פתיחת התפריט הראשי

רקעעריכה

אחרי הכנעת גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לארבעה אזורי כיבוש. בירת גרמניה, ברלין, אף שהייתה בתוך האזור הסובייטי, חולקה בעצמה לארבעה אזורי כיבוש.

הכוונה המקורית הייתה שבעלות הברית המנצחות ימשלו בגרמניה במשותף, אולם עם גבור המתח של המלחמה הקרה אוחדו בשנת 1949 אזורי הכיבוש הבריטים, הצרפתיים והאמריקאים ליחידה אחת שהיוותה את הבסיס להקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה שזכתה לעצמאות מלאה בשנת 1955. בשנת 1949 גם הוקמה באזור הכיבוש הסובייטי במזרחה של גרמניה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. העיר ברלין חולקה אף היא, וחומה נבנתה כדי לחצוץ בין שני חלקי העיר.

בתחילה היו עוד תקוות לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות, אולם עם דחיית תוכנית סטלין על ידי גרמניה המערבית, השתלבותה של גרמניה המזרחית בגוש המזרחי והשתלבות גרמניה המערבית בגוש המערבי, חודדו ההבדלים בין שתי המדינות.

היחסים בין שתי המדינותעריכה

שתי המדינות גרמניה אחזו בגישות שונות לשאלת האיחוד האפשרי בין המדינות. גרמניה המערבית טענה שהיא היורשת הבלעדית של הרייך הגרמני, ורק לה הזכות לייצג את העם הגרמני. כפועל יוצא מגישה זאת הוטל חרם על גרמניה המזרחית, שהוגדרה בידי שכנתה המערבית כמדינה בלתי לגיטימית תוך מאמץ לבודד אותה בזירה הבינלאומית. אף על פי שגישה זו רוככה בשנות השבעים כתוצאת ממדיניות הדטאנט, היא מעולם לא ננטשה.

גרמניה המזרחית ניסתה לנתק את עצמה מההיסטוריה הגרמנית. טענתה הייתה שעם כיבוש הרייך הגרמני בידי בעלות הברית בשנת 1945 הוא חדל מלהתקיים, ושתי המדינות שהוקמו על חורבות הרייך הן מדינות חדשות בלי שום מחויבות וזיקה למדינות הגרמניות של העבר.

הדרך לאיחודעריכה

  ערך מורחב – חומת ברלין
 
נפילת חומת ברלין 1989

עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות החלה רוח חדשה של רפורמות לנשב בגוש המזרחי, והמטרה של איחוד גרמניה שקודם נראתה בלתי אפשרית החלה להיראות מציאותית. הרפורמות בגוש המזרחי לא פסחו על גרמניה המזרחית. ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין. הממשלה אולצה להתפטר בעקבות גלי מחאה ציבורית והיחלשות התמיכה הסובייטית בה. במזרח גרמניה נערכו, לראשונה, בחירות דמוקרטיות במרץ 1990, שהובילו להקמת ממשלה לא-קומוניסטית.

עם נפילת הקומוניזם נשללה ההצדקה לקיומה של גרמניה המזרחית כישות נפרדת. משא ומתן בנוגע לאיחוד נפתח בין ארבע המעצמות הכובשות ושתי הגרמניות.

בהסכם שהושג, אמנת השתיים פלוס ארבע, ויתרו הכוחות הכובשים על כל טענות טריטוריאליות לגבי גרמניה והסכימו לאיחוד בין שתי המדינות הגרמניות. גרמניה, מצידה, הכירה בסיפוחם של השטחים המזרחיים של הרייך הגרמני על ידי ברית המועצות ופולין, והסכימה להטיל על עצמה הגבלות צבאיות.

האיחודעריכה

גרמניה אוחדה רשמית ב-3 באוקטובר 1990, ושטחה חולק לחמש מדינות לפי השיטה הפדרלית של גרמניה. החוקה הגרמנית הוחלה על המדינות החדשות.

החוקה הגרמנית תוקנה כדי להרגיע את שכנותיה של גרמניה, והיא עכשיו מציינת שאין שום חלקים מגרמניה שלא הצטרפו לפדרציה. אולם בעתיד יש אפשרות לשינוי נוסף בחוקה כדי לאפשר צירוף טריטוריות חדשות לפדרציה.

תוצאות האיחודעריכה

 
גרמנים חוגגים את איחוד גרמניה ברייכסטאג, 1990

האיחוד גבה מחיר כבד מכלכלתה של גרמניה, והגביר את המיתון בו הייתה נתונה הכלכלה הגרמנית מזה שנים מספר. אחת הסיבות למחיר הייתה ההחלטה ששער ההמרה של המארק המזרחי ייקבע, מסיבות פוליטיות, כשווה לזה של המארק הגרמני, וגרמניה אולצה להזרים השקעות לכלכלה המזרחית החלשה.

רוב העסקים המזרח גרמנים לא יכלו לעמוד בתחרות עם המערב, ונסגרו. התעשייה המזרח גרמנית, שבעבר נתמכה על ידי ממשלת מזרח גרמניה, הופרטה ופורקה. כתוצאה מכך נסקה האבטלה במזרח גרמניה לשיעור גבוה בהרבה מזו שבמערב, וחלק גדול מכוח העבודה המזרח גרמני, במיוחד העובדים המיומנים ביותר, היגרו למערב.

העובדה שהאיחוד נעשה על ידי הצטרפות של מדינות מזרח גרמניה ולא של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית כיחידה שלמה, הביאה לרגשות התמרמרות במזרח ולראייה של תהליך האיחוד כ"סיפוח" או "כיבוש".

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא איחוד גרמניה מחדש בוויקישיתוף