גר תושב

גוי השומר 7 מצוות בני נח

גר תושב הוא מושג שהשתנתה הגדרתו במהלך הדורות. באופן כללי, זהו גוי שמותר לו לגור בארץ ישראל ומכאן שמו גר תושב[1], וזוכה למעמד הלכתי ייחודי, בזכות העובדה שהוא מקבל על עצמו את שבע מצוות בני נח[2]– חרף האיסור 'לא תחנם'.

'גר תושב' במקרא עריכה

במקרא עם ישראל נתפס כגר תושב בעיני האל: 'והארץ לא תימכר, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ויקרא כה:כג). כמו כן, זכויות הגר התושב הנוכרי נגזרות מכך 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' (דברים י:יט),

נפוץ יותר הוא השימוש במושג 'גר תושב' בהקשר למיעוטים, שמוצאם משרידי האוכלוסייה שנשארה בארץ, או שבאו מחוץ לארץ ונספחו לשבטים, אשר חיו בשולי בני ישראל.

המקרא מבחין בין 'גר תושב', לבין 'אזרח' הנהנה מזכויות וחובות מלאות, לבין 'הנוכרי', שאין לו זיקה מיוחדת לרוב (דברים טו:ד). בתקופת שלטונו של עם ישראל היו מספר עמים שהיו בגדר של "גר תושב", למשל הגבעונים. ברבות הימים, נוספו עוד קטגוריות של נוכרים, אשר אימצו ממנהגי עם ישראל.

במקור, גרי תושב היו נטולי קרקע, או זכויות מקרקעין; ושימשו כשכירים. הם היו בעלי זכויות שוות לקבוצת הרוב, ומעמדם הכלכלי הושווה לזה של היתום והאלמנה. מתוקף כך, מחד גיסא הגר תושב היה זכאי ללקט ושכחה (ויקרא יט:לג, ויקרא כב:כב, דברים כט:יט); למעשר (דברים יד:כט), ולהשתתף בשמחת החג (דברים טז:יא). מאידך גיסא, נאסר להונות אותו (שמות כב:ב), לקפח את שכרו (דברים כד:יד), ולהטות איתו משפט (דברים כד). כמו כן, הותר לו להשתתף בקרבן פסח, בתנאי שהוא נימול (שמות יב:מז) - ולמעשה מעמדו היה מותנה בקיום חלק מהמצוות.

'גר תושב' בימי בית שני עריכה

לאחר גלות בבל, ופתיחת שערי היהדות בפני נוכרים נוצרה קטגוריה חדשה של גרים – זאת של ה'גר צדק'[3]– וזאת מתוקף אותם הפסוקים המקראיים, המתייחסים לגר תושב (בבלי, שבועות לט:עא; מדרש הגדול לויקרא יט:לד). על פי יוסי לוי עם התפשטות היהדות בין הגויים בתקופה ההלניסטית, בעקבות ריבוי מופעי הגרות חלקו הדעות באשר למעמדם:

לפי דעה אחת, ההתקרבות ליהדות עומדת על היסוד המונותאיסטי. על פי דעה אחרת, היא כוללת מלבדו גם את חוקי המוסר הטבעיים, שבין אדם לחברה, סדרי חברה מתוקנים ותפישה הומניסטית של האדם והחי. ואילו דעה שלישית רואה כתנאי להנאה מיחסי המוסר החברתי של היהדות -קרבה כמעט מוחלטת לתורה ולמצוותיה.

יוסי לוי, 'גר תושב' ב-לקסיקון התרבות היהודית בזמננו, עורכים: כהן, מנדס-פלור, ושפירא, תל אביב תשנג.

כמו כן, במקום המושג 'גר תושב', הופיעו המושגים 'יראי ה'', 'חסידי אומות העולם' וכן 'מתייהדים'. במקביל לכך, התפתחה גישה חשדנית כלפי הגרים (בבלי, יבמות קט:עב; ילקוט שמעוני, רות, סימן תרא). בתלמוד[4] קיימות דעות שונות המגדירות גר תושב, הדעה המחמירה ביותר (אחרים) סבורה כי גר תושב הוא רק אדם, אשר קיבל עליו את כל המצוות חוץ מאיסור אכילת נבילה. הדעה המקילה ביותר היא שיטת ר' מאיר שמספיק שיקבל עליו רק איסור עבודה זרה. אולם הדעה שנפסקה להלכה[5] (חכמים) גוי שקיבל על עצמו בבית דין, לפני שלושה דיינים, לקיים את שבע מצוות בני נח, נהיה גר תושב. לאחר הקבלה, יש חובה הלכתית לדאוג לחייו.

בהלכות גדולות מובא דעתו של רבי יהושע בן לוי, שנותנים לגר תושב שנה שלמה להפוך לגר צדק, ואם אינו מתגייר אזי נחשב כסתם גוי.[6]

הגר תושב בימי הביניים עריכה

הרמב"ם[7] המתבסס על התלמוד[8] קובע כי כל עוד היובל אינו נוהג, אין מקבלים גר תושב, אשר לדידו אינו חייב, אלא בשבע מצוות בני נוח:

כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן כפי שציוון הקב"ה. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם

הלכות מלכים, פרק ח, הלכה יא

הרמב"ם מבחין בין גר תושב, הזהה בעיניו עם מושג 'חסיד אומות העולם' לבין 'חכם אומות העולם'. על פי שיטתו, גר תושב חייב בשבע מצוות בני נוח. בניגוד לרבי יהודה הלוי, הוא לא ראה באסלאם עבודה זרה (הכוזרי, מאמר א). יחד עם זאת, לשיטתו גוי שהרג יהודי, אפילו הוא רוצח בשוגג, חייב מיתה; וכך גם גר תושב שחשב שמותר להרוג גר תושב אחר, והרגו, נחשב קרוב למזיד וחייב מוות (משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ה', הלכה ד').

בניגוד לרמב"ם, בעקבות התפשטות הנצרות והאסלאם ומיגור האלילות, הרב מנחם המאירי, בעל בית הבחירה - קבע נחרצות כי:

כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות, על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו... הרי הם כישראל גמור לדברים אלו... בלא שום חילוק

בית הבחירה, בבא קמא, מהדורת קלמן שלזינגר, ירושלים תשכ"א, עמ' 330

אמנם בימי הביניים דרכי ההתקשרות בין יהודים לגויים הוגבלו למקרים מיוחדים, ולא פקעו תקפם של חוקי ההתבדלות. ואולם המושג 'גדור בדרכי הדת' החליף את המושג 'גר תושב', ומקביל לרעיון של שבעה מצוות בני נוח. אשר לגרי הצדק, נקבע כדברי רש"י: '"כי גרים הייתם בארץ מצרים" - מום שבך אל תאמר לחברך הגר'; "כי אנוכי ה' אלוהיך" - אלוהיך ואלוהיו אני" (בבלי, בבא מציעא נט:עב).[9]

גר תושב בעת החדשה עריכה

על פי יוסי לוי, מפרשים מסורתיים כמו שמואל דוד לוצאטו, בן אמוזג, רש"ר הירש (פירוש לשמות כב:כ)– ובעקבותיהם הרמן כהן, מרטין בובר וכן ליאו בק נטו להעניק לגר תושב מעמד השווה לזה של היהודי:[10]

התורה לא רק משלימה עם ישיבתו של הנוכרי עובד כוכבים בארץ, אלא שמתוך דאגה אבהית היא דורשת מישראל להחזיק ולתמוך בו [...] הישראלי צריך להתייחס אל הנוכרי כאל גר כמו שנתגייר, או כאל תושב ובעל זכות ישיבה בארץ ישראל -בתנאי היחידי שלא ישתחווה לאלילים.

בן אמוזג, בשבילי מוסר ב-יוסי לוי, עמ' 81

הגויים הקדמונים היו אוהבים רק את בני עמם, ולא הייתה הונאת הנוכרים נתעבת בעיניהם. לפיכך אמר כאן 'ואהבת לרעך כמוך'. התנהג עמו כמו שתחפוץ שינהגו אחרים עמך, אם היית גר

שמואל דוד לוצאטו, פירוש לויקרא יט:לד

גר תושב כיום עריכה

על פי הרב רבינוביץ, מעיקר הדין משום שכיום היובל אינו נוהג, כיום אין דין של גר תושב.[11] יחד עם זאת, הדיון בסוגיה זו עדיין ער ומושפע מהעולם החרדי ומאבקה במודרנה, משיח זכויות המיעוטים האוניברסליסטי, מהאתוס הציוני, מכך שקמה מדינת ישראל, ומתוצאות מלחמת ששת הימים.

עוד ב-1904 הרב אברהם יצחק הכהן קוק קיבל את דעתו של המאירי, לפחות לגבי המוסלמים. בעקבותיו, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג פסק, שכיום כאשר "אומה שלמה" קיבלה על עצמה את שבע מצוות בני נח, כל האומה נחשבת 'גר תושב' – ומותר אם כן למכור קרקעות לערבים. על סמך שיטה זו היו שהכלילו בתוך קטגוריה זו אף קבוצות של ערבים נוצרים, והגדירו אותם כגר תושב. עוד הוסיף הרב הרצוג, שמתן זכויות מלאות למיעוטים הוא כורח במציאות של ימינו, שאם לא כן האומות לא יכירו בזכויות היהודים ובזכותם למדינה. אדרבה, לדידו קיים במדינת ישראל מצב של ברית בפועל בין יהודים ללא יהודים, הדומה לברית שהייתה קיימת בין עולי בבל לאומות שמצאו במקומם, בעת שיבת ציון. משלל שיקולים אלו, הרב הרצוג קבע כי אין המוסלמים והנוצרים בכלל האומות שעליהם גזרו חכמי התלמוד ולפיכך יש להם דין של גר תושב.

בעקבות הרב הרצוג, הלכו הרבנים הראשיים הרב עוזיאל והרב אונטרמן, אשר התירו יצירת מסגרת משפטית אחידה ליהודים וללא יהודים בארץ ישראל – על סמך שיקולים הלכתיים כ'גדורים בדרכי הדתות'[דרושה הבהרה], 'דינא דמלכותא דינא', 'דרכי שלום', וחשש מחילול השם.

לדברי הרב צבי יהודה הכהן קוק ההכרעה היא שלעניין לא תחנם די בשלילת עבודה זרה מתוך כל שבע מצוות בני נוח. מספר פעמים הוא אמר שהערבים יכולים להישאר בארץ בתור מיעוט, ושיש לפעול למיעוט השנאה בין היהודים ובין הערבים ולבטל כל קיפוח[12]. הוא אף התנגד להקמת התנחלויות על קרקעות פרטיות[13].

בניגוד לרבנים הציונים הללו, הרב ישעיהו קרליץ, בעל 'החזון איש' סבר כי איסור מכירת הקרקע לגוי חלה גם היום, גם כשהדבר יכול להועיל לישראל. הרב ז'ולטי הולך בעקבות הרמב"ם וגורס שבזמן שאין היובל נוהג, אין הכרה בגר תושב - במיוחד לאור העובדה, שהערבים לא קיבלו עליהם את מצוות בני נוח, לפני בית דין של ישראל. במילים אחרות, ההשקפה החרדית דוגלת בכך שאם יהיה שינוי מעמדות חז"ל הרי הוא מורחק לימות המשיח.

ב-2017 ח"כ בצלאל סמוטריץ' הציע להקנות מעמד גר תושב לפלסטינים, שיבחרו להישאר בארץ ישראל כחלק מתוכנית ההכרעה שלו ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ב-2018 פרסם הרב אליעזר מלמד בטורו שבעיתון בשבע דעה לפיה הדרוזים, הם בגדר גר תושב – וזאת משום שלגביהם הוכח בעשרות השנים האחרונות, שהם שותפים בהגנה על מדינת ישראל, ואף שומרים על שבע מצוות בני נוח. מנגד, לדעתו רבים מערביי ישראל המתגוררים בארץ אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו ואינם מקיימים שבע מצוות בני נח – חלקם בכך שהם משתפים פעולה עם המחבלים שעוברים על "לא תרצח", וחלקם בכך שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית להעמיד בתי דין. ולכן חלק זה בערביי ישראל אינם נחשבים כגרים תושבים, ומצווה לגרשם מהארץ. אך כאשר מסיבות בינלאומיות ומוסריות אין אפשרות לגרשם, יש לעודד את הגירתם.[14][15]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • יוסי לוי, גר-תושב. בתוך, ארתור א. כהן ופול מנדס-פלור (עורכים), אברהם שפירא (עורך המהדורה העברית), לקסיקון התרבות היהודית בזמננו:מושגים, תנועות, אמונות, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג, 1986. עמ' 77–85.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד, הלכה ז'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ד, עמוד ב'
  3. ^ י' קויפמן, גולה ונכר, תשכ"ב, עמ' 209-256
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ד, עמוד ב'
  5. ^ ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קכ"ד, סעיף ב'.
  6. ^ הלכות גדולות דף קנב
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ט'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כ"ט, עמוד א'
  9. ^ י' כ"ץ, בין יהודים לגויים, תשל"ז, עמ' 116-128
  10. ^ ל' בק, מהות היהדות, תשכ"ה, עמ' 100
  11. ^ הרב רבינוביץ' במאמרו "גר תושב בזמן הזה" מסביר את שיטת הרמב"ם שהוא מודה ל"חולקים" עליו בקבוצות של גוים שכבר נמצאות בארץ, וכך גם לפי הרמב"ם קבוצות שנמצאות כבר בארץ ושומרות שבע מצוות בני נח יוגדרו כגר תושב אפילו בזמן הזה.
  12. ^ שיחות הרצי"ה - ארץ ישראל, 'הנכרי אשר בקרב הארץ', עמודים 112-121.
  13. ^ הרב יעקב פילבר, הנכרי אשר בתוכנו, באתר ישיבה.
  14. ^ רעיון גר תושב – המניעות והשאיפה, רביבים, באתר ישיבת הר ברכה
  15. ^ במ"חעוזיאל, העכו"ם והנוכרי בדיני ישראל, התורה והמדינה, 1952; א"י אונטרמן, 'דרכי שלום והגדרתם', אור המזרח, תשכ"ה; י' גרשוני, 'נוצרים ומוסלמים לאור ההלכה', אור המזרח, תשכז; י' גרשוני, 'המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה', תחומין ב', תשמ"א; ע' יוסף, 'החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש', עוז ושלום ג, תשמ"ב.