אירוסים (ציור)

האירוסיםצרפתית: Les Iris) היא יצירה של אירוסים שהצייר וינסנט ואן גוך יצר בסן רמי דה פרובאנס שבדרום צרפת בשנת 1889, כשנה לפני מותו. היצירה הזו היא אחת מסדרה של יצירות דומות של אירוסים.

אירוסים, 1889
Les Iris
מידע כללי
צייר וינסנט ואן גוך
תאריך יצירה 1889
טכניקה וחומרים שמן על בד
ממדים בס"מ
רוחב 94.3 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה 74.3 ס״מ עריכת הנתון בוויקינתונים
נתונים על היצירה
מספר יצירה 90.PA.20 (מוזיאון פול גטי) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מוזיאון פול גטי, לוס אנג'לס, קליפורניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אודות הציור

עריכה

ואן גוך החל ליצור את האירוסים כשבוע לאחר כניסתו למוסד לבריאות הנפש במאי 1889. ביצירה זו ניכר חוסר המתח המאופיין ביצירותיו האחרונות של הצייר, ואן גוך חשב שהליך הציור יימנע ממנו לאבד את שפיותו.

היצירה הושפעה רבות מהדפסים יפניים בסגנון האוקיו-אה, כמו יצירות רבות של ואן גוך. ההשפעה ניכרת בקווי המתאר החזקים, בזוויות הייחודיות, שימוש בצבע אחיד, שימוש באור וברכות וכדומה.

ואן גוך החשיב את יצירה זו למחקרית ולכן לא נשמרו סקיצות ממנה, אולם אחיו, תיאו, ראה בה כיצירת אמנות. תיאו שלח את היצירה ביחד עם "ליל כוכבים מעל הרון" לתצוגה השנתית של אגודת האמנים העצמאיים. כיום, יצירה זו נחשבת לאחת מיצירותיו המפורסמות של ואן גוך.[1]

הציור היה שייך לג'וליאן "פר" טנגי שואן גוך צייר את דיוקנו מספר פעמים. בשנת 1892, טאנגאי מכר את יצירה לאוקטב מירבו תמורת 300 פרנקים.[2] ב-1987 הציור הפך ליצירה הכי יקרה שנמכרה אי פעם. מאז הוא נמכר בסכום של כ-54 מיליון דולר לאלן בונד, וב-1990 מוזיאון פול גטי רכש את היצירה.[3] כיום, שוויה המוערך עומד על כ-121 מיליון דולר, והיא נחשבת כאחת היקרות ביותר בעולם.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אירוסים בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ http://blogs.getty.edu/iris/five-ways-of-seeing-van-goghs-irises/ חמש דרכים להסתכל על האירוסים של ואן גוך
  2. ^ http://www.getty.edu/art/collection/objects/826/vincent-van-gogh-irises-dutch-1889/ היסטוריית המכירות של האירוסים באתר מוזיאון פול גטי
  3. ^ https://www.nytimes.com/1990/03/22/arts/getty-buys-van-gogh-irises-but-won-t-tell-price.html המוזיאון פול גטי רכש את האירוסים אך סירב להגיד את שוויו, 22 במרץ 1990, "הניו יורק טיימס"