אלכסנדר ורט

אלכסנדר ורט (באנגלית: Alexander Werth;‏ 4 בפברואר 1901 – 5 במרץ 1969) היה עיתונאי, סופר וכתב צבאי בריטי ממוצא רוסי שתיעד את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.

אלכסנדר ורט
Alexander Werth

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	4 בפברואר 1901 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
פטירה	5 במרץ 1969 (בגיל 68) פריז, צרפת
מדינה	הממלכה המאוחדת, האימפריה הרוסית, ברית המועצות
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	רוסיה במלחמה, 1941-1945

חייו

אלכסנדר ורט נולד בשנת 1901 בסנקט פטרבורג, עיר הבירה של רוסיה באותה עת, לאב רוסי – א. ורט, אולי ממוצא גרמני, עובד של רשות מסילות הברזל, ולאם אנגלייה ממוצא גרמני – קמילה שמידט. בשנת 1917, בעת המהפכה הרוסית, והוא בן 16 שנים, היגר עם משפחתו לאנגליה, שבה המשיך בלימודיו. בשנת 1922 סיים את לימודיו באוניברסיטת גלאזגו, ובשנת 1924 הפך לעיתונאי.

בשנות השלושים נשלח ככתב חוץ של העיתונות הבריטית לצרפת. עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כבר כתב ופרסם שלושה ספרים על אודות המצב הפוליטי בצרפת. אחד מהם, שראה אור בשנת 1939, היה "צרפת ומינכן לפני ולאחר הכניעה" (France And Munich Before And After The Surrender). ביוני 1940, בעת נפילת צרפת, הצליח להימלט מהמדינה. בשובו לבריטניה פרסם את ספרו על נפילת צרפת, "ימיה האחרונים של פריס: מיומנו של עיתונאי" (The last days of Paris: A journalist`s diary), שהיה לרב מכר.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות נשלח ורט, שהיה קרוב בהשקפותיו לחוגי השמאל בבריטניה וגילה אהדה רבה לברית המועצות, לסקר את מלחמתה ככתב חוץ של רשות השידור הבריטית ה-BBC, של השבועון "סאנדיי טיימס" ושל סוכנות הידיעות "רויטרס". כתבותיו משם התפרסמו גם בארץ ישראל בעיתון "פלסטיין פוסט" החל מיולי 1941, והמשיכו להתפרסם בעיתון גם שלוש שנים נוספות לאחר תום המלחמה.

שליחתו לברית המועצות המותקפת הייתה דבר בעתו. ידיעת השפה הרוסית, שהייתה שפת האם שלו, והיכרותו את העם הרוסי, יחד עם הרקע של קרבתו לשמאל הבריטי, כל אלה פתחו בפניו את האפשרות לסקר את המלחמה ולשוחח עם אזרחים, עם חיילים, עם מפקדים ואף עם ראשי השלטון הסובייטי, שרחשו לו אמון. נפתחה בפניו האפשרות, שלא ניתנה לאחרים, לבקר בזירות הקרב. ידיעת השפה אפשרה לו לעמוד על הלך הרוחות בעורף, משיחות עם בני העם, מקריאת העיתונים ומהאזנה לשידורי הרדיו.

במשך תקופת שליחותו ברוסיה פרסם באנגליה שישה ספרים נוספים. לאחר סיום המלחמה, בשנת 1946, הפסיק להיות כתב של ה-BBC ברוסיה, אך המשיך להיות בה כתב חוץ מטעם העיתון "גארדיאן". בשנת 1948, לאחר שבע שנים, תמה תקופת שליחותו ברוסיה והוא חזר לבריטניה. בשנים 1949–1953 שימש כתבו של המגזין האמריקני הליברלי "דה ניישן" (The Nation).

עם שובו לבריטניה פרסם תשעה ספרים נוספים. בשנת 1964 ראה אור ספרו הנודע ביותר, "רוסיה במלחמה 1941–1945" (Russia At War 1941–1945), שעל כתיבתו שקד מאז שובו, ובו סיכם את רשמיו מתקופת שליחותו בה, מתוך יומניו ומחומר רב שאסף. הספר זכה להד עולמי כספר המערבי המקיף ביותר על תקופת המלחמה ברוסיה.

אלכסנדר ורט נפטר בשנת 1969.

כתיבתו

רוסיה במלחמה

בהקדמה לספרו "רוסיה במלחמה 1941–1945" כתב ורט:

"כעשרים שנה חלפו מאז תום המלחמה ברוסיה, ואני הנני אולי בן-המערב היחיד אשר חי ברוסיה כל שנות המלחמה והקפיד לרשום מדי יום ביומו את שראה ושמע שם. מתמיה ביותר כי בכל הכרוך בזרים, היו שנות המלחמה ה"ליברליות" ביותר בתקופה הסטליניסטית. נחשבנו לבעלי-ברית וככאלה התייחסו אלינו, בדרך כלל, יפה מאוד, בתוקף הנסיבות, ובייחוד בהיותי דובר רוסית כיליד הארץ (נולדתי בסנט פטרבורג) היה בידי לשוחח בחופשיות וללא סייג עם אלפי אזרחים וחיילים....סיירתי ברחבי הארץ ואף ביקרתי בחזית...לעיתים קרובות ערכתי מסעות יחיד; אלה שנחרטו בזכרוני באופן מיוחד היו שהייתי בלנינגרד הנצורה ועשרת הימים באוקראינה בשיא התקפת קונייב במרס 1944.בכל המסעות האלה לא החמצתי שום הזדמנות של שיחה עם כל מי שנקרה בדרכי.....במסעותי אלה נזדמנו לי גם פגישות עם רבים מבין הגנרלים המפורסמים – ביניהם גנרל סוקולובסקי צ'ויקוב ומלינובסקי באזור סטלינגרד; רוקוסובסקי בפולין ולבסוף – מרשל ז'וקוב בברלין. במוסקבה קשרתי קשרי היכרות אישית עם אחדים מראשי המנהיגים הפוליטיים הסובייטים, בעיקר מולוטוב, וישינסקי ושצ'רבקוב."

ספרו של ורט הוא בן קרוב ל-700 עמודים. הספר אינו ספר היסטוריה צבאית במובנה הצר, אלא תיאור חי של מאבקו של העם הרוסי בפולש. מבנה הספר הוא תערובת של תיאורים היסטוריים ושל רפורטז'ה. מחד ניתוחים מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים, ומאידך תמונת מצב מקרוב – רשמים מהעורף, ביקורים בחזיתות בסטלינגרד, ראיונות שטח ושיחות. ורט נכח בכל המקומות שבהם הוכרע גורל המערכה, כמוסקבה, לנינגרד, סטלינגרד ומקומות אחרים; ביקר במחנה ההשמדה מיידנק מיד לאחר שחרורו; ובסוף הדרך הגיע עם צבא האדום לברלין.

על ביקורו במיידנק כתב בספר:

"הרוסים למדו בעת התקדמותם מערבה, יותר ויותר על מעשי התועבה והאכזריות שביצעו הגרמנים וכן על המספר העצום של האנשים שהושמדו בהשמדה פיזית. אולם, איכשהו היו מעשי ההרג הללו פזורים על פני שטחים נרחבים יחסית ואף שסך-הכל שלהם עלה בהרבה על זה של מיידנק, הוא חסר את האופי "התעשייתי" אשר היה ל"בית החרושת למוות" שעמד במרחק קילומטרים ספורים בלבד מלובלין. אכן היה זה משהו לא-יאומן: מששלחתי לבי. בי. סי., באוגוסט 1944, את הדוח המפורט על מיידנק סירבו העורכים לעשות בו שימוש; הם חשבו כי הייתה זו רק תחבולת תעמולה של הרוסים. רק אחר שנתגלו בוכנוואלד, דכאו ובלזן במערב שוכנעו כי מיידנק ואושוויץ התקיימו גם הם...".

לקראת סיום ספרו תיאר את האירועים ואת המהלכים שברית המועצות הייתה מעורבת בהם לאחר שנסתיימה המלחמה באירופה, השתלטותה על מזרח אירופה, ועידת ילטה והמלחמה הקצרה נגד יפן מ-6 עד 14 באוגוסט 1945.

את ספרו סיים במילים הבאות:

"אחר סיום המלחמה באו לעם הרוסי שנות אכזבה ותסכול. את תקוות ימי המלחמה ל"השלום של שלושת הגדולים" ירשה המציאות הקודרת של "המלחמה הקרה" ו"מסך הברזל". האשליות הוורודות משנת 1944 על משטר ליברלי יותר וחיים קלים וחופשיים לאחר המלחמה נמוגו חיש כעשן. אולם חרף כל האכזבות שבאו בעקבותיה, נשארה מלחמת הגבורה הלאומית של שנות 41–45, חרוטה בזיכרון הרוסים כחוויתם הנוראה ביותר אך גם המעוררת גאווה שאין כמותה – מלחמה אשר חרף כל הקורבנות שתבעה, חישלה את רוסיה כמעצמה הגדולה ביותר ב"עולם הישן". כבר עתה מתחילים ימי המלחמה להיראות כעלילה היסטורית של ימים עברו, אשר שוב לא תחזור. ההרהור במלחמה חדשה נראה בעיני העם הרוסי מחריד כפליים, שכן תהיה זו מלחמה ללא "סבסטופול", "לנינגרד" או "סטלינגרד"; מלחמה שבכל מקום תתבע רק קורבנות ולא יקומו בה גיבורים".

סטלין והמלחמה

מוטיב עיקרי בספרו של ורט, המלווה אותו לכל אורכו, הוא מנהיגותו של סטלין במלחמה ויחס העם הרוסי כלפיו. בראשית ספרו תיאר את התאוששותו המהירה של סטלין לאחר המתקפה הגרמנית ותבונתו שגרמה למלחמה להיות בעיני העם הרוסי למלחמה לאומית, מלחמת המולדת הרוסית ולא המדינה הסובייטית, ולו עצמו להיות מנהיג לאומי שיביא לבסוף לניצחון. גורם מכריע לביסוס מנהיגותו של סטלין הייתה החלטתו להישאר במוסקבה, כאשר משרדי הממשלה פונו מן העיר מזרחה.

מאז תחילת הפלישה התקדמו הכוחות הגרמניים מאות קילומטרים לכיוון מוסקבה. מתקפתם על מוסקבה החלה בראשית אוקטובר 1941. לאחר 19 יום בלבד מתחילת המתקפה הגיעו הגרמנים עד למרחק של כ-30 קילומטר ממוסקבה, ואז האטו התקדמותם לאור ההתנגדות הנואשת של הרוסים. לפי הלוח הנהוג ברוסיה חל יום המהפכה ב-6 בנובמבר. כשהגרמנים עמדו בשערי העיר נתכנסה עצרת "ערב יום המהפכה" בליל 6 בנובמבר באולם גדול של הרכבת התחתית. באולם נכח קהל של מאות אנשים, פעילי מפלגה ואיגודים מקצועיים וחיילים. סטלין נשא בפניהם נאום, שוורט ציטט ממנו בספרו. בראשית נאומו תיאר סטלין את המצב הקודר ופירט את מספרי אבדות הרוסים בארבעת חודשי הלחימה; 700,000 הרוגים, 378,000 נעדרים ו-1,020,000 פצועים. בהמשך מנה סטלין את אבדות האויב והגזים במספרי האבדות, לדברי ורט, כדי להוכיח את טענתו על כישלון מלחמת הבזק הגרמנית. בהמשך עבר לדברי עידוד לעם הרוסי, ואמר כי העורף הרוסי מוצק מאי פעם, וכי כל מדינה אחרת שהייתה מאבדת שטחים נרחבים כאלה הייתה מתמוטטת. סטלין עבר לתאר את מצבם של הגרמנים הלוחמים בשטח אויב הרחק מבסיסי האספקה שלהם, הנמצאים באיום מתמיד מצד הפרטיזנים, והמשיך, על פי הציטוט של ורט:

"צבאנו לעומת זאת נלחם בתוך סביבתו הוא, ונתמך ללא הרף על ידי העורף, באספקת כח אדם ומזון. ... הגנת מוסקבה ולנינגרד הוכיחה....כי באש מלחמת המולדת הגדולה מחושלים חיילים, קצינים, טייסים, תותחנים, צוותי טנקים ומלחים חדשים ... אשר יהיו מחר לאימת הצבא הגרמני" וסיים: "לחיי הצבא האדום שלנו! לחיי מולדתנו המהוללת! מטרתנו צודקת, לנו הניצחון".

למחרת נשא סטלין נאום לפני החיילים שצעדו במצעד יום המהפכה, שוורט מתאר אותו כדרמטי אף יותר. בפתח דבריו אמר:

"חברים בתנאים הקשים ביותר אנו חוגגים היום במלאת 24 שנים למהפכת אוקטובר....האויב עומד בשערי מוסקבה ולנינגרד....אולם חרף מפלות זמניות, הודפים הצבא והצי שלנו את התקפות האויב לכל אורך החזית."

וכאן נשא סטלין דברים שהצביעו על הקו שלו בהמשך, הדגשת הרציפות ההיסטורית באזכור שמותיהם של הגיבורים הלאומיים הרוסים בתקופה שקדמה למדינה הסובייטית:

"חברים אנשי הצבא האדום והצי האדום, קצינים ופעילים פוליטיים, פרטיזנים ופרטיזניות! עיני כל העולם נשואות אליכם כאל הכח המסוגל להשמיד את כנופיות החמסנים הגרמנים! עיני העמים המשועבדים באירופה נשואות אליכם כאל משחרריהם.... היו ראויים לשליחות נעלה זאת! מלחמתכם – מלחמת שחרור, מלחמה צודקת. תשרה עליכם במלחמתכם זאת רוח-הגיבורים של אבותינו הגדולים אלכסנדר נייבסקי, דמיטרי דונסקוי, אלכסנדר סובורוב, מיכאיל קוטוזוב! תשרה עליכם ברכת דגל הניצחון של לנין הגדול! מוות לפולשים הגרמנים! תחי ארצנו המהוללה, חרותה ועצמאותה תחת דגל לנין – קדימה לניצחון!"

בקו לאומי-רוסי זה, להבדיל מסובייטי-קומוניסטי, המשיך סטלין להנהיג את רוסיה במלחמה. בין היתר, הנהיג סימני דרגה מוזהבים לקצינים, כדוגמת אלה שנהגו בתקופת הצארים ואותות הצטיינות שנשאו את שמותיהם של גיבורי העבר אלכסנדר נייבסקי, אלכסנדר סוברוב ומיכאיל קטוזוב. כמו כן ניטלה מהקומיסרים הפוליטיים הסמכות להתערב בהחלטותיהם של הקצינים.

לאחר הדיפת הצבא הגרמני ממוסקבה בנובמבר 1941, לבש סטלין, לדברי ורט, "דמות אב בעיני החיילים" והם הלכו לקרב בקריאה "למען המולדת, למען סטלין" (За родину, за Сталина), אף כי הרוסים עדיין ספגו מפלות כבדות בחורף של שנת 1942.

הניצחון הרוסי בפברואר 1943 בקרב סטלינגרד היה נקודת מפנה במלחמה. הוסר האיום הקיומי והחרדה לתוצאות המלחמה הוחלפה באופטימיות, למרות זאת היו עתידות לחלוף עוד כשנתיים וחצי עד הניצחון הסופי. אל התעמולה הרשמית, שעד אז דיברה על המורשת הלאומית הרוסית, חזרה המילה "סובייטית" ותפסה את מקומה מחדש. הודגשה העובדה כי הניצחון בסטלינגרד לא היה ניצחון הגבורה הרוסית, אלא פרי ניצחונו של הארגון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית. בעקבות הניצחון האדיר מנגנון התעמולה של המפלגה את דמותו של סטלין ונולדה האגדה על "גאוניותו הצבאית".

בהמשך המלחמה נטש סטלין את המאבק בכנסייה, וזאת כפי שהוצהר "למען אחדות לאומית מוחלטת". מספר המבקרים בכנסיות גדל בצורה בולטת. בליל חג הפסחא של 1943, רחובות שלמים במוסקבה שליד כשלושים הכנסיות שבעיר המו אדם. בספטמבר אותה שנה נחתם מעין קונקורדט בין הכנסייה למדינה, לאחר שסטלין נועד בקרמלין עם שלושת המטרופולינים של הכנסייה. באוקטובר אותה שנה הוכרה הכנסייה כנציגתה הרשמית של הנצרות האורתודוקסית. התהליך היה דו-צדדי והכנסייה מצדה האדירה את כבודה של הממשלה הסובייטית. סטלין הפך למעשה את מוסקבה לוותיקן של הכנסייה האורתודוקסית. התהליך שירת גם את יחסיה של ברית המועצות עם בעלות בריתה המערביות. ורט סיפר כי שמע מהשגריר הבריטי במוסקבה כי בפגישתו עם סטלין בסוף שנת 1944 אמר לו הלה כי "לפי דרכו שלו, אף הוא מאמין באלוהים. השגריר הוסיף "אני מעז לומר כי דברים אלה נאמרו מן השפה ולחוץ, אולם אין ספק כי יש משמעות בעצם העובדה שסטלין ראה להעיר הערה כזאת לפני."

בהמשך באה שורת הניצחונות של 1943 ו-1944, שהגדול בהם היה הניצחון בקרב קורסק. את המצב לאחר ניצחון זה מתאר ורט:

"אחר ניצחון קורסק ביולי 1943, אשר בעקבותיו באה התקדמות רוסית מהירה בחזית ארוכה אל הדנייפר ואף מעבר לו, גבר הביטחון בתוצאות החיוביות של המלחמה אף שהניצחון הרוסי היה רחוק, וכפי שנתברר, תבע עוד כמיליון קורבנות בנפש. לנינגרד הופגזה עדיין על ידי הגרמנים, אולם מוסקבה, אשר מטחי תותחים וזיקוקים נורו בה עתה תכופות לסמל ניצחונות, כבר יצאה כליל מטווח סכנה....אחר סטלינגרד ובמיוחד אחר קורסק הפגין סטלין בגדול ובעוצמה רבה את נטיותיו הלאומניות הקיצוניות למען "רוסיה הגדולה". ... ללאומנות הרוסית הקיצונית היו בשנת 1943 ביטויים מוזרים עד מאוד, אשר גרמו לכמה משקיפים זרים להרחיק לכת עד לדיבורים על "חזרה לצאריזם". לכך נתפסו גם רוסים אחדים שנחרדו נוכח גילויי הלאומנות".

בין אותם גילויים מנה ורט את סרטו של סרגיי אייזנשטיין "איבן האיום", שהופק בשנת 1943, על פי פקודה מפורשת של סטלין, אשר תיאר את הצאר בונה מוסקבה, האכזר אך הנבון, כמבשרו של סטלין. כמו כן הזכיר ורט בין אותם גילויים את הקמתם של תשעה "בתי ספר על שם סוברוב", בתי ספר לפרחי קצונה, כדוגמת בתי הספר לצוערים של התקופה הצארית, שנועדו ליצור מעין כת עילית של קצינים. בראשית שנת 1944 הותאמו להמנון הישן של המפלגה הקומוניסטית מילים חדשות לאומניות-סטליניסטיות והוא הפך להמנונה של ברית המועצות במקום "האינטרנציונל".

לקראת סיום המלחמה, בסוף שנת 1944, כאשר הפולשים סולקו כבר מאדמת ברית המועצות והצבא האדום המשיך להתקדם במזרח אירופה, הייתה בעם הרוסי הרגשת גאווה, שוורט תיארה:

"אותו זמן היה משהו פרדוקסלי בחיי רוסיה, בצד האבדות העצומות בנפש וההרס המחריד שהותירו הצבאות הגרמניים הנסוגים מאחור, בצד קשיי החיים והמחסור המחריד בעיר ובכפר, שררו הרגשת גאווה והרגשת הישג עמוקה מאוד, שהיו נחלתו של העם כולו."

בהמשך, בראשית שנת 1945, כאשר הצבא האדום נכנס לגרמניה, נלחם על ברלין ולבסוף היטלר התאבד, העיר נכבשה וגרמניה נכנעה, אחזה בעם שמחה המונית. לדברי ורט שניים או שלושה מיליוני אנשים מילאו את הכיכר האדומה, את גדות נהר מוסקבה, אנשים רקדו ושרו וחיבקו ונישקו כל חייל וכל קצין שנקרו בדרכם. מן הפופולריות העצומה ממנה נהנה הצבא הפיק גם סטלין תועלת והוסיף לשמו את התואר "גנרליסימו", אך רגשות הגאווה והאופטימיות של העם הרוסי עם סיום המלחמה, חלפו עד מהרה, ובמקומם באו שנים של אכזבה ותסכול.

הביקורות במערב

כאשר הספר "רוסיה במלחמה" ראה אור בשנת 1964 שררה עדיין המלחמה הקרה במלוא עוצמתה. היה זה שנתיים לאחר משבר הטילים בקובה, ובשנה שבה הוחלף ניקיטה חרושצ'וב, כמנהיג ברית המועצות, על ידי ליאוניד ברז'נייב, שייצג קו קשוח יותר כלפי מדינות המערב. על רקע זה נתקבל ספרו של ורט במערב ברגשות מעורבים; מחד הערכה על ערכו הספרותי והתיעודי של הספר, ומאידך הסתייגות מאהדה שגילה הספר כלפי התנהלות השלטונות הסובייטיים בעת המלחמה.

בביקורת של "טיים מגזין" על הספר בגיליונו מ-24 בדצמבר 1964, לאחר ששיבח את הספר על היקפו וערכו, הוסיף המגזין:

"עם זאת למרות כל איכויותיו, ספרו של ורט מטריד כמו מתנת חג המולד שבה יש עשרות פיסות יקרות ערך דחוסות בקופסה עם שבבי נייר. הסגנון נע מעיתונאות רחבת ראייה במקצת לפרוזה הרואית כבדה. ... הוא מצטט ללא הרף ממאמרי המערכת של פראבדה והכוכב האדום ואחרים; הוא גודש את דפיו בנאומי הסובייט העליון...הוא חוזר על עצמו ללא רחם.

גרועות מכך הן ההטיות. בתיאורו את חוסר המוכנות הרוסית למלחמה, אין ורט מזכיר כי הסובייטים קיבלו אזהרה ברורה ונכונה של לוח הזמנים של היטלר מהסוכן המהימן שלהם ביפן, העיתונאי הגרמני ריכרד זורגה. הוא מקדיש לא יותר מאשר משפט אחד על שלושת עד ארבעת השבועות של עיכוב ההתקפה על רוסיה שנגרם על ידי התנגדות היוגוסלבית והיוונית באביב של 1941, אף על פי שעיכוב זה עשוי להיות הגורם החשוב ביותר באי הצלחת הגרמנים....לכבוש את מוסקבה לפני בוא החורף.

לעיתים קרובות מדי, מחליף ורט את יחסו המוצדק לגבורת העם הרוסי במתן תירוץ לעריצותה של המדינה הסובייטית, כמו החרמת כל מקלטי הרדיו הפרטיים או ההוצאות להורג בפינות הרחוב של אזרחים החשודים כבוגדים.... הדוגמה השערורייתית ביותר היא הטיפול שלו במחלוקת אודות מרד ורשה הטרגי בקיץ 1944. הקונצנזוס של ההיסטוריונים המערביים גורס כי סטלין בלם בבירור את כיבוש העיר עד אשר המחתרת הפולנית, האנטי הקומוניסטית, הוכרעה על ידי הגרמנים. לאחר תיאור מתפתל של המחלוקת, אך ללא ראיות חדשות משמעותיות, בוחר ורט להסכים בעיקר עם הניקוי-העצמי-מאשמה הסובייטי הרשמי".

ספרו בעברית

הקורא העברי התוודע לראשונה לספרו של ורט כאשר בשנת 1965 פורסמו קטעים נרחבים ממנו בשלושה המשכים בחוברות "דבר השבוע", החל ב-24 בספטמבר 1965. בפתח הדברים כתבה מערכת השבועון:

"עשרים שנה חלפו מאז מלחמת העולם השנייה; מדפי הספרים מתמוטטים מרוב חיבורים על המלחמה ההיא, אבל רק מעטים מהם עוסקים במלחמתה של רוסיה, ואלה רואים את המלחמה הרוסית מנקודת ראות מערבית. לכן מעניין כל-כך וחשוב כל-כך ספרו החדש של אלכסנדר ורט: "רוסיה במלחמה". ורט מוסמך לכתוב על רוסיה במלחמתה כמו ששירר מוסמך לספר על תולדות הרייך השלישי: הוא היה כתב צבאי בריטי בברית המועצות בשנות המלחמה, ביקר בחזיתות העיקריות ושוחח עם רבים מאנשי הצמרת בקרמלין ובצבא האדום"

הספר המתורגם במלואו ראה אור בהוצאת מערכות במאי 1968 וזכה לתפוצה נרחבת. באותה עת, עשרים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, זכרו רבים את ההזדהות של אנשי היישוב עם ברית המועצות והעם הרוסי במלחמתם ואת חלקם של הרוסים בשחרור מחנות המוות, וספר זה שסיפר את תהילתם של הרוסים במלחמתם, תאם הלך רוח זה.

ספריו האחרים

• France in Ferment. Jerrolds, 1934.
• The Destiny of France. Hamish Hamilton, 1937.
• France And Munich Before And After The Surrender. Hamish Hamilton, 1939.
• The Last Days of Paris: A Journalist's Diary. Hamish Hamilton, 1940.
• Moscow '41. Hamish Hamilton, 1942.
• The Twilight of France, 1933–1940: A Journalist's Chronicle. Hamish Hamilton, 1942.
• Leningrad. Hamish Hamilton, 1944.
• The Year of Stalingrad: An Historical Record and a Study of Russian Mentality, Methods and Policies. Hamish Hamilton, 1946.
• Musical Uproar in Moscow. Turnstile Press, 1947.
• France, 1940–1955. Robert Hale, 1956.
• The Strange History of Pierre Mende's-France and the Great Conflict over French North Africa. Barrie Books, 1957
• America in Doubt. Robert Hale, 1959.
• The DeGaulle Revolution. Robert Hale, 1960.
• The Khrushchev Phase: The Soviet Union Enters the "Decisive" Sixties. Robert Hale, 1961
• DeGaulle: A Political Biography. Simon and Schuster, 1965.
• Russia: Hopes and Fears. Barrie & Rockliff, 1969.
• Russia: The Post-War Years. Robert Hale, 1971

קישורים חיצוניים

• כתבתו של ורט על ביקורו במיידנק, באתר "EyeWitness to History"
• לנינגרד מתכוננת לאפוס רב תהילה, פלסטיין פוסט, 28 באוגוסט 1941
• ורט מראיין את סטלין, 24 בספטמבר 1946, באתר "Marxists"