איסור אכילה

איסור אכילה הוא מושג בהלכה היהודית, לפיו ישנם דברים שאסורים באכילה בלבד, אולם אין עליהם איסור הנאה.

פירוט האיסור עריכה

איסור אכילה כולל את האיסור להנות מהדבר בדרך אכילה או שתייה. במובן זה שתיית דבר האסור באכילה - אסורה גם היא.

לדעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, וכן נפסק להלכה[1], בכל איסור בו נאמר בתורה אחד מהלשונות הללו: "לא תאכל", "לא יאכל" או "לא תאכלו" - אזי האיסור אינו רק איסור אכילה, אלא הוא כולל גם 'איסור הנאה', אלא אם נכתב במפורש אחרת, כגון מאכלות אסורות של חֵלֶב ונבלה שהתירה התורה במפורש למוכרם לגוי.

דוגמאות עריכה

דוגמאות לאיסורי אכילה מהתורה עריכה

  • איסור אכילת טרפה - האיסור לאכול בשר של בהמה העומדת למות מחמת אירוע חיצוני (להוציא מחלה, או מוות מזקנה).
  • איסור אכילת נבלה - האיסור לאכול בשר של בהמה שלא נשחטה לפי ההלכה.
  • איסור אכילת דם - האיסור לאכול או לשתות דם של בהמה ועוף.
  • גיד הנשה - האיסור לאכול גיד הנמצא באחורי הבהמה ששמו גיד הנשה.
  • איסור אכילת טבל - אכילת פירות או ירקות לפני הפרשת תרומות ומעשרות, אך לאחר שפירות או ירקות אלו התחייבו בכך.
  • איסור אכילה ביום-הכיפורים.
  • איסור אבר מן החי.
  • איסור חדש[2].
  • איסור אכילת תרומה טמאה, שמותר לכהנים להנות מביעורה.
  • איסור אכילת חמץ בפסח - דוגמה לאיסור שמוגבל בזמן, הנחשב לדבר שיש לו מתירין, לדעת הרמב"ם. עובדה זו, כמו גם העובדה שהחמץ מותר בכל השנה, מביאה להחמרה באיסור אכילת חמץ בפסח.

דוגמאות לאיסור אכילה מדרבנן עריכה

  • אכילת עוף עם חלב.
  • יין של גר תושב.
  • גבינת גויים

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.