אלכסנדרה דנילובה
אלכסנדרה דיוניסייבנה דנילובה (ברוסית: Александра Дионисьевна Данилова 20 בנובמבר 1903 - 13 ביולי 1997) הייתה פרימה בלרינה ילידת רוסיה, שהייתה לאזרחית אמריקאית. בשנת 1989 עוטרה באות הכבוד מטעם מרכז קנדי על מפעל חיים בבלט.[1]
ביוגרפיה עריכה
ילדות ונעורים עריכה
דנילובה נולדה בפטרהוף שברוסיה הצארית ב-20 בנובמבר 1903. היא קיבלה את הכשרתה הבית הספר האימפריאלי לבלט (כיום בלט מריאינסקי בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג).[2] היא הייתה בין הבלרינות הבודדות שקיבלו את הכשרתן ברוסיה ויצאו למסעות הופעות מחוצה לה. משרתה המקצועית הראשונה הייתה כחברה בלהקת הבלט האימפריאלי של סנקט פטרבורג.
קריירה עריכה
בשנת 1974 עזבו היא וז'ורז' בלנשין את רוסיה. עד מהרה התקבלו ללהקת בלט רוס של סרגיי דיאגילב; דנילובה כרקדנית, בלנשין ככוריאוגרף. במשך שנים יצאה דנילובה למסעות הופעות עם הבלט רוס, בהנהגת דיאגילב, ולאחר מות דיאגילב, עם בלט רוס דה מונטה קרלו.[3] עם להקה זו, יצרו דנילובה ופרדריק פרנקלין את אחת משותפויות הבלט האגדיות של המאה ה-20. דנילובה נודעה בהופעתה הזוהרת וברגליה היפות, כמו גם במוסר העבודה ובמקצועיות שלה..
בלט רוס דה מונטה קרלו הציג את עליצות פריזאית לראשונה בארצות הברית במטרופוליטן אופרה בניו יורק, ב-12 באוקטובר 1938, עם דנילובה בתפקיד מוכרת הכפפות, דיוקן של אישה זוהרת, מלאת-חיים, מתוחכמת ובקיאה בדרכי העולם. דנילובה ב"עליצות פריזאית" הייתה לאחת האטרקציות של בלט רוס, והבלט נכלל לעתים קרובות בתוכנית ליל פתיחת העונה. בליל הפתיחה של עונת 1941 של הלהקה בניו יורק, בכניסתה הראשונה לבמה, התקבלה דנילובה בתשואות ספונטניות, שעצרו את ההצגה. תשואות עוצרות-הצגה כאלה היו מאז ואילך למסורת של כל הצגת "עליצות" עם דנילובה בערב פתיחת-עונה.
דנילובה הופיעה לראשונה בברודוויי ב-1944, ב"שיר של נורווגיה";[4] הופעת הבלט האחרונה שלה התקיימה בשנת 1957. ב-1958 הופיעה לראשונה במחזמר, בהצגת "או, קפטיין!", בתמונה יחידה, ריקוד עם כוכב ההצגה טוני רנדל. המחזמר לא נחל הצלחה מסחרית וירד מעל הבמה כעבור חודשים ספורים. דנילובה הייתה שרויה במצוקה כספית כאשר פגשה באקראי את בלנשין ברחוב ב-1964. כששמע על מצבה הקשה, שכר אותה בו במקום ללמד בבית הספר לבלט אמריקאי. ב-1965 הציעה לבלנשין להפיק מופע אביב של סדנת עבודה לסטודנטים. הצעתה התקבלה והסדנאות האלה היו הזדמנות להצגה ראשונה להרבה רקדנים בולטים. דנילובה המשיכה בעבודתה זו עד לפרישתה בשנת 1989.[5]
בשנת 1972 ביימה הפקה של ניו יורק סיטי בלט לבלט הרומנטי הסילפידות, בשמו המקורי, "שופניאנה". שנתיים לאחר צכן, ב-1974, יצר בלנשין כוריאוגרפיה לגרסה של קופליה לניו יורק סיטי בלט. הוא נעזר בדנילובה, שרקדה את התפקיד הראשי פעמים רבות במהלך קריירת המחול שלה.[6] היא ביימה את הכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה למערכה השנייה.
דנילובה גילמה תפקיד קטן, אך משובב-לב (ביחוד לאלה שהכירו את עבודתה הקודמת) בסרט נקודת מפנה משנת 1977 כמדריכת בלט לבלרינות בראשית דרכן.
ב-1986 פרסמה אוטוביוגרפיה בשם "קואורה", כינוייה האישי. הספר זכה בפרס דה לה טורה בואנו לשנת 1986.[7]
חיים אישיים עריכה
דנילובה קיימה קשר אינטימי ממושך עפ בלנשין לאחר גירושיו, משנת 1926 עד 1933,אך הם מעולם לא נישרו. הם התמידו בשותפות מקצועית זמן רב לאחר שהקשר הרומנטי ביניהם הסתיים. דנילובה, שהתאזרחה האמריקה בשנת 1946, נישאה פעמיים, לג'וזפה מאסרה ב-1934 ולקזימיר קוקיץ' ב-1941.
מוות עריכה
דנילובה מתה ב-13 ביולי 1997, בניו יורק. היא נקברה בבית הקברות "אוקלנד" בסאג הרבור שבמחוז סאפולק, במדינת ניו יורק, לאחר טקס אשכבה פרבוסלבי. באותו בית קברות נקבר ז'ורז' בלנשין.
קישורים חיצוניים עריכה
- אלכסנדרה דנילובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ אמני מרכז קנדי, אלכסנדרה דנילובה 2 בנובמבר 2014
- ^ אינדיפנדנט, הספד לאלכסנדרה דנילובה
- ^ ג'ק אנדרסון, ניו יורק טיימס,"אלכסנדרה דנילובה, בלרינה ומורה, מתה בגיל 93 15 ביולי 1997
- ^ ג'ק אנדרסון, ניו יורק טיימס,"אלכסנדרה דנילובה, בלרינה ומורה, מתה בגיל 93 15 ביולי 1997
- ^ ג'ניפר דנינג, ניו יורק טיימס, "הצגת גאלה בבית ספר לבלט היא מופע פרידה ממורה 22 במאי 1989
- ^ "Recreating Lost Instants in a Reconstructed Ballet" אלסטייר מקאוליי, ניו יורק טיימס, "משיבים לחיים רגעים אבודים בבלט משוחזר"
- ^ אגודת חוקרי תולדות הבלט - פרס דה לה טורה בואנו, 2001-1973 7 באוגוסט 2012