אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה

אי לאו דדלאי לך חספא, לא משכחת מרגניתא תותה (תרגום מארמית: אילולי הרמתי את החרס עבורך, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו, נוסח נוסף: אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותה) הוא ביטוי חז"לי בארמית, המופנה כלפי אדם אשר טען טענה נכונה, אך התבסס על טענה קודמת של בן שיחו.

משמעות הביטוי

חכמי התלמוד משתמשים בביטוי זה כשחכם אומר לחברו שתירוצו, ראייתו, או המקור שמצא לשאלה או סוגיה מורכבת אכן נכון, אולם הוא לא היה מגיע בכוחות עצמו לכך. ניתן להבין אמרה זו כביקורת, המופנית כלפי מי שזוקף לעצמו הצלחה אליה הגיע רק עקב תלות בסיוע חיצוני שהכשיר את הדרך עבורו. אולם יש המפרשים אותה כמימרה הנותנת חיזוק ואישור שאכן יחד עם הטענה התחילית של הראשון, יוצא שהשני מעמיד דברים על דיוקם. ניתן להקביל רעיון זה לשימוש בלמות בהוכחות מתמטיות, כאשר הלֶמַה (טענת-הביניים) מצד עצמה היא לעתים חסרת ערך שימושי, ולכן מכונה חספא, אך באמצעותה ניתן להגיע לתוצאה משמעותית, שמכונה מרגלית.

רבנו תם ביאר את הקשר בין חרסים לפנינים בכך שבקרקעית הים יש אבנים רחבות כחרסים ותחתיהן נמצאות המרגליות. ביטוי דומה מובא במסכת בבא קמא "צללת במים אדירים (להעלות מרגליות), והעלית בידך חרס".

שימושים בספרות הרבנית

כמו ביטויים חז"ליים אחרים, גם מטבע לשון זה בא לידי שימוש בספרות הרבנית, אם כי לא תמיד בצורת שימוש זהה למקור. לדוגמה, השפת אמת נעזר בביטוי כדי לבאר מדרש העוסק בדרגת האבות לעומת משה רבנו: מכיוון שהקדימו האבות בעבודתם, הכשירו את הדרך למשה רבינו שיוכל להגיע למדרגתו. ולולא עבודת האבות שקדמה לו וכביכול חשפה עבורו את המרגלית שתחת החרס, לא יכול היה להגיע למדרגתו.

מצוי גם שימוש השם דגש על חלקו הראשון של המשפט דלאי לך חספא עבור אדם הרוצה לתאר מצב בו התחיל חלק ממשימה והוא מניח לאחרים להשלימה, או שרוצה להצטנע ולהקטין את חלקו בה. לדוגמה, בתשובות הרדב"ז "ועיין עלה דאנא דלאי לך חספא ואת תשכח מרגניתא" ("עיין עוד על כך שהכשרתי את פרטי הסוגיה ותמצא"). ובדומה לכך בתשובות הריב"ש "...וכל הדרכים האלו בה איני רוצה לסמוך על דעתי, אמנם אם יראה בעיניך עם משכילי עירך שאפשר לסמוך בזה לחוש לעגון האשה, עשה כטוב בעיניכם דאנא הא דלאי לך חספא (אני רק פרשתי את הצדדים אך איני סומך על עצמי לפסוק הלכה)".