אילינוי (BB-65)
אוניית המערכה אילינוי (BB-65) הייתה אוניית המערכה המהירה החמישית מסדרת איווה שהונחה עבור צי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה בשנות ה-40, למרות שהיא לא הושלמה. הצי תכנן בתחילה לבנות ארבע אוניות מסדרת איווה ולאחר מכן לפתח אונייה חדשה וחזקה יותר עבור מה שעתיד להיות BB-65. הצורך הדוחק בספינות מלחמה נוספות בפרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה הוביל את הצי למסקנה כי תכנונים חדשים יצטרכו להיות בהמתנה כדי לאפשר לתעשיית בניית האוניות להתייצב במספר קטן של עיצובים. כתוצאה מכך, BB-65 הוזמנה כחלק מסדרת איווה ב-1940. אילינוי הונחה בדצמבר 1942, אך העבודה קיבלה עדיפות נמוכה, ועדיין הייתה בבנייה בסוף מלחמת העולם השנייה. היא בוטלה באוגוסט 1945, אבל הגוף שלה נשאר כגווה חלקית עד שפורקה ב-1958.
 | |
| אילינוי (BB-65) ביולי 1945, שבועות ספורים לפני ביטול בניית האונייה | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אוניות המערכה מסדרת איווה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | ברוקלין, ארצות הברית |
| הוזמנה | 12 ביוני 1940 |
| תחילת הבנייה | 6 בדצמבר 1942 |
| אחריתה | בוטלה ב-12 באוגוסט 1945 ונגרטה ב-1958 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 48,880 טון, מקסימלי: 58,460 טון |
| אורך | 270.4 מטרים |
| רוחב | 33 מטרים |
| שוקע | 11 מטרים |
| מהירות | 32.7 קשר (60.6 קמ"ש) |
| גודל הצוות | 117 קצינים, 1,804 מלחים (סך הכל 1,921) |
| טווח שיוט | 15,000 מיילים ימיים (24,000 ק"מ) |
| שריון |
חגורת השריון: 12.1 אינץ' (307 מ"מ) ברבטות: 11.6 אינץ' (290 מ"מ) צריחים: 19.7 אינץ' (500 מ"מ) סיפונים: 6 אינץ' (152 מ"מ) |
| חימוש |
9 תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ)/50 קליבר Mark 7 20 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר Mark 12 80 תותחי נ"מ 40 מ"מ (1.6 אינץ') 49 תותחי נ"מ 20 מ"מ (0.79 אינץ') |
רקע עריכה
סדרת אוניות המערכה המהירות איווה תוכננה בסוף שנות ה-30 בתגובה לציפיות הצי האמריקני למלחמה עתידית עם האימפריה היפנית. אוניות המערכה האחרונות שנבנו על ידי ארצות הברית, הן היו גם כלי השיט הגדולים והמהירים ביותר של הצי האמריקאי. קצינים אמריקאים העדיפו אוניות מערכה איטיות יחסית אך חמושות בכבדות ומשוריינות, אך מתכנני חיל הים קבעו שצי כזה יתקשה להביא את הצי היפני המהיר יותר לקרב, במיוחד את סיירות המערכה מסדרת קונגו ואת נושאות המטוסים של הצי האווירי הראשון. לימודי התכנונים שהוכנו במהלך הפיתוח של סדרות קרוליינה הצפונית ודקוטה הדרומית הדגימו את הקושי לפתור את הרצונות של קציני הצי עם אלו של צוות התכנון במסגרת מגבלות ההדחק שהוטלו על ידי מערכת האמנה הימית של וושינגטון, ששלטה בבניית אוניות ראשה מאז 1923. סעיף מדרגות נעות באמנת הצי השני של לונדון משנת 1936 אפשרה הגדלה מ-35,000 טון ארוך (36,000 טון) ל-45,000 טון ארוך (46,000 טון) במקרה שאומה חברה כלשהי סירבה לחתום על האמנה, מה שיפן סירבה לעשות.
העברת חוק וינסון השני בשנת 1938 פינתה את הדרך לבנייתן של ארבע אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית ושתי אוניות המערכה הראשונות מסדרת איווה (איווה וניו ג'רזי) עבור צי ארצות הברית. שני כלי שיט נוספים, מיזורי וויסקונסין, הוזמנו ביוני 1940, והיו אמורים להיות האוניות האחרונות בסדרת איווה. הצי תכנן בתחילה לפתח עיצוב חדש וחזק יותר עבור אוניית המערכה הבאה, המכונה "BB-65", שתהפוך בסופו של דבר לסדרת מונטנה. אבל הצורך לאמץ גיוס תעשייתי עם איום המלחמה אילץ את הצי להעמיד עיצובים חדשים בהמתנה, וכתוצאה מכך, הוזמנו BB-65 וספינה שנייה כחלק מסדרת איווה. אוניות המערכה האחרונות שנבנו על ידי ארצות הברית, אוניות סדרת איווה היו גם כלי השיט הגדולים והמהירים ביותר של הצי האמריקאי.
תכנון עריכה
אילינוי הייתה באורך כולל של 887 רגל 3 אינץ' (270.4 מטרים), רוחב של 108 רגל 2 אינץ' (33 מטר) ושוקע של 36 רגל 2.25 אינץ' (11 מטר). הדחק האונייה בתפוסה סטנדרטית אילו הושלמה היה מסתכם ב-48,110 טונות ארוכות (48,880 טונות) וגדל ל-57,540 טונות ארוכות (58,460 טונות) במעמס קרבי מלא. אילינוי הייתה שונה מאחיותיה המוקדמות בכך שהתכנון שלה דרש בנייה מרותכת כולה, שהייתה חוסכת משקל בשל חוזק מוגבר על פני שילוב של גוף מסמרות/מרותך בשימוש בארבע האוניות שהושלמו מסדרת איווה.
האונייה הייתה אמורה להיות מופעלת על ידי ארבע טורבינות קיטור של ג'נרל אלקטריק, שכל אחת מהן מניעה מדחף אחד, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים בנפט. מדורגים ב-212,000 כוחות סוס (158,000 קילוואט), הטורבינות נועדו להעניק מהירות מרבית של 32.5 קשרים (60.2 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט מתוכנן של 15,000 מיילים ימיים (28,000 ק"מ) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). הצוות המשוער שלה היה מונה 117 קצינים ו-1,804 מלחים.
האונייה הייתה אמורה להיות חמושה בסוללה ראשית של תשעה תותחי 16 אינץ' (406 מ"מ) /50 קליבר Mark 7 בשלושה צריחים משולשים בקו המרכז, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על קדימה, כשהשלישי מאחור. הסוללה המשנית המתוכננת כללה עשרים תותחים דו-תכליתיים 5 אינץ' (127 מ"מ) /38 קליבר מותקנים בצריחים תאומים מקובצים באמצע האונייה, חמישה צריחים משני הצדדים. כפי שתוכננה, האונייה הייתה אמורה להיות מצוידת בסוללת נ"מ של שמונים תותחי 40 מ"מ (1.6 אינץ') וארבעים ותשעה תותחים אוטומטיים בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ').
חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 12.1 אינץ' (307 מילימטרים), בעוד שסיפון השריון הראשי היה בעובי 6 אינץ' (152 מילימטרים). צריחי תותחי הסוללה העיקריים היו עם חזיתות בעובי 19.7 אינץ' (500 מילימטרים), והם הותקנו על גבי ברבטות שהיו מוגנות בעובי 11.3 אינץ' (290 מ"מ) של פלדה. למגדל הניווט היה דפנות בעובי 17.5 אינץ' (444 מילימטרים). כמו אוניות סדרת איווה ממיזורי ואילך, שריון המחיצה הקדמי הוגדל מ-11.3 אינץ' המקורי עד 14.5 אינץ' (368 מ"מ) על מנת להגן טוב יותר מפני אש מפגיעות חזיתיות. ניסויים עם קייסונים ב-1943 הובילו לשיפורים במערכת ההגנה נגד טורפדו שהגדילו את עמידותה בפני נזקים תת-מימיים בכ-20% בהשוואה לארבעת אוניות האיווה הראשונות.
בנייה וביטול עריכה
כאשר BB-65 סומנה מחדש כאונייה מסדרת איווה, היא קיבלה את השם אילינוי והיא הוגדרה מחדש כדי לדבוק בעיצובי אוניות המערכה המהירות שנוסחו ב-1938, על ידי סניף התכנון הראשוני במשרד הבנייה והתחזוקה. המימון שלה אושר באמצעות העברת חוק הצי הדו-אוקייני על ידי הקונגרס האמריקני ב-19 ביולי 1940, וכעת היא תהפוך לאונייה החמישית מסדרת איווה שנבנתה עבור הצי האמריקני. החוזה שלה הוקצה ב-9 בספטמבר 1940, באותו תאריך של קנטקי. המימון לאוניית המערכה סופק בחלקו על ידי הכנסות ממכירה פומבית של "קינג נפטון", חזיר הרפורד שהוצג ברחבי מדינת אילינוי כגיוס כספים, ובסופו של דבר סייע לגייס 19 מיליון דולר באיגרות חוב מלחמה.
הבנייה של אילינוי הוקפאה בשנת 1942, לאחר קרבות ים האלמוגים ומידוויי, בעוד לשכת הספינות שקלה הצעת הסבה של נושאת מטוסים עבור אילינוי וקנטקי. כפי שהוצע, סיפון הטיסה שהוסב באילינוי היה באורך 864 רגל (263 מטרים) ורוחב 108 רגל (33 מטרים), עם חימוש זהה לנושאות המטוסים מסדרת אסקס של ארבעת צריחי התותחים התאומים 5 אינץ' ועוד ארבעה תותחי 5 אינץ' בצריחים בודדים, יחד עם שישה צריחים מרובעים של תותחי 40 מ"מ. ההסבה ננטשה לאחר שצוות התכנון החליט שנושאות המטוסים המוסבות ישאו פחות מטוסים מסדרת אסקס, שניתן לבנות יותר נושאות מטוסים מסדרת אסקס באותו פרק זמן להסבת אוניות המערכה, וכי הפרויקט יהיה משמעותי יקר יותר מבניית נושאות מטוסים חדשות מסדרת אסקס. במקום זאת, אילינוי וקנטקי היו אמורות להסתיים כאוניות מערכה, אך בנייתן קיבלה עדיפות נמוכה מאוד.
השדרית של אילינוי הונחה במספנת הצי של פילדלפיה, ב-6 בדצמבר 1942; תאריך ההשלמה הצפוי שלה היה 1 במאי 1945. בסופו של דבר, האונייה בוטלה ב-11 באוגוסט 1945, כשהיא הייתה שלמה בכ-22 אחוזים. היא נמחקה מרשימות הצי ב-12 באוגוסט 1945. חלקה הבלתי שלם נשמר בתחילה מתוך אמונה שהוא יכול לשמש כמטרה בניסויים בנשק גרעיני. עם זאת, ה-30 מיליון דולר שיעלה להשלים את האונייה מספיק כדי להיות מסוגלים להשיק אותה נחשב כגדול מדי והתוכנית נזנחה. היא נשארה במספנה עד ספטמבר 1958, אז נגרטה על הממשה.
פעמון הספינה, שעליו רשום "USS Illinois 1946", נמצא כעת באצטדיון הזיכרון באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין. הפעמון מושאל ממפקדת ההיסטוריה והמורשת של הצי (הצטרפות מס' 70-399-A), מספנת הצי של וושינגטון, וושינגטון הבירה, לחיל ההדרכה של קציני המילואים של הצי (NROTC) באוניברסיטה. הפעמון מצלצל באופן מסורתי על ידי חברי NROTC כאשר קבוצת הכדורגל של האוניברסיטה מבקיעה טאצ'דאון או שער.
