבאית-מהפכנית ביאליסטוק, שהייתה עצמאית בתחילה מה-TKRP, בראשותו של אושרוביץ' (Oszerowicz), שהיו בה חברים אלכסנדר פורנלסקי, יוזף קובלסקי, בוריס גרינברג ומ 'גרולמן.[1]

בביאליסטוק עצמה, לאחר כניסתו של הצבא הפולני, החלו טיהורים. כבר ב-24 באוגוסט נורו שלושה קומוניסטים, רבים אחרים נכלאו, עונש מוות הוטל גם על, למשל, חמש עשרה אנשי רכבת שתומכים ב-TKRP. בסופו של דבר הם נידונו לתקופות מאסר. ההאשמות נגד הקהילה היהודית המקומית עוררו מחלוקת. יהודי ביאליסטוק הואשמו בשיתוף פעולה המוני עם הבולשביקים, ובמיוחד בתמיכה מזוינת של יחידות הצבא האדום במהלך הקרבות על ביאליסטוק ב־22 באוגוסט 1920. בהודעה של המטכ"ל ב-24 באוגוסט 1920, לאחר שהצבא הפולני השתלט על העיר (1 גדוד חי"ר לגיונות של דיוויזיית חי"ר 1 של הלגיון), נכתב כי "אחרי שנתפסה אוגדת הלגיון הראשונה ב־22 בבוקרו של ביאליסטוק נמשכו קרבות רחוב עזים בין הצבא הפולני שקיבל סיוע מגרודנו במשך 20 שעות בעיר עצמה לבין הדיוויזיה הסובייטית והאוכלוסייה היהודית המקומית, שהצטרפו באופן משמעותי לשורות הבולשביקים. דו"ח המצב של פיקוד הצבא הפולני השני עליו חתם לייטוננט תדיאוש קוטרזב ציין כי 5,000 חיילי הצבא האדום התגנבו לביאליסטוק דרך היער הגובל בפארק ובזכות עזרתם של יהודים מקומיים תקפו את החיילים הפולנים של דיוויזיית החי"ר הראשונה (1st Legions Infantry Division (Poland)) ששהו במרכז העיר באותה עת.

מלחמת העולם השנייה והשואהעריכה

בתחילת מרץ ואפריל הוגברה בביאליסטוק ההכנות להגנה על האוכלוסייה מפני השלכות הפצצות והתקפות הגז. האוכלוסייה הותאמה להגנה עצמית פרטנית, ניתן אימונים ותוכנו תעלות ומקלטים. נוצרו שירותים מיוחדים: אזעקה, תקשורת, כיבוי אש, הצלה-סניטריים וטכניים. בנוסף לצופים, היו מעורבים בפעילות זו גם נציגי: הליגה להגנת האוויר והגז (LOPP), הצלב האדום הפולני, האיחוד המערבי, האימוץ הצבאי, איגוד המילואים והרובים וארגונים אחרים. "הד ביאלוסטוקי" הורה מה לעשות במקרה של אזעקת אוויר. בסוף יולי החלה פעולה רחבת היקף של חפירת תעלות נ"מ בעיר. רובם היו אמורים להיות ממוקמים במרכז העיר, באזור של שתי תחנות רכבת וצריפים. אזרחים מקומיים השתתפו בריבאונדים לרכישת חימוש לצבא. לדוגמה, עובדי מפעל המדינה לבוד מדוג'ליד, המעסיקים מעל 400 עובדים, קנו מכונת ירייה כבדה עבור כוחות הצבא הפולני. כמו כן, נאסף כסף עבור קרן ההגנה הלאומית (בפולנית: Fundusz Obrony Narodowej) וקרן ההגנה הימית (בפולנית: Fundusz Obrony Morskiej). ערב פרוץ המלחמה התרחשו פעילויות ריגול וחתרנות הולכות וגדלות, שהקשו על היחסים עם הגרמנים המקומיים, והחל מ-13 במאי נאסר לקיים כינוסים ציבוריים בקרב האוכלוסייה הגרמנית.

 
כרזת תעמולה לבחירות לסובייט העליון של הרפובליקה הבלארוסית עם כיתוב ביידיש

בראשון בספטמבר 1939 החלה פלישת גרמניה לפולין. טייסות מחבלים גרמניות טסו מעל אזור ביאליסטוק, אז הפצצות הראשונות נפלו באזור תחנת הרכבת ביאליסטוק וצריפים צבאיים. העיתונות המקומית דיווחה על הצלחות הכוחות הפולניים ופשיטות חיל האוויר הפולני על ברלין. רק המידע אודות כניסתם של טייסות פרשים הנתמכות בתותחנות סוסים למזרח פרוסיה התגלה כנכון. בקו ההגנה הראשון היה רוגע יחסית; היו רק קרבות סביב מיסשיניץ' וגרייבו. על פי תוכניות ההגנה הפולניות ביאליסטוק לא נועד להגנה, והיחידות הצבאיות שנמצאו בעיר תפסו עמדות הרחק מחיל המצב שלהן. עם זאת, הידיעות שהגיעו מנארו הובילו להחלטה להתנגד: סגן אלוף זיגמונט שפרנובסקי (מפקד פיקוד הלוגיסטיקה המחוזי ובמקביל קצין הדרגה הוותיק ביותר בביאליסטוק) וקפטן טדאוש קוסינסקי החליטו להילחם באמצעות יחידות צעדה וחילוף וכן קבוצות חיילים הנסוגים מנארו. לרשותם עמדו בעיקר גדוד הצעדה של הגדוד ה-42 וגדוד השמירה הלא שלם מספר 33. יחידות משנה נוספות נוספו, חי"ר הגיעו ליד ויזנה נאספו וכן שתי טייסות של גדוד 2 של גרוכוב אולאן מסובאלקי. היחידות יצרו קו הגנה לאורך שכונת דויילידי ונובה מיאסטו, דרך ויסוקי סטוצ'ק, עד פיטראשי: "אולנים" משתי טייסות מהגדוד השני הוצבו בשכונות יאלוסטוצ'ק ופייטראשה, גדוד השומר מספר 32 הוצב בנווה מיאסטו, ומרכז ההגנה היה גבעות ויסוקי סטוצ'ק מאוישות בגדוד הצעדה של גדוד חי"ר 42 בפיקודו של סגן איגנסי סטצ'וביאק. בנוסף, מגיני העיר נתמכו על ידי חברת מקלעים כבדים ומחלקה ארטילרית אחת. בסך הכל מנתה סדר הקרב כ- 900 חיילים.

קשר קרבי עם כוחות גרמנים נוצר ב-13 בספטמבר ליד ז'ולטקי (Żółtki), וב-15 בספטמבר בשעות הבוקר הסתערו הגרמנים על החלק המרכזי בעמדות פולניות בשכונות מרצ'וק וויסוקי סטוצ'ק. היתרון של היריב היה הרסני. ק' קוסינסקי נפטר ונקבר בבית העלמין של סנט רוך. לאחר מספר שעות של הגנה מתמשכת ודחייה של ארבע התקפות גרמניות, ראשונה שתי טייסות גדוד 2 של גדוד גרוכוב, ואז פלוגות הגדוד ה-42 נסוגו לעבר העיר, ולאחר מנוחה קצרה עזבה בערב עוד מזרחה לכיוון וולקוביסק (בעקבות המלחמה עיר זו הועברה לרפובליקה הבלארוסית).

ב-15 בספטמבר נכבשה ביאליסטוק על ידי חטיבת המבצר "לוצן" בפיקודו של הגנרל אוטו-ארנסט אוטנבאכר. יומיים לאחר מכן, ב-17 בספטמבר הצטרפו אליהם כוחות סובייטים. בין ה -20 ל -22 בספטמבר נערכו דיונים בארמון ברניצקי בנוגע להעברת העיר מידי גרמניה לידיים סובייטיות. על פי ההסכם, הוורמאכט אמור היה לעזוב את העיר עד 22 בספטמבר בשעה 14:00. בתום המשא ומתן המשלחות נסעו לארוחת ערב במלון ריץ. וכך, ב-22 בספטמבר נערך טקס מסירת העיר בחצר ארמון ברניצקי בהשתתפות איוואן בולדין שהיה מפקד הקבוצה המכוננת לפרשים ברובע הצבאי בבלארוס ואנדריי ירמנקו שהיה המפקד. של חיל הפרשים השישי. הגרמנים העבירו את השלטון לסובייטים ונסוגו. העיר עברה לברית המועצות ביחס לפרוטוקול הסודי של ברית מולוטוב-ריבנטרופ.

 
מבט על מרכז העיר ורחוב ליפובה ב-1940 עת הייתה העיר חלק מהרפובליקה הבלארוסית בברית המועצות

ה-NKVD הקימה את משרדה בביאליסטוק, שכבש את בניין בית המשפט המחוזי ברחוב מיצקייביצ'ה 5. בין קורבנות גל המעצרים היו עובדי בית המשפט המחוזי שנעצרו כמו יוזף אוסטרושקה, הנשיא האחרון של בית המשפט (הוא נכלא בביאליסטוק, ואז גורש יחד עם אחרים למחנות הסובייטים), סגן הנשיא קרול ווליץ, יאן בולסלאב. סטוקובסקי, המזכיר הראשי של בית הדין האזורי וראש משרד המס. האספה העממית של ביאליסטוק התכנסה ב-28-30 באוקטובר בביאליסטוק תחת הסיסמה: "מוות לנשר הלבן".

ב-22 באוקטובר 1939, פחות משבועיים לאחר הפלישה, ארגן ממשל הכיבוש הסובייטי בחירות לאספה לאומית של מערב בלארוס (בבלארוסית: Народны сход Заходняй Беларусі). שיעור ההצבעה הרשמי היה 96.7 אחוזים, ו-90 אחוז מהקולות ניתנו למועמדים שנתמכו בברית המועצות. הבחירות לאסיפות העם במערב אוקראינה ובמערב בלארוס התקיימו בשליטת NKVD והמפלגה הקומוניסטית. ב-30 באוקטובר, מושב האספה הלאומית שהתקיים בבלסטוק העביר את החלטת הצטרפותה של מערב בלארוס לברית המועצות ואיחודה עם הרפובליקה הסובייטית הסובייטית של בלארוס. עתירות אלו התקבלו רשמית על ידי הסובייט העליון של ברית המועצות ב-2 בנובמבר ועל ידי הסובייט העליון של ברית המועצות ב -12 בנובמבר. ה- Belastok Voblast עם המרכז ב Belastok נוצר בשנת 1939.

לאחר שילוב ביאליסטוק והסביבה כמחוז ביאליסטוק ברפובליקה הסובייטית הבלארוסית, החלה מדיניות סובייטיזציה. בשנת 1940 נהרס בית העירייה הישן כדי לספק מרחב גדול לקיום עצרות והפגנות. כיכר קושצ'יושקי עוטרה בפוסטרים אדומים המושכים את העין. ברחוב Sovietskaya (Rynek Kosciuszki) 27 החליפה הספרייה המחוזית גורקי את הספרייה הציבורית העירונית. סמיון איגייב מונה למזכיר אובקום של ביאליסטוק, לשעבר המזכיר השני של מוגילב אובקום. ה-NKVD הקים את מטהו ברחוב Mickiewicza במשרד הוויוודה כיום. המפקד הראשון של ה-NKVD המחוזי היה אלכסנדר מיסיורייב שהוחלף מאוחר יותר על ידי פיטר גלדקוב וסרגיי בילצ'נקו. גורקום (מועצת העיר) הייתה ממוקם ברחוב ורשבסקה 21, בבניין שלא קיים יותר. גרישה גרשמן מונתה למזכירה הראשונה של ועד העירייה.

לאחר כניסתם לברית המועצות גורשו אלפי פולנים אתניים, בלארוסים ויהודים בכוח לסיביר על ידי ה-NKVD, מה שגרם למעל 100,000 איש שגורשו לחלקים המזרחיים של ברית המועצות. בין הפולנים שגורשו היו עובדי מדינה, שופטים, שוטרים, קציני צבא מקצועיים, בעלי מפעלים, בעלי בתים, פעילים פוליטיים, מנהיגי ארגוני תרבות, חינוך ודת ופעילים אחרים בקהילה, שכונו "אויבי העם".

הסיפוח של ביאליסטוק לברית המועצות, מלבד הזרם הגדול של אנשים מברית המועצות, יצרה את התנאים להגירתם של אנשים מהעיירות שמסביב, כולל רבים מהבלארוסים המקומיים לעיר, ככל הנראה בעיקר כדי לשפר את הבסיס האתני להפעלת כוח. בעיר. תהליך מיסודם של בלארוסים ותרבות בלארוסית התרחש בעיר בקנה מידה גדול יותר: בין היתר הוקמו בעיר בתי ספר בלארוסיים, מכון פדגוגי עם הפקולטה לשפה בלארוסית ותיאטרון בלארוסית. בתקופה זו חל שינוי בריבוד האתני בעיר והפולנים איבדו את הדומיננטיות שלהם בעיר.

ההתנגדות הפולנית נגד הסובייטים באזור ביאליסטוק (במיוחד לאורך נהר ביברזה הביצתי) החלה מיד לאחר קמפיין ספטמבר ובאמצע 1940 היו ארגונים מחתרתיים ב -161 עיירות וכפרים באזור העתיד של בזירק ביאליסטוק. התכתשויות עם ה-NKVD היו נפוצות, בעיקר סביב ידוובנה, שם התחושות האנטי-סובייטיות היו החזקות ביותר.

 
הריסות בביאליסטוק ב-1941 לאחר כיבושה על ידי גרמניה הנאצית

ב-22 ביוני עם התחלת המתקפה של גרמניה הנאצית שררה בהלה רבה בביאליסטוק שהייתה באותה עת חלק מהרפובליקה הסובייטית הבלארוסית. הצבא האדום החל להימלט וחנויות נבזזו, ואסירים, כולל יהודים נמלטו מבתי הכלא. דוד קלמנטינובסקי כתב: "כל מי שיכול, נס עם הרוסים. הרחובות מלאים מראות טרגיים. משפחות שחיו ביחד עשרות שנים מוכרחות להיפרד. המחסנים של הצבא הסובייטי נבזזים על ידי אנשים בשביל אוכל והפולנים תוקפים את היהודים. אנחנו מפחדים לעזוב את הבית כי אין אף אחד בסביבה שישמור על החוק והסדר". עד חמישי בערב, 26 ביוני 1941 ביאליסטוק נכבשה ללא קרב. ביום הזה, 3 מחלקות של גדוד משטרה צבאית 309 (בגרמנית: Polizeibatalillon 309) נכנסו לעיר שאוכלוסייתה באותו הזמן עמדה על 105,000 נפש. המחלקות הללו התמקמו בכיכר המרכזית של העיר, כיכר הכנסייה (בפולנית: Rynek kosciuszki). מחלקה I שנכנסה ממערב ומחלקה 3 שנכנסה מדרום מערב הגיעו למרכז העיר מוקדם בבוקר בעוד שמחלקה 2 שנכנסה מכיוון דרום מזרח הגיעה למרכז העיר לאחר קרבות עם שאריות של יחידות צבא סובייטי שנותרו באזור.

במהלך המלחמה השמידו הנאצים את הקהילה היהודית בעיר רובה ככולה. בעיר גם פעלו גדודים של פרטיזנים, שיהודים רבים נטלו בהם חלק. ב-27 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום ונמסרה לניהול הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. ב-29 בספטמבר 1944 הוחזרה העיר לפולין. השתייכותה לפולין נתקבעה סופית בהסכם בין פולין וברית המועצות שנחתם באוגוסט 1945.

יהדות ביאליסטוקעריכה

  ערך מורחב – קהילת יהודי ביאליסטוק

יהודים התיישבו בעיר בראשית המאה ה-18 ובמאה ה-19 היה להם תפקיד מפתח בפיתוח תעשיית הטקסטיל, שהעיר הייתה למרכזה. הקהילה היהודית קיבלה זכויות לשלטון עצמי בשנת 1745. ב-1765 התגוררו בעיר 765 יהודים. יהודים רבים שגורשו מרוסיה הגיעו לביאליסטוק בין השנים 18251835 וכן ב-1845. מצבם הכללי של היהודים הורע. ב-1856 הם מנו 13,787 נפש, מביניהם 9,547 איש היו מקרב המגורשים מרוסיה – ברובם חסרי בית ועבודה. בעקבות כך הוקמו בעיר מוסדות צדקה רבים. ב-1883 כ-60 איש מקהילת ביאליסטוק (מכונים קבוצת הביאליסטוקאים) עלו לארץ ישראל והתיישבו בפתח תקווה וביהוד, בה הקימו קריה על שם עירם. ב-1895 כבר ישבו בעיר 47,783 יהודים, שהיו כ-73% מכלל האוכלוסייה, וב-1913 הם מנו 61,500. ב-14 ביוני 1906 פרץ בעיר פוגרום ביאליסטוק (אנ') נגד יהודי העיר, ונרצחו בו כ-100 יהודים. הפוגרום נחשב כחלק מהפרעות האנטישמיות שבוצעו בהשראת השלטונות הרוסיים בין השנים 19031908, לצד פרעות קישינב ופוגרומים בקייב, באודסה ובערים נוספות. בין השנים 19151929 היותה מרכז חסידי לחסידות סלונים כאשר האדמו"ר רבי אברהם וינברג (השני) קבע את מגוריו ובית מדרשו בעיר. בשנת 1922 קבעה ישיבת נובהרדוק בהנהלת הרב אברהם יפה'ן את מרכזה בעיר, והפכה את ביאליסטוק למרכז תורני ליהודי פולין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לעיר, אך שבוע אחר כך מסרו אותה לרוסים. ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר ולמחרת שרפו את הרובע היהודי. כ-3,000 איש הצטופפו בבית הכנסת הגדול ונשרפו בו. באוגוסט אותה שנה הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק וריכזו בו 50,000 יהודים. בפברואר 1943 החלו הנאצים לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים ברכבות אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. עוד בראשית ימיו של הגטו קמה תנועת מרי שביצעה פעולות חבלה. ביולי 1943 קרא הארגון ליהודים להתנגד לגרמנים בכוח ולא לעלות על הרכבות. בגטו פרץ מרד, שנמשך חודש ימים עד שדוכא על ידי הצבא הנאצי. לאחר המלחמה נותרו בעיר כ-1,000 יהודים מתוך כ-50,000.

רבני העירעריכה

בין רבני ביאליסטוק נודעו:

לאחר פטירת הרב מוהליבר לא נבחר עוד רב רשמי בביאליסטוק. הסמכות הרוחנית בעיר הייתה בידי הדיין רבי חיים נפתלי הירץ הלפרין, בנו של ה"עונג יום טוב". ששימש במשך חמישים שנה בתפקיד ראש בית הדין בעיר. הוא נפטר ב-1919. בנו ליפמן היילפרין מחבר שבועת הרופא העברי, עלה לארץ ישראל וחתנו, רבי דוד פאיאנס – שימש בתפקיד ראב"ד ביאליסטוק וחבר הוועד המרכזי של "המזרחי" עד פטירתו (1935), בתקופתו פעל בעיר סניף גדול של ישיבת נובהרדוק בהנהלת הרב אברהם יפה'ן והרב יעקב ישראל קניבסקי.

גלריהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • רחל גרוסבאום-פסטרנק, "ביאליסטוק", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 140–164.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Maszowsze polnocne podczas najazdu bolszewickiego w 1920 roku, p. 167