אימוץ יישובים

תוכנית אימוץ יישובים (נקראת גם מפעל האימוץ) הייתה יוזמה של חבר הרבנים שעל ידי הפועל המזרחי בשנים שלאחר קום המדינה במטרה שרבני ערים ומושבות יאמצו מושבי עולים דתיים בהם אין רב וידאגו לצרכים הדתיים של אנשי המקום.

רקע עריכה

בשנה השלישית לקום המדינה היה כל אדם שני בה עולה חדש. המדינה הצעירה והענייה נדרשה להאכיל את העולים, לדאוג להם לפרנסה, חינוך, בריאות וקורת גג. חוסרים בכל אלו היוו מקור למרמור גדול בקרב העולים החדשים.

ענייני הדת של העולים לא תפסו מקום מרכזי בקרב הנהגת היישוב, בין אם מפני קשיי התארגנות ובין מטעמים אידאולוגיים תחת הכותרת החינוך האחיד כפי שקרא לכך דוד בן-גוריון בדיון בכנסת שנה וחצי לאחר קום המדינה. השיטה כחלק ממדיניות כור היתוך ספגה ביקורת בטענה ששליחי המדינה הפעילו כפייה אנטי דתית כנגד העולים החדשים, שכללה אף מקרים של גזיזת פיאות, ממנה סבלו בעיקר עולי תימן שהגיעו במבצע על כנפי נשרים.

מושב עולים עריכה

הפתרון שנמצא לאכלוס רבבות העולים היה הקמת מושבי עולים, הפניית רבים מיושבי המעברות להקמת נקודות התיישבות חדשות, בעיקר בנגב ובגליל, ובכך לפתור כמה בעיות במקביל: לפנות את מחנות העולים והמעברות, לתת פתרון חלקי לבעיות הדיור והתעסוקה; העולים יעסקו בבניית בתיהם כך שתיפטר הן בעיית הדיור והן בעיית התעסוקה; לחזק את גבולות המדינה מול מדינות האויב על פי האימרה שטבע יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו"[1], והעיסוק בחקלאות במושבים יספק לשווקים עופות ובשר, ירקות ופירות, ביצים ומוצרי חלב וכן פרנסה לעולים.

התיישבות העולים הפכה לתופעה בולטת בשנים הראשונות למדינה. תוך שנים אחדות הוקמו ברחבי הארץ עשרות רבות של מושבי עולים ששינו את מפת ההתיישבות ואופייה, ותפסו מקום נכבד בעיצוב מפת הארץ כולה בעשור הראשון למדינה, זאת במקביל לעשרות המושבים הוותיקים שהיו חלק מתנועת ההתיישבות העובדת בארץ ישראל.

רוב ככל מושבי העולים יושבו על פי ארצות מוצאם אם כי היו מושבים בהם יושבו עולים ממספר עדות.

רעיון אימוץ היישובים עריכה

המושג "מפעל האימוץ" שימש ככותרת לקריאתו של ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון לאימוץ של ישובי עולים חדשים על ידי משפחות וצעירים מהמושבים הוותיקים של ההתיישבות העובדת. במקור ביקש בן-גוריון מבני ההתיישבות הוותיקה את העתקת מגוריהם למושבים החדשים וראה בכך מפתח גדול לגיבוש זהות ציונית אחידה לתושבי המדינה. קריאה זו השמיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכנס עם בני מושבים בנהלל וברמת אפעל בשנים 1953 ו-1954 אך גם כשוויתר על רעיון מעבר מגורים והסתפק בקריאה לבני המשקים הוותיקים רק להיות מדריכים לבני המושבים החדשים נענו מעטים לקריאה זו.

הקריאה עוררה התנגדות רבה בקרב ההתיישבות הוותיקה, שחששה מקריסת המשקים לאחר שבניה חזרו זה עתה ממלחמת העצמאות. בנוסף, האתוס הוותיק התקשה להזדהות עם העולים החדשים שרבים מהם היו מבני עדות המזרח וכמעט כולם לא רצו ולא ידעו דבר על עיסוק בחקלאות[2].

במושג זה עצמו השתמש גם חבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי בקוראו קריאה דומה לרבנים לאמץ מושבי עולים ולדאוג להשלמת צורכי הדת במושבים אלו. באימוץ מונח זה הלכו הרבנים בעקבות בן-גוריון כמזדהים ואולי להראות את הצלחתם אל מול כישלונה היחסי של יוזמת בן-גוריון.

במקביל ל"חבר הרבנים" פעלו בנושא מפעל האימוץ גם משרד הדתות וכן הסתדרות הפועל המזרחי.

רשמית החל מפעל זה את פעולתו משנת 1952, וסוכם סיכום ביניים באביב של שנת 1957[3] על ידי הרב טכורש, אז קרא להגביר את המאמצים ליישום מפעל זה, אמנם ממסמכים שהתגלו בשנים האחרונות עולה שלפחות רבה של גדרה, הרב מאיר צובירי, החל לשלוח לחבר הרבנים דוחות מפורטים על ביקור בישובי העולים והמעברות עוד לפני[4].

ביקורים במושבי העולים עריכה

במכתב שנשלח ממשרד הדתות לרבנים שהשתתפו במיזם בשלהי קיץ 1952 נדרשו הרבנים לבקר במושבי העולים על מנת "להרים את המתח הרוחני במקום ולהכניס את השיפורים הנדרשים בעניינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו".

למשל, במסגרת זו ביקר הרב צובירי במושבים נווה מבטח, בית עריף, חדיד, תלמי מנשה, קידרון, משגב דב, ביצרון, חצב, רווחה וכן בשלוש המעברות שנפרסו ליד הכפר הערבי הנטוש מסמיה.

הרבנים התבקשו לשלוח דין וחשבון מפורט על המצב הדתי במקומות בהם ביקרו. בדוחות נדרשו הרבנים לתאר את המצאי הקיים במושבים מבחינה דתית לגבי מצב בית הכנסת והציוד הנדרש החל מריהוט וכלה בספרייה, מצב המקווה, העירוב, מקום לימוד לילדים ועוד. בחלק מהדוחות ששלח הרב צובירי עלה חוסר בתשמישי קדושה כגון ספר תורה, פרוכת לארון הקודש[5], מעיל לספר תורה, ריהוט לבית הכנסת ועוד, ובביקורים אחרים סיפק הרב המאמץ תשמישי קדושה שסופקו לו ממשרד הדתות ובהם תפילין, טליתות וסידורים. מלבד אספקת תשמישי קדושה מסר הרב צובירי שיעורים לקראת הימים הנוראים והחגים, על יום העצמאות, סידר את העירוב, הסדיר את נושא בכורות בהמה, הדריך לגבי זריעת כלאיים, הפרשת תרומות ומעשרות, איסור שימוש בחשמל בשבת ויום טוב. בדו"ח אחד ששלח סיפר שביקורו ארך "מ-5 אחר הצהריים עד למחרת בבוקר" וכן חיווה דעתו לגבי מצבם הרוחני של בני הנוער ותוכן הלימודים שלהם.

הערות שוליים עריכה