פתיחת התפריט הראשי

אלברט, מרקיז מייסן (1934–2012)

(הופנה מהדף אלברט, מרקיז מייסן)

אלברט, מרקיז מייסן[1]גרמנית: Albrecht Herzog zu Sachsen‏; 30 בנובמבר 1934[2]‏ - 6 באוקטובר 2012)[3] היה ראש בית וטין והיסטוריון גרמני.

אלברט, מרקיז מייסן
Albrecht (Albert) Joseph Maria Franz-Xaver Prinz von Sachsen Herzog zu Sachsen
Albert Wettyn.JPG
לידה 30 בנובמבר 1934
במברג, גרמניה הנאצית גרמניה הנאצית (1933-1935)גרמניה הנאצית (1933-1935) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באוקטובר 2012 (בגיל 77)
מינכן, גרמניה גרמניהגרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא אלברכט (אלברט) יוזף מריה פרנץ-קסאפר, מרקיז מייסן ודוכס סקסוניה
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Alter Katholischer Friedhof עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, היסטוריון העת החדשה, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית וטין
אב פרידריך כריסטיאן, מרקיז מייסן עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אליזבת הלנה, נסיכת טורן וטקסיס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אלברט נולד ב-30 בנובמבר 1934 בבמברג, בוואריה, והיה הילד הבכור של פרידריך כריסטיאן, נסיך הכתר של סקסוניה ואליזבת הלן, נסיכת טורן וטקסיס, בתם של אלברט, נסיך טורן וטקסיס השמיני ומרגרטה קלמנטינה, ארכידוכסית אוסטריה.

אלברט למד בגימנסיה הפדרלית בברגנץ שבאוסטריה, וסיים את לימודי הבגרות בשנת 1954. הוריו ומשפחתו עברו למינכן, בתמיכת קרובי משפחתה של אמו משושלת טורן וטקסיס. במינכן למד אלברט באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן. הוא למד בתחילה מקרו-כלכלה, ולאחר מכן עבר להיסטוריה אתנוגרפיה. ב-13 בפברואר 1961, הוא קיבל את הדוקטורט שלו על התזה של סבא של סבא רבא שלו, יוהאן, מלך סקסוניה, והרפורמה שלו לגבי החוק המסחרי הסקסוני.

ב-30 בינואר 1960, על-פי הספר, Studiengruppe für Sächsische Geschichte und Kultur e.V. Studiengruppe für Sächsische Geschichte und Kultur e.V. ("קבוצת המחקר של ההיסטוריה והתרבות הסקסונית") נוסד על ידי אלברט יחד עם הוריו, אחיו הבכור, מריה עמנואל, וכמה אצילים סכסונים אחרים, סניף של מסדר היינריך הקדוש, סניף של אגודת העם דרזדן, והעמותה של Heimatvertriebene במחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת מינכן. קבוצת המחקר הפכה לאחת החברות ההיסטוריות הגדולות ביותר בגרמניה המערבית. לאחר שסיים את לימודיו עבד אלברט כהיסטוריון וכמרצה. הוא למד את ההיסטוריה של דוכסות סקסוניה וממלכת סקסוניה, ובמיוחד את היחסים של סקסוניה עם בוואריה.[4]

במשך תקופה הוא היה סגן נשיא Bund der Mitteldeutschen ("איגוד הגרמנים המרכזי "). בשנת 1972 הוא הצטרף לMitteldeutschen Kulturrat e.V. Mitteldeutschen Kulturrat e.V. ("מועצת התרבות הגרמנית המרכזית"), שם ייצג את האינטרסים של מדינת סקסוניה החופשית.[4]

בקיץ 1982 הוא הורשה לבקר בסקסוניה בפעם הראשונה מאז נעוריו. הוא ביקר שוב ב-1983 וב-1985. הוא לא הורשה להיכנס שוב גרמניה המזרחית, מסיבות לא ידועות, עד 1989/1990. ב-22 בינואר 1990 הוא השתתף בהפגנה של יום שני בדרזדן ונדרש באופן בלתי צפוי לפנות לקהל. הוא סיפר לקהל שלו על המשימה שלהם לבנות מחדש את סקסוניה והסתיים במילים "תחי סקסוניה, גרמניה, אירופה והתרבות המערבית-נוצרית".[4]

בבחירות שלאחר מכן לפרלמנט הסקסוני, הוא רץ כמועמד DSU; הוא לא נבחר, וגם ממשלת סקסוניה החדשה שנבחרה לא העסיקה אותו כיועץ. לאחר איחוד גרמניה הוא ניסה להחזיר חלק מחפצי משפחתו לשעבר.[4]

 
אלברט ואשתו

אלברט התחתן בנישואים מורגנטיים בטקס אזרחי ב-10 באפריל 1980 במינכן, עם אלמירה הנקה.[5] אלמירה סייעה לאלברט במחקריו המדעיים וההיסטוריים, והתמקדה בעיקר בנושאים אתנוגרפיים.[4] לאלברט ואלמירה לא היו ילדים.[2]

משבר הירושהעריכה

מכיוון שלאחיו מריה עמנואל, מרקיז מייסן לא נולדו ילדים לגיטימיים, הוא בחר בסופו של דבר ליורשו את הנסיך אלכסנדר, נסיך סקסוניה-גספה, בנה של אחותם הבכורה אנה, נסיכת סקסוניה ובעלה המנוח רוברטו דה אפיף, נסיך גספה (צאצא של משפחה לבנונית נוצרייה ששלטה במחוז צפון ביירות).[6][7] מריה עמנואל אימץ את אלכסנדר ב-1 ביוני 1999, שהתחתן עם גיזלה, נסיכת בוואריה ב-1987. ב-1997 הסכימו הצאצאים הזכרים ששרדו מהענף האלברטיני להחלטת מריה עמנואל,[8] אם כי לאחר מכן, אלברט הצהיר כי לא קיבל עוד את ההחלטה.  

חוק הירושה המלכותי של בית וטין הוא חצי-סאלי, המאפשר ירושה באמצעות נקבה. מאז מותו של מריה עמנואל, מאחר שאלברט היה הזכר האחרון בשושלת, זה הוביל בראש ובראשונה את ילדיהם של אחיותיהם מריה יוזפה (רווקה), מריה אנה ומתילדה, אבל רק נישואיה של מתילדה עמדו ללא ספק בדרישות חוקי הנישואין המלכותיים, ובנה היחיד מת בשנת 1987. לפיכך, אם הטענה של גספה אינה תקפה, תעבור הירושה לבני דודותיו של מריה עמנואל, מרגרטה קרולה, מריה אליקס ואנה, ומכיוון שמרגרטה קרולה הייתה הבכורה, היורש יהיה נכדה קרל פרידריך, נסיך הוהנצולרן, ראש בית הוהנצולרן השוואבי.

אולם אלברט תמך בדרישות השוויון כדי לאפשר לבני דודתו, הנסיך טימו, ולבנו המורגנטי, רודיגר, לרשת בסופו של דבר את ראשות הבית. לרודיגר ולאשתו הראשונה אסטריד לינקה נולדו שלושה בנים דניאל, ארנה ונילס.

על אף שבית וטין האלברטיני מורכב רק מענף המלוכה, ישנם מספר ענפים קיימים של בית וטין, אשר שלטו בנחלות הארנסטיניות השונות עד 1918 (כמו גם הענפים הזוטרים של בית סקסה-קובורג-גותה שהחזיקו כמה כתרים מלכותיים). בהצהרה משותפת מה-23 ביוני 2015, ראשי שלושת הענפים הנותרים של הענף הארנסטיני של בית וטין, מיכאל, נסיך סקסוניה-ויימאר-אייזנך, אנדראס, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה וקונרד, נסיך סקסוניה-מיינינגן, הצהירו כי לפי חוקי בית וטין וכללי הירושה המסורתיים, אלכסנדר אפיף, הנושא את השם נסיך סקסוניה, לא ירש את מריה עמנואל לעמוד בראש הענף האלברטיני (בית המלוכה של סקסוניה), וגם אינו רשאי לשאת בתואר מרקיז מייסן.[9]

אילן יוחסיןעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלברט, מרקיז מייסן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Aktuell" (בגרמנית). Prince Albert of Saxony, Margrave of Meissen. בדיקה אחרונה ב-4 בספטמבר 2012. 
  2. ^ 2.0 2.1 "Saxony". Almanach de Gotha (מהדורה 186th). Almanach de Gotha. 2003. עמ' 340. ISBN 0-9532142-4-9. 
  3. ^ "Letzter Enkel des sächsischen Königs gestorben". Welt.de (בגרמנית). dpa/fbr. 8 באוקטובר 2012. בדיקה אחרונה ב-11 ביוני 2017. 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 ויקיפדיה העברית, צפו ב-18 באוגוסט 2012
  5. ^ Genealogisches Handbuch des Adels Fürstliche Häuser Band XIV (בגרמנית). Limburg an der Lahn: C. A. Starke. 1991. עמ' 188–191, 586. ISBN 3-7980-0700-4. 
  6. ^ de Badts de Cugnac, Chantal. Coutant de Saisseval, Guy. Le Petit Gotha. Nouvelle Imprimerie Laballery, Paris 2002, p. 127 (French) ISBN 2-9507974-3-1
  7. ^ Huberty, Michel; Alain Giraud; F. and B. Magdelaine (1991). L'Allemagne Dynastique Tome VI Bade-Mecklembourg (בצרפתית). France: Giraud. עמ' 475–476. ISBN 978-2-901138-06-8. 
  8. ^ Willis, Daniel (1999). The Descendants of Louis XIII. Baltimore, MD: Clearfield Co.. עמ' 327–328, 765–766. ISBN 0-8063-4942-5. 
  9. ^ הצהרה משותפת על ידי ראשי בית וטין מ-23 ביוני 2015