אוקטב מירבו
אוֹקְטָב מִירְבּוֹ (בצרפתית: Octave Mirbeau; 16 בפברואר 1848 – 16 בפברואר 1917) היה סופר, עיתונאי, מבקר אמנות, סאטיריקן ומחזאי צרפתי.
 | |
| לידה |
16 בפברואר 1848 טרווייר, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
16 בפברואר 1917 (בגיל 69) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Octave Henri Marie Mirbeau |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות פאסי |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
רומן |
| זרם ספרותי |
אימפרסיוניזם |
| יצירות בולטות |
יומנה של משרתת |
| תקופת הפעילות |
1873–1913 (כ־40 שנה) |
| בן או בת זוג |
אליס רנו |
| מספר צאצאים |
0 |
|
mirbeau | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
מירבו נולד לאב שהיה רופא בכפר טרווייר בחבל נורמנדי תחתית שבצפון צרפת. נשלח ללמוד במכללה (קולֶז') של מסדר הישועים בעיר ואן (צרפת) שבחבל ברטאן, שם נאנס על ידי הנזירים - אירוע שבא לידי ביטוי בספרו "סבסטיין רוש" (1890). אחרי שקיבל תעודת בגרות ניסה ללמוד משפטים, אך ללא הצלחה ושב לכפרו שם עבד במשרדו של נוטריון. במלחמת פרוסיה צרפת (1870) גויס לצבא הצרפתי - התנסות שמתוארת בספרו "דרך הייסורים" (1886). ב-1872 הגיע לפריז, שם החל את דרכו כעיתונאי שכיר-עט בעיתון יומי שייצג את המחנה הבנופרטיסטי מחוגי הימין הפוליטי. הוא הפך למזכירו של עורך עיתון זה, שהיה ציר בית הנבחרים הצרפתי מטעם הבונפרטיסטים, ונאלץ לכתוב דברים שהיו למורת רוחו, והשפיעו על ספרו "האציל", שפורסם אחרי מותו.
בתחילת שנות השמונים של המאה התשע עשרה מירבו פרסם סיפורים שונים בשמות עט בדויים, דבר שאפשר לו להיות עצמאי מבחינה כספית. ב-1882 פרסם בעיתון היומי "לה גולואה" פואמות קצרות בשם העט גארדיניאק, ובהן מצטט משירו לא ידוע עד אז של ארתור רמבו ("הדג האבוד"). ב-1884, כדי להשתחרר מאהבה נכזבת, עבר להתגורר בברטאן, שם החל לכתוב את הרומן הראשון שלו, "דרך הייסורים". בסוף אותה שנה שב לפריז והחל להתיידד עם קלוד מונה ועם אוגוסט רודן. מכאן ואילך דבק בערכיו המוסריים, הפוליטיים, הספרותיים והאמנותיים, שאותם ביטא במאמריו בעיתונות הפריזאית.
ב-25 במאי 1887 נשא לאישה את אליס רנו, שחקנית תיאטרון שאותה הכיר ושאיתה התגורר שנתיים לפני כן. הוא לא היה מאושר בחיי נישואיו והתנסותו זו גרמה לו לכתוב מאוחר יותר את הנובלה "מותו של בלזאק" (1907), אודות בלזאק שגם הוא לא היה מאושר בחיי נישואיו. במשך שבע השנים הבאות עבר מירבו משבר גדול, כי הרומנים שלו היו לצנינים בעיני השמרנים וחוגי הימין הפוליטי. הוא הפך לאנרכיסט ונאבק על דעותיו בעיתונות הפריזאית.
מירבו גילה את וינסנט ואן גוך, את פול גוגן ואת קאמי קלודל והכריז עליהם כ"גאונים". הוא עמד לצדו של אלפרד דרייפוס במאבקו נגד חוגי הצבא והמלוכנים. לבסוף זכה להצלחה ספרותית באירופה כולה ויצירותיו תורגמו לשפות רבות. לב טולסטוי ראה בו את הסופר הצרפתי הגדול ביותר של תקופתו.
אחרי נישואיו העדיף מירבו את ברטאן ואת נורמנדי עילית על פני פריז. קאמי פיסארו צייר את גנו של מירבו בנורמנדי עילית. בכל מקומות מגוריו טיפח גינה ובכך התחרה עם קלוד מונה. בשנותיו האחרונות חלה, ולא היה מסוגל עוד לכתוב. הטבח של מלחמת העולם הראשונה גרם לו יאוש גדול.
אוקטב מירבו מת בפריז ביום הולדתו ה-69.
יצירותיו עריכה
כמבקר אמנות וספרות אנין טעם ובעל חוש הבחנה, מירבו הילל ופרסם את קלוד מונה ואת אוגוסט רודן, וגילה לקהל הרחב את ואן גוך ואת קאמי קלודל. הוא סלל את הדרך למוריס מטרלינק ולמרגריט אודו.
כסופר החל מירבו בטרילוגיה אוטוביוגרפית: "דרך-הייסורים" (1886), "הכומר ז'ול" (1888) ו"סבסטיין רוש" (1890). הרומן "דרך הייסורים" גרם לשערורייה בגלל תיאור תבוסת הצבא הצרפתי במלחמת פרוסיה צרפת. גיבורו של הרומן "הכומר ז'ול" הוא כומר מתמרד, וברומן "סבסטיין רוש" מירבו עוסק בנושא האסור של יחסי מין של כמרים מתבגרים. ספרים אלה התקבלו באהדה על ידי אנשי האוואנגרד הספרותי, אך נדחו על הסף על ידי השמרנים וחוגי הימין הפוליטי.
ספריו מעוררי השערוריות "גן העינויים" ו"יומנה של משרתת" היו לרבי-מכר. ברומן "גן העינויים" (1899) מירבו משתמש בפורנוגרפיה כאמצעי להצגת ביקורת חברתית ולהפצת רעיונותיו המהפכניים.
שני ספריו האחרונים ובהם "דינגו" (1913) כתובים בסגנון המנוגד למוסכמות של ז'אנר הרומן הריאליסטי.
מירבו זכה להצלחה גם כמחזאי, והטרגדיה שלו "הרועים הרעים" (1897) הועלתה על הבמה בפריז בכיכובם של שרה ברנאר ושל לוסיין גיטרי. הקומדיה "העסקים הם העסקים" (1903) הביאה לו הצלחה והכרה כלל אירופית. קומדיה זו והקומדיה "הבית" (1908) הועלו על הבמה בקומדי פרנסז בפריז. בעזרת המחזות הקצרים "מהתלות ומוסר השכל" סלל מירבו את הדרך לשיטת כתיבה חדשנית.
ספריו עריכה
- Le Calvaire (1886).
- L'Abbé Jules (1888).
- Sébastien Roch (1890).
- Dans le ciel (1893).
- Les Mauvais bergers (1897).
- Le Jardin des supplices (1899).
- Le Journal d'une femme de chambre (1900).
- Les 21 jours d'un neurasthénique (1901).
- Les affaires sont les affaires (1903).
- Farces et moralités (1904).
- La 628-E8 (1907).
- Le Foyer (1908).
- Dingo (1913).
- Les Mémoires de mon ami (1919).
- Contes cruels (1990).
- Lettres de l'Inde (1991).
- Combats esthétiques (1993).
- Combats littéraires (2006).
- Correspondance générale (2003-2005-2009).
ספריו שתורגמו לעברית עריכה
- זיכרונותיו של חבר, תרגמה רותם עטר, (הוצאת לוקוס, 2017)
- יומנה של משרתת, מצרפתית: אסנת יקירה, (הוצאת תשע נשמות והכורסא, 2017)
מחקרים על אודותיו עריכה
- Pierre Michel - Jean-François Nivet, Octave Mirbeau, l'imprécateur au cœur fidèle, Séguier, 1990
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אוקטב מירבו
אוקטב מירבו, ברשת החברתית Goodreads- Dictionnaire Octave Mirbeau
- מותו של כלב - אוקטב מירבו (תרגם רון ברקאי)
- עופרה עופר אורן, על "זיכרונותיו של חבר": אכן - יוצא מהכלל, בבלוג "סופרת ספרים", 9 במאי 2017
- עופרה עופר אורן, על "יומנה של משרתת": האם העבדות עדיין קיימת (גם בישראל)?, בבלוג "סופרת ספרים", 26 בפברואר 2018
מיכל זמיר, "יומנה של משרתת": תיאור אכזרי ומלא הומור של הסטיות הבורגניות, באתר הארץ, 22 במרץ 2018- אוקטב מירְבּו, סיפורים: בת השמונים; הפֵיָה דום־דום, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, פברואר 2019
- אוקטב מירבו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אוקטב מירבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי אוקטב מירבו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
אוקטב מירבו (1848-1917), דף שער בספרייה הלאומית
