אימרה סקיי (פסנתרן)
אימרה סקיי (בהונגרית: Székely Imre; מטיובו כיום אוקראינה, אז ממלכת הונגריה, 8 במאי 1823 – בודפשט, 8 באפריל 1887) היה פסנתרן, מלחין יהודי-הונגרי.
 | |
| לידה |
8 במאי 1823 Matiiovo, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
8 באפריל 1887 (בגיל 63) בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| מוקד פעילות |
האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| כלי נגינה |
פסנתר |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אימרה סקיי נולד במשפחה יהודית בזקרפטיה. הוא היה תלמידו של יוז'ף מרקל. כבר כאמן צעיר, בשנת 1836, הופיע ב"שעשועי הקול" של הקזינו הלאומי בבודפשט. בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 הוא היה המורה למוזיקה של משפחת טלקי (משפחת אצולה ותיקה שהחזיקה בתואר רוזן מטעם הקיסרות הרומית הקדושה מאז 1697) בדיומרה (Gyömrő) ובשנת 1845 הציג את עצמו גם כמלחין בקונצרט בתיאטרון הלאומי של בודפשט. בשנת 1846 נסע לטרנסילבניה ולאחר מכן לחו"ל. במהלך נסיעותיו בחו"ל הוא שהה בפריז עם אדה רמני בשנת 1847 והתגורר בלונדון תקופה ארוכה יותר, שם הופיעו גם יצירותיו. הוא חזר לפשט בשנת 1852 ושב ללונדון לתקופה קצרה. בשנת 1853 התיישב לצמיתות בפשט. הוא היה המורה הפרטי של ילדי הארכידוכס אלברכט, דוכס טשן ומשנת 1879 ועד מותו היה מורה לפסנתר ב"מוזיקה הלאומית".
עבודותיו העיקריות עריכה
בעיקר יצירות לפסנתר:
- קטעי "מוזיקת סלון" (אידליות הונגריות, חלומות בהקיץ הונגרים)
- פרפרזות
- אטיודים
- יצירות קונטרפונט (למשל 15 המצאות, פרלודים ופוגות הונגרים)
- יצירה תזמורתית אחת או שתיים
- מוזיקה קאמרית וקונצ'רטו לפסנתר
לקריאה נוספת עריכה
- לקסיקון ביוגרפי הונגרי. עורכת ראשית אגנש קניירש. 1969
- יאנוש קירי: ביוגרפיה של אימרה סקיי (פסנתרן) (1823-1887), רשימת חלומות בהקיץ הונגרים ויצירותיו האחרות. עבודת דוקטורט (DLA), באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט, 2015.
לקסיקונים עריכה
- לקסיקון מוזיקלי ברוקהאוס-רימן. עורך דלהאוס, קרל ואגנברכט, הנס היינריך. המהדורה ההונגרית מהדורה. אנטאל בורונקאי, הוצאת מוזיקה, 1985-1983.
- לקסיקון יהודי הונגרי. 1929. אימרה סקיי
- לקסיקון מוזיקלי הונגרי. מדריך אנציקלופדי. ערך וכתב יוז'ף שאג. 1880.
- לקסיקון ביוגרפי הונגרי חדש. עורך ראשי. לאסלו מרקו. מועדון ספרים הונגרי
- בנצה סאבולצ'י-אלדאר טוט: לקסיקון מוזיקלי I-III. מהדורה חדשה מתוקנת. עורך ראשי. ד"ר. דינש ברטה, עורכת מרגיט טוט. חברת הוצאת מוזיקה, 1965.
