פתיחת התפריט הראשי

אלברט איילר

מוזיקאי אמריקאי

אלברט איילר (אנגלית Albert Ayler‏; 13 ביולי 1936 - 25 בנובמבר 1970) היה סקסופוניסט ומלחין ג'אז חופשי אמריקאי.[1]

אלברט איילר
אין תמונה חופשית
לידה 13 ביולי 1936
קליבלנד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 25 בנובמבר 1970 (בגיל 34)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סקסופוניסט, מלחין, מוזיקאי ג'אז עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה סקסופון עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים ESP-Disk
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אחרי ניסיונות מוקדמים ברית'ם אנד בלוז ובי בופ, התחיל איילר להקליט בתקופת התפתחותו של הג'אז החופשי במהלך שנות ה-60, עם זאת, מבקרים מסוימים טוענים כי למרות שסגנונו של איילר מקורי ולא שגרתי הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההגדרה המקובלת של הסגנון. סגנונו הקשה לקטלוג של איילר עורר תגובות מקוטבות אצל מבקרים ומאזינים כאחד.[2]

בהקלטותיו בשלישייה וברביעייה מ-1964, ביניהן Spiritual Unity ו The Hilversum Session ממשיך איילר את תפיסות האלתור של ג'ון קולטריין ואורנט קולמן לכיוון מופשט יותר, בו הגוון, ולא הרמוניה ומלודיה, עומד במרכז המוזיקה. יצירותיו מ-1965 ו-1966, Spirits Rejoice ו-Truth Is Marching In, הושוו על ידי מבקרים לתזמורות מצעדים ועירבו, לחלופין, קטעים פשוטים דמויי מארש ואלתורים  פרועים, באופן שנתפס כחזרה לשורשי הג'אז שלפני לואי ארמסטרונג.[3]

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

שנים ראשונותעריכה

איילר נולד בקליבלנד שבאוהיו, מורו הראשון היה אביו אדוארד, שניגן בסקסופון וכינור בצורה חצי-מקצוענית. אדוארד ואלברט ניגנו דואטים בכנסייה ולעיתים קרובות הקשיבו יחד להקלטות ג'אז בסגנונות הסווינג והבי בופ. חינוכו בכנסייה של איילר השפיע עמוקות על חייו ועל המוזיקה שלו, שהייתה ניסיון לבטא את רוחניותו.[4] איילר סיים את לימודיו בתיכון ב-1954 ועבר ללמוד באקדמיה למוסיקה בקליבלנד אצל סקסופוניסט הג'אז בני מילר. התמצאותו בסגנון הבי בופ סגנון ושליטתו ברפרטואר הסטנדרטים זיכו את איילר הצעיר בכינוי "ציפור קטנה", על שם צ'ארלי "בירד" פארקר, בקרב סצנת הג'אז המצומצמת של קליבלנד.[5] ב-1952, כאשר היה בן 16, החל איילר לנגן בסקסופון טנור בסגנון רית'ם אנד בלוז בלהקתו של זמר הבלוז ליטל וולטר, להקה עמה ניגן במהלך שתי חופשות הקיץ שלו. ב-1958 התגייס איילר לצבא, שם ניגן עם מוזיקאים אחרים שהתגייסו באותו זמן, ביניהם הסקסופוניסט סטנלי טארנטיין. איילר גם היה חבר בלהקה גדודית יחד עם המלחין הארולד באד.[6] ב-1959 הוצב איילר בצרפת, שם נחשף למוזיקת מצעדים צבאית, שהיוותה השפעה מרכזית על יצירתו. אחרי שחרורו מהצבא ניסה איילר למצוא עבודה בלוס אנג'לס ובקליבלנד, אך סגנונו שובר המוסכמות, שהתרחק מההרמוניות המקובלות, לא התקבל בעין יפה. ב-1962 עבר איילר לשוודיה שם ניגן עם הרכבים שוודיים ודניים והשתתף בג'אם סשנז עם להקתו של הפסנתרן ססיל טיילור[7] האלבום My Name Is Albert Ayler הוא הקלטה של סטנדרטים, ביניהם Summertime, עבור תחנת רדיו בקופנהגן יחד עם מוזיקאים מקומיים בהם הבסיסט נילס הנינג אורסטד פדרסן.

הקלטות מוקדמותעריכה

איילר חזר לארצות הברית והשתקע בניו יורק בשנת 1963, שם המשיך לפתח את סגנונו וניגן מדי פעם עם ססיל טיילור. 1964 הייתה השנה הפורייה ביותר בקריירה של איילר, במהלכה הוא הקליט  אלבומים רבים, הראשון ביניהם Witches and Devils במרץ באותה שנה.[8] ב-1964 החל גם הקשר בין איילר לבין חברת התקליטים ESP-Disk, שהפכה לחברה משמעותית בהקלטה והפצה של יצירות ג'אז חופשי. ביולי 1964 הקליט איילר את אלבום הפריצה שלו Spiritual Unity יחד עם הבסיסט גארי פיקוק והמתופף סאני מאריי.[9] עוד באותו חודש הקליט אותו הרכב יחד עם החצוצרן דון צ'רי, הסקסופוניסט ג'ון צ'יקאי ונגן הטרומבון רוזוול ראד את New York Eye and Ear Control פסקול באלתור חופשי לסרט בשם זה של במאי הקולנוע הנסיוני הקנדי מייקל סנואו. בתקופה זו  איילר החל למשוך את תשומת לב המבקרים, אך לא הצליח לבסס לעצמו קהל. מאוחר יותר ב-1964 הוזמנו איילר, פיקוק, מאריי וצ'רי לסיבוב הופעות קצר בסקנדינביה, במהלכו הוקלטו, בין היתר, האלבומים The Copenhagen Tapes, Vibrations ו-The Hilversum Session. במאי 1965 הקליט איילר את Bells, עשרים דקות של אלתור בהשפעת מארשים צבאיים, ובספטמבר באותה שנה הקליט את Spirits Rejoice, בהרכב גדול יותר מזה שניגן ב Spiritual Unity; האלבום תואר כ"חגיגה פרועה, אמוציונלית ויצירתית להפליא של הדחף להרעיש"[10] דונלד איילר, אחיו של אלברט, מנגן בחצוצרה בשני האלבומים בסגנון אלתור דומה לזה של אלברט. האחים נגנו יחד עד להתמוטטות העצבים ממנה סבל דונלד ב-1967.[11] ב-1966 חתם איילר ב-Impulse Records בעידודו של ג'ון קולטריין, האמן הגדול ביותר של החברה באותו זמן.[12] גם בחברת תקליטים זו לא זכתה המוזיקה של איילר לקהל גדול. ב-1967, לאחר מותו של קולטריין, התבקש איילר לנגן בהלווייתו.[13]

השנים האחרונותעריכה

במהלך השנתיים וחצי הבאות התחיל איילר להתמקד יותר בהלחנה מאשר באלתורים. במידה רבה הייתה זו תוצאה של לחצי חברת התקליטים,שלהבדיל מ ESP-Disk, העדיפה נגישות לקהל על ביטוי אמנותי.[14] ב-1967 ו-1968, הקליט איילר שלושה אלבומים שכללו מילים ושירה של חברתו, מארי מריה פארקס, שינויי אקורדים רגלים, מקצבים פאנקיים וכלי נגינה אלקטרוניים.[15] איילר עצמו שר באלבום New Grass, שהיווה חזרה לשורשיו ברית'ם אנד בלוז. האלבום נכשל בקרב הן בקרב המבקרים והן בקרב מעריציו של איילר. איילר טען בלהט כי הכיוון המוזיקלי החדש היה ביוזמתו ולא תוצאה של לחץ מצד חברת התקליטים, ואמנם גם ב New Grass איילר מדגיש את המימד הרוחני במוזיקה שלו. אלבומו האחרון של איילר Music Is the Healing Force of the Universe, כלל נגני רוק כמו  הנרי וסטין מלהקת Canned Heat לצדם של נגני ג'אז כמו הפסנתרן בובי פיו. היה זה אלבום שחזר לשורשי הבלוז של איילר עם השפעות רוק משמעויות, אך היו בו גם יותר מאפיינים של הסגנון המזוהה יותר עם איילר מאשר ב New Grass. ב-1970 חזר איילר לסגנון הג'אז חופשי בכמה הופעות בצרפת אך עם הרכב שנחשב לפחות איכותי מהרכביו הקודמים.[16] איילר נעלם ב-5 בנובמבר 1970 וגופתו באיסט ריבר ב-25 בנובמבר, ההערכה היא שמדובר בהתאבדות.[17] במשך זמן מה לאחר מכן, נפוצו שמועות שאיילר נרצח, ביניהן אגדה אורבנית שנרצח על ידי המאפיה.[18] עם זאת, חברתו של איילר, מארי מריה פארקס, סיפרה שהיה מדוכא וחש אשמה עקב בעיותיו של אחיו. לדבריה, זמן קצר לפני מותו, איים להתאבד ושבר אחד של הסקסופונים שלו. אחרי שניסתה להניא אותו מכך עלה על המעבורת לפסל החירות וקפץ ממנה כשהתקרבה לליברטי איילנד.[19] אלברט איילר קבור בבית הקברות היילנד פארק בביצ'ווד, אוהיו.

סגנון מוזיקליעריכה

איילר נהג לשלב את סגנונו הלא שגרתי בהקשרים מוזיקליים שונים כמו שירי ילדים, מארשים ומוזיקת גוספל. האנרגיה הפראית והאלתורים האינטנסיביים של איילר הפכו אותם לכמעט בלתי ניתן לזיהוי. איילר נקט בגישה הדקונסטרוקטיבית שהייתה אופיינית לג'אז החופשי, פיל הארדי טען שאיילר פירק את  המלודיה והרמוניה במטרה לחקור לעומק את ה"מאפיינים הפיזיים" של הסקסופון שלו[20] הוא רצה לשחרר את עצמו ואת חבריו לאלתר ולהתייחס אחד לשני ולכלי הנגינה שלהם באופן יותר גולמי וראשוני.[21] בתפיסתו את הפן הרוחני של המוזיקה איילר חלק את אמונותיו של ג'ון קולטריין, שהושפע מהצלילים ש"לא מן העולם הזה" ביצירתו של איילר. השפעה זו בולטת במיוחד באלבומיו של קולטריין Meditations ו-Stellar Regions. קולטריין אף תמך באיילר במהלך חייו כספית ומקצועית.[22] סגנונו של איילר  התאפיין בוריאציות על גוון וכלל צפצופים, צפירות ואלתור ברגיסטרים גבוהים מאד ונמוכים מאד.[23] איילר התנסה באלתוריו במיקרוטונאליות וניסה לחקור את הצלילים הנופלים בין התווים בסולם המוזיקלי המקובל; למרות שהצליח להפיק צלילים שונים מכל הסקסופוניסטים שקדמו לו, יצירתו שנוייה במחלוקת - בעוד יש כאלו הרואים בו קול אמנותי חשוב, אחרים רואים ביצירתו רעש ותו לא.

השפעה ומורשתעריכה

איילר לא זכה לקהל רחב במהלך הקריירה שלו, למרות שיצירתו התקבלה בביקורות חיוביות הוא נשאר עני כל חייו ולעיתים קרובות ביקש תמיכה כספית ממשפחתו ועמיתיו המוזיקאים.[24] עם זאת, השפעתו של איילר ניכרת לא רק בקרב נגני ג'אז, אלא גם בסגנונות הקראוטרוק, הנויז והרוק הנסיוני. איילר היווה גם השפעה משמעותית על פרעה סנדרס בנגינתו באלבום Meditations של ג'ון קולטריין, אלבום שהביא לפרסומו של סנדרס וסימן שינוי בכיוון המוזיקלי של קולטריין.

באלבומו מ-1969, Folkjokeopus, הקדיש הזמר האנגלי רוי הארפר את השיר ("One for All ("One for Al‏  לאיילר, "אותו פגשתי ואהבתי שהייתי בקופנהגן".[25][26] הארפר החשיב את איילר ל"אחד מנגני הג'אז המובילים בתקופתו".[27] בהערות האלבום של Folkejokeopus הארפר מצהיר "במובנים רבים הוא (איילר) היה ה'מלך'".

המלחין והגיטריסט מארק ריבו הקליט ב-2005, בשיתוף הבסיסט לשעבר של איילר, הנרי גריימס, אלבום מחווה לאלבומו של איילר Spiritual Unity.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Cook, Richard (2005). Richard Cook's Jazz Encyclopedia. London: Penguin Books. עמ' 25–26. ISBN 0-141-00646-3. 
  2. ^ Claghorn, 1982.
  3. ^ Wilmer, Val (1977). As Serious as Your Life. Quartet. עמ' 95–96. ISBN 0-7043-3164-0. 
  4. ^ Whitehead, NPR, 2001.
  5. ^ Litweiler, 1984, p. 153.
  6. ^ "The Harold Budd interview". Gaffa.org. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2017. 
  7. ^ "Albert Ayler Holy Ghost". Revenant Records. 16 ביולי 2011. אורכב מ-המקור ב-2011-07-16. בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2012. 
  8. ^ Litweiler, 1984, p. 154.
  9. ^ ESP-Disk' Discography.
  10. ^ Encyclopedia of Popular Music, 2006.
  11. ^ Wilmer, The Guardian, 2001.
  12. ^ Jenkins, 2004, p. 26.
  13. ^ Lewis, The Guardian, 2011.
  14. ^ Jenkins, 2004, p. 27.
  15. ^ Schwartz, American Music.
  16. ^ Wilmer, Val (2004). Albert Ayler: Holy Ghost (Spiritual Unity). Revenant. עמ' 27. 
  17. ^ Mandel, Howard (7 ביוני 2008). "Albert Ayler's Fiery Sax, Now on Film". National Public Radio. בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2009. 
  18. ^ "Biography". Ayler.co.uk. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2017. 
  19. ^ ""Albert Ayler" by Jeff Schwarz, Chapter 6". אורכב מ-המקור ב-2009-10-25. 
  20. ^ Hardy, 2001.
  21. ^ Litweiler, 1984, p. 151.
  22. ^ Woideck, 1998, p. 221.
  23. ^ Shipton, 2001, p. 795.
  24. ^ Kernfeld, Grove Music Online.
  25. ^ "Roy Harper, FOLKJOKEOPUS". Rough Trade. 7 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2014. 
  26. ^ "Folkjokeopus (CD)". Roy Harper. 7 במרץ 2014. בדיקה אחרונה ב-7 במרץ 2014. 
  27. ^ "Roy Harper site". Web.archive.org. 17 בפברואר 2009. אורכב מ-המקור ב-2009-02-17. בדיקה אחרונה ב-25 ביוני 2012.