אמיטאב גוש
אמיטאב גוש (באנגלית: Amitav Ghosh, בבנגלית: অমিতাভ ঘোষ; נולד ב-11 ביולי 1956) הוא מהסופרים החשובים ביותר שיצאו מתת היבשת ההודית, זוכה פרס ג'נאנת פית' ה-54, הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בהודו (לשנת 2018) ופרסי ספרות אחרים (דוגמת פרס דן דוד ופרס פאדמה שרי). כתיבתו המגוונת משתמשת באסטרטגיות נרטיביות מורכבות כדי לבחון ולדון בנושאים שונים, דוגמת המתח בין הזהות הלאומית והאישית, סוגיות קולוניאליזם ופוסט קולוניאליות ושינויי אקלים, תוך מתן דגש מיוחד לסוגיות אלו בקרב תושבי הודו ודרום מזרח אסיה.
 | |
| אמיטאב גוש, 2017 | |
| לידה |
11 ביולי 1956 (בן 68) קולקטה, הודו  |
|---|---|
| מדינה |
הודו |
| מקום מגורים |
קולקטה |
| יצירות בולטות |
ארמון הזכוכית, כרומוזום כלכתה, נהר של עשן, ים הפרגים, The Great Derangement |
| שפות היצירה |
אנגלית |
| השכלה |
|
| בת זוג | דבורה בייקר |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהילדותו ולימודיו
עריכהאמיטב גוש נולד בכלכותה ב-11 ביולי 1956, וגדל בין היתר בהודו בנגלדש וסרי לנקה. הוא התחנך בפנימיית הבנים היוקרתית בית הספר דון שבעיר דהראדון, כאשר בין בני דורו בבית הספר ניתן למנות את הסופר ויקראם סת' וההיסטוריון רם גוהא. בזמן לימודיו בבית הספר כתב סיפורים ושירה עבור השבועון של בית הספר וייסד את המגזין "היסטורי טיימס" יחד עם גוהא.
לאחר לימודיו בדון, גהוש השלים את תאריו באוניברסיטת סנט סטיבנס ואוניברסיטת דלהי, ובהמשך זכה במלגת קרן אינלקס להשלמת דוקטורט באנתרופולוגיה חברתית בסנט אדמונד הול, אוקספורד, בהנחיית האנתרופולוג הבריטי פיטר לינהרדט. עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה בשנת 1982, עסקה בקשרים משפחתיים והקשרם לארגון הכלכלי והחברתי בחיי הכפר המצריים.
גוש כסופר
עריכההרומן הראשון של אמיטב גהוש, 'מעגל התבונה' (The Circle of Reason) שיצא ב-1986 זכה להערכה רבה הן בהודו והן בזירה הבינלאומית, ואף הוביל לזכייתו של גוש בפרס מדיסיס לסופר זר, המוענק בצרפת לסופרים זרים על יצירות יוצאות דופן.
לאחר הצלחתו של הרומן הראשון פרסם גוש יצירות נוספות דוגמת "קווי הצל" (The Shadow Lines, 1988) ו"ארמון הזכוכית" (The Glass Palace, 2000). בין השנים 2004 ל-2015 חזר להודו עבור עבודתו על טרילוגיית איביס, העוסקת בהקשר ההיסטורי של מלחמת האופיום הראשונה וכוללת את הספרים "ים של פרגים" (2008), "נהר של עשן" (2011) ו"מבול של אש" (2015).
לצד ספרי הפרוזה הרבים של גוש, הוציא גם ספרי עיון, ביניהם ניתן למנות את ספר העיון העלילתי "בארץ עתיקה" (In an Antique Land,1992), שמהווה ספר המשך לעבודת הדוקטורט שלו, וחוקר את כפרי מצרים דרך נקודת המבט האנתרופולוגית העכשווית, יחד עם נקודת המבט של סיפורו של סוחר יהודי מהמאה ה-12 ועבדיו ההודיים, וספרו "הסטייה הגדולה: שינויי אקלים והבלתי מתקבל על הדעת" (The Great Derangement: Climate Change and the Unthinkable, 2016) אשר מציג את הכישלון התרבותי והספרותי של החברה לייצג את משבר האקלים, ואת ההכחשה העמוקה העומדת למול משבר האקלים המתהווה.
בשנת 2010 זכה גוש בפרס דן דוד בחקר ההווה בתחום "ספרות – סיפורה של המאה ה-20 ביחד עם מרגרט אטווד[1], ובשנת 2018 זכה בפרס ג'נאנת פית (אנ')[2], פרס הספרות הוותיק והנחשב ביותר בהודו.
גהוש מתגורר כיום בניו יורק עם אשתו, דבורה בייקר. לזוג שני ילדים, לילה ונאיאן.
על יצירתו של גוש
עריכהפרוזה
עריכההרומנים ההיסטוריים של גהוש כוללים בין היתר את מעגל התבונה (The Circle of Reason), רומן הביכורים שלו משנת 1986, קווי הצל (The Shadow Lines, 1988) הכרומוזום של כלכתה (The Calcutta Chromosome, 1996), ארמון הזכוכית (The Glass Palace, 2000), הגאות הרעבה (The Hungry Tide, 2004) ואי הרובים (Gun Island, 2019).
בנוסף, כתב גוש בין השנים 2004 ל-2015 את טרילוגיית איביס. סדרת הרומנים, המתרחשת בשנות ה-30 של המאה ה-19, עוסקת בהשלכות מלחמת האופיום הראשונה על סין ואזור האוקיינוס ההודי. הטרילוגיה כוללת את ים של פרגים (Sea of Poppies, 2008), נהר של עשן (River of Smoke, 2011) ומבול של אש (Flood of Fire, 2015).
היסטוריה קולוניאלית באוקיינוס ההודי
עריכהרוב יצירותיו של גהוש עוסקות בתקופות היסטוריות, במיוחד באזורי הפריפריה של האוקיינוס ההודי. בראיון שערך עימו ההיסטוריון מחמוד קוריה בשנת 2012, ציין כי: "זה לא היה מכוון, אך לפעמים דברים נעשים מכוונים מבלי שהתכוונו לכך. למרות שמעולם לא היה מדובר בפרויקט מתוכנן או במיזם מודע, אני מבין כעת שזה תמיד היה מה שהכי עניין אותי – מפרץ בנגל, הים הערבי, האוקיינוס ההודי, והקשרים וההצלבות בין האזורים הללו." [3]
רומן הביכורים שלו מעגל התבונה נחשב על ידי חוקרים כיצירה מרכזית להבנת עמדתו הספרותית והפוליטית של אמיטאב גוש. הרומן מערער על ההנחות של המודרניות המערבית ומבקר את השפעות הקולוניאליזם והגלובליזציה, תוך תיאור חייהם של מהגרים, מנושלים ונרדפים. גוש מתאר את הקהילה לא כיישות הומוגנית אלא כרשת של קשרים בין יחידים, שדרכם הוא מציע אלטרנטיבה לאופנים שבהם זהות ומעמד חברתי מעוצבים. במאמר אודות הספר שהתפרסם בשנת 2020, טוען החוקר בייניאק רוי כי הרומן של גוש "חוקר דרכים חלופיות לעיצוב העולם, באמצעות יצירת קשרים שמפרקים את הדיכוטומיות הנוקשות של המודרניות המערבית"[4].
עיסוקו של גוש באזורי הפריפריה של האוקיינוס ההודי המשיך ביצירותיו הבאות, כאשר הוא משלב גם אלמנטים מקומיים ושפתיים שונים אשר באים לשיאם בספר הראשון בטרילוגיית האיביס – ים של פרגים, בו הוא משתמש בשפה ככלי מרכזי לעיצוב עולמו הספרותי. ברומן, גוש מחייה את שפת הלסקרי (Laskari) שפעלה כ"לינגואה פרנקה" בין צוותי מלחים בספינות ששטו במרחבי אוקיינוס ההודי בתקופה הקולוניאלית וממחישה את אופיו הרב-תרבותי של האזור, שכן זוהי שפה שמורכבת מתמהיל של מילים בשפות שונות מרחבי האוקיינוס ההודי (דוגמת טמילית, מלאית, מנדרינית, ערבית, בנגלית ועוד), בשילוב השפעה של שפות קולוניאליות כגון פורטוגלית ואנגלית. דרך שפה זו, גוש מציע נרטיב חלופי להיסטוריה הקולוניאלית, המדגיש את תפקידן של שפות מקומיות וקהילות ימיות בקשרים בין עמים ותרבויות. כפי שמציינת חוקרת הספרות צ'ארן לייברי[5] במאמרה אודות הספר:
"'ים של פרגים' מייצר את העולם הימי באמצעות המצאתה מחדש של שפת המלחים, לשון ה-Laskari, הדיאלקט המדובר בקרב מלחים מכל רחבי אזור האוקיינוס ההודי. גוש גם מתאר וגם ממחיש את אופייה המעורב והאוקייני של לשון זו, בכך שלצד ההקשרים המרחביים וההיסטוריים שהוא מספק בכתיבתו, הוא גם עושה שימוש פעיל בשפה עצמה בתוך התיאור. כך, לדוגמה, הלסקרי מתוארת בפסקה הבאה כ'לשון ססגונית, שאינה מדוברת אלא על המים', תוך שהיא גם נוכחת באופן פעיל בתוך התיאור עצמו (מתוך הספר): "מן ה-silmagoors שישבו על מדרגות הגהאט ותפרו מפרשים, ג'ודו למד את שמות כל חלקי הבד, באנגלית וב-Laskari—אותה לשון ססגונית, שאינה מדוברת אלא על המים, אשר מילותיה מגוונות כשוק הנמל, תערובת אנרכית של calaluzes פורטוגזיים ו-pattimars מקרלה, booms ערביים ו-paunch-ways מבנגל, proas מלאיים ו-catamarans טמיליים, pulwars הינדוסטניים ו-snows אנגליים—ובכל זאת, מתחת לפני השטח של ערבוב הצלילים הזה, המשמעות זרמה בחופשיות כשם שזורמים הזרמים מתחת להמון הצפוף של הסירות."
משבר אקלים וסוגיות הגירה
עריכהלצד עיסוקו הנרחב בתקופות היסטוריות ברחבי האוקיינוס ההודי, עוסק גוש באופן ניכר גם במשבר האקלים ובסוגיות הגירה, אשר באים לידי ביטוי למשל בספרו אי הרובים שפורסם ב-2019 ומציג עולם ספרותי ריאליסטי הבוחן את האחריות של קוראיו לפעול בנוגע לדרישותיו של הטבע. הבמאמרו של אדווין גילסון אודות הספר הוא מציין כי גוש משתמש בנרטיב טרנס-לאומי כדי להמחיש את השפעות משבר האקלים ברמה הפלנטרית. הספר עוקב אחר דין דטה, סוחר ספרים בנגלי, במסע גלובלי החושף את ההשלכות ההרסניות של שינויי האקלים – משריפות ענק בלוס אנג'לס, דרך שיטפונות בוונציה ועד סופות טרופיות בסונדרבאנס. גוש מקשר בין אירועים אלה לבין מיתוס בנגלי עתיק, המדגיש את הדמיון בין תקופות של משברים אקלימיים בהיסטוריה לבין משבר האקלים העכשווי. לדבריו של גילסון: "אי הרובים מאיר את המציאות הפלנטרית של שינויי האקלים בכך שהוא מקשר בין גאוגרפיות נפרדות, ומדגים כיצד המקומי והגלובלי אינם ניתנים להפרדה בעידן האנתרופוקן."[6]
גישה אחרת ל"אי הרובים" מיוצגת על ידי החוקרים נובוניטה רקשיט ורשמי גאור, ששמים דגש על ייצוג האזורים הפריפריאליים בספר, ואת ההשפעה הניכרת של הגלובליזציה ומשבר האקלים עליהם: "אי הרובים של גוש תופס בצורה רחבה את השפעות הגלובליזציה, מסחור המשאבים והמודרניות הקפיטליסטית-פטרולית על הסביבה האנושית והלא-אנושית, במיוחד באזורים הפריפריאליים."[7] טענתם היא כי גוש בוחן את השפעות שינויי האקלים תוך שימוש בנרטיב המשלב ריאליזם עם יסודות מיתיים. לפי טענה זו, הספר מציג כיצד אזורים מוחלשים כמו הסונדרבאנס הופכים לזירות מרכזיות של משבר האקלים, וכיצד הגירה כפויה ושינויי אקלים שזורים זה בזה בהיסטוריה הפוסט-קולוניאלית.
בשנת 2021 פרסם גהוש את ספרו הראשון בחרוזים, "נמה ג'ונגל" (Jungle Nama), העוסק במיתוס של בון ביבי (Bon Bibi) המגיע מהסונדרבאנס.
כתיבתו העיונית
עריכהכתביו העיוניים הבולטים של גהוש כוללים את "בארץ עתיקה" (In an Antique Land, 1992), "רוקדים בקמבודיה ובבורמה" (Dancing in Cambodia and at Large in Burma, 1998), "ספירה לאחור" (Countdown, 1999) ו"האימאם וההודי" (The Imam and the Indian, 2002), אסופת מאמרים העוסקים בנושאים כגון פונדמנטליזם, היסטוריה של הספרות, תרבות מצרים וספרות.
בספרו "הסטייה הגדולה: שינויי אקלים והבלתי מתקבל על הדעת" (The Great Derangement: Climate Change and the Unthinkable, 2016), גהוש מאשים את הספרות והאמנות המודרנית בכך שאינן מצליחות להתמודד כראוי עם משבר האקלים.
בספרו "קללת אגוז המוסקט: משלים לכוכב לכת במשבר" (The Nutmeg’s Curse: Parables for a Planet in Crisis, 2021), גהוש מתחקה אחר מסעו של אגוז המוסקט מאיי בנדה אל אזורים שונים בעולם. הספר משתמש במסלולו ההיסטורי של התבלין כדי להאיר את השפעת הקולוניאליזם על יחסן של תרבויות ילידיות לסביבה ולשינויי האקלים.
בספרו העיוני העדכני ביותר, "עשן ואפר: מסעו של סופר בהיסטוריות החבויות של האופיום" (Smoke and Ashes: A Writer's Journey Through Opium's Hidden Histories, 2023), גוש חוקר את ההיסטוריה של האופיום, תוך התמקדות בקשרים הקולוניאליים שלו להודו ולסין והשפעתו על העולם המודרני. הספר גם בוחן את הקשר בין המסחר באופיום של המאה ה-19 לבין פרקטיקות תאגידיות עכשוויות, כגון חלקה של Purdue Pharma במשבר האופיואידים בארצות הברית. בנוסף, הדיון על הרקע למלחמת האופיום הראשונה משמש גם כהרחבה לרקע ההיסטורי של טרילוגיית איביס.
התקבלות וביקורת
עריכהמבקרי ספרות וחוקרי תרבות רבים מתייחסים ליצירותיו של גוש, לנושאים בו הוא דן ולאופן בו הוא מטפל בהם, ומתוך התייחסויות רבות אלו ניתן לראות כי התקבלותו של אמיטב גהוש בביקורת היא מורכבת ורב-שכבתית. מאמר ביקורתי מקיף מתקופה מוקדמת (Dixon, 1996) יחסית בקריירה של גוש מתייחס ליצירתו בהקשרים פוסט-קולוניאליים, תאורטיים והיסטוריים, תוך בחינת השפעתו על תחומי האנתרופולוגיה והספרות, ומציין כי: "גהוש נמנע ממחוות תאורטיות גרנדיוזיות ומעדיף מחקר היסטורי ואנתרופולוגי מוקפד"[8]. בכך בא לידי ביטוי השילוב בכתיבתו של גוש בין מחקר היסטורי מעמיק לכתיבה ספרותית נרטיבית, המשקפת את מקומו כאנתרופולוג בהכשרתו, שמאופיין גם באיכויות כתיבה פרוזאיות ונרטיביות המחברות בין המחקר לספרות, מה שהופך את עבודתו לבולטת בתחום הספרות הפוסט-קולוניאלית.
עוד אחד מההישגים המרכזיים שנזקפים לגוש בביקורת הוא יצירת עולם דמויות ומקומות שמשקף את הזרימה התרבותית בין אזורים שונים, ללא גבולות נוקשים, הבאים לידי ביטוי בדרך שבה הוא מתאר קהילות נוודיות ותרבויות הנמצאות בתנועה מתמדת, אשר פורצות את גבולות הישויות הנפרדות והמובחנות ויוצרות זהות היברידית ורב תרבותית. כדבריו של דיקסון: "הדמויות ברומנים של גהוש אינן חיות בתוך תרבויות מובחנות, אלא 'מתגוררות בנסיעה', חוצות גבולות תרבותיים".
בביקורות מאוחרות יותר על כתיבתו של גוש, מודגש האופן שבו הוא עוסק בנושאים כמו הגירה ומשבר האקלים, תוך שילוב בין נרטיבים היסטוריים ומודרניים. גהוש מציג את ההגירה לא רק כתופעה כלכלית או פוליטית, אלא כמרכיב מרכזי בזהות האנושית בעולם הגלובלי, ובכך קושר בין האישי לגלובלי. כפי שטוען ד"ר מאזימוזי במאמרו: "חזונו וקולו של אמיטב גוש" (2023) כי גוש משקף ביצירתו את העובדה ש:"תנועת העמים והתרבויות כיום היא תהליך דו-כיווני הרבה יותר, שבו המהגרים לא רק מושפעים אלא גם משנים את המקום אליו הם מגיעים"[9]. לפי מאזימוזי, עיקרון זה בא לידי ביטוי באופן מובהק בכתיבתו של גוש, ובאופן בו הם מעצב את דמויותיו ומערכות היחסים ביניהם.
לאורך הנושאים השונים אליהם מתייחס גוש בכתיבתו, בולטת התייחסותו האישית לדמויות אותן הוא כותב, ולאהבה שהוא רוחש כלפיהן. כפי שכותב יצחק לאור בביקורת על הספר "בארץ עתיקה": ככל ששחזור העבר על רקע ההווה נעשה באלגנטיות, המשותף לכתיבה הזאת ולכתיבה על ההווה, בעיקר בכפרי מצרים, הוא היכולת של גוש לאהוב את הדמויות שלו, בפרטים, בחיי היומיום, בעיניים של אנתרופולוג מסוג נאצל מאוד.[10]
ביקורות על כתיבתו של גוש
עריכהלצד ההערכה הרבה לכתיבתו, גהוש נתון גם לביקורת, במיוחד על כך שהוא כותב באנגלית, שפה הנתפסת כשפה קולוניאלית, המייצגת את הכוחות הדכאניים הזרים ששלטו בהודו מזה שנים. בכתיבתו על עבודותיו של גוש, טוען מאזימוזי כי בכך הוא מתנתק מקהל היעד הרחב ביותר בהודו, שכן: "מחברים הודים באנגלית תמיד נמצאים תחת איום של ניכור מהקהל שלהם". השפה עצמה מייצגת לעיתים קרובות את המורשת הקולוניאלית ולאו דווקא את הקול העממי ההודי. בכך, למרות כוחו הספרותי והשפעתו, חלק מהמבקרים רואים ביצירתו ניסיון להתחבב על קהל מערבי יותר מאשר לדבר אל ציבור הקוראים ההודי הרחב.
בנוסף, מבקרים נוספים (דוגמת דיקסון) טוענים שגוש אמנם מבקר את הכוחות הקולוניאליים, אך בעת ובעונה אחת הוא גם נשען על אותם כלים דיסקורסיביים שהם יצרו, ובכך יצירתו היא פרדוקסלית במהותה: "האם זהו פרדוקס נוסף של ההיסטוריה, שבו אלה שמנסים להשיב נוכחות לתת-האלטרנטיבי (subaltern) משתמשים באותם כלים של השיח הדומיננטי, ובכך משכפלים את אותו דיכוי?" בדומה לביקורת על שימושו בשפה האנגלית, ההצטיירות של גוש בעיני המבקרים כאליטה מסוימת, המתיימרת להתנער ולהתנגד לשיח הקולוניאלי אך למעשה משכפלת (ובכך בעצם משמרת) דיכוי מעמדי, הבא לידי ביטוי גם בשימוש בשפה האנגלית המייצגת דיכוי, וגם בכלים המייצגים את העולם המערבי הכובש.
פרסים והוקרה
עריכהגהוש זכה בפרסי מפעל חיים רבים וארבעה תוארי דוקטור לשם כבוד. בשנת 2007 הוענק לו פרס פדמה שרי, אחד מעיטורי הכבוד הגבוהים בהודו. בשנת 2010 זכה יחד עם מרגרט אטווד בפרס דן דוד, וב-2011 הוענק לו פרס גרנד פרי של פסטיבל Blue Metropolis במונטריאול – והוא היה הסופר הראשון בשפה האנגלית שזכה בו. בשנת 2019 נבחר על ידי המגזין "Foreign Policy" כאחד מההוגים המשפיעים ביותר של העשור הקודם.
ספריו שתורגמו לעברית
עריכה- "ים של פרגים", אינגה מיכאלי, אופוס, 2012.
- "ארץ הגאות והשפל", יואב כ"ץ, כנרת, 2006.
- "ארמון הזכוכית", נעה שביט, כנרת, 2003
- "בארץ עתיקה", יואב כ"ץ, חרגול, 2002.
- "כרומוזום כלכותה", דן דאור, חרגול, 2000
ספריו
עריכהרומנים
|
ספרי עיון
|
קישורים חיצוניים
עריכה
- יצחק לאור, העורלה שבין דלהי לדמנהור, באתר הארץ, 31 בינואר 2006
אתר האינטרנט הרשמי של אמיטאב גוש (באנגלית)
אמיטאב גוש, ברשת החברתית Goodreads- פרק ראשון מתוך "בארץ עתיקה" מאתר Text
- פרק ראשון מתוך "ארץ הגאות והשפל" מאתר Text
- שלומציון קינן, ריאיון עם אמיטאב גוש(הקישור אינו פעיל), "בננות Blogs", פורסם במקור ב-Time Out תל אביב 2004
- אמיטאב גוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אמיטאב גהוש (1956-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ TAU News, www2.tau.ac.il
- ^ "Author Amitav Ghosh honoured with 54h Jnanpith award". The Times of India. 2018-12-14. ISSN 0971-8257. נבדק ב-2025-02-20.
- ^ Mahmood Kooria, Between the Walls of Archives and Horizons of Imagination: An Interview with Amitav Ghosh, Itinerario 36, 2012-12, עמ' 7–18 doi: 10.1017/S0165115313000028
- ^ Binayak Roy, [https://www.postcolonial.org/index.php/pct/article/viewFile/2458/2419 “The Conflagration of Community”: Amitav Ghosh’s The Circle of Reason], Postcolonial Text Vol 15, No 2, 2020, עמ' 1-20
- ^ Charne Lavery, [https://library.oapen.org/bitstream/handle/20.500.12657/90127/PUB%20857_Ganser_Maritime%20Mobilities%20in%20Anglophone%20Literature%20and%20Culture.pdf?sequence=1#page=243 “Spoken Nowhere but on the Water”: Amitav Ghosh’s Sea of Poppies and Lost-andFound Languages of the Indian Ocean World], Literature and Culture 12, 2023, עמ' 235-245
- ^ Edwin Gilson, Planetary Los Angeles: Climate Realism and Transnational Narrative in Amitav Ghosh’s Gun Island (2019), Comparative American Studies An International Journal 19, 2022-07-03, עמ' 269–288 doi: 10.1080/14775700.2022.2114286
- ^ Nobonita Rakshit, Abstract Knowledge, Embodied Experience: Towards a Literary Fieldwork in the Humanities, Rupkatha Journal on Interdisciplinary Studies in Humanities 13, 2021-10-08 doi: 10.21659/rupkatha.v13n3.31
- ^ Robert Dixon, "Travelling in the West": The Writing of Amitav Ghosh, The Journal of Commonwealth Literature 31, 1996-03-01, עמ' 3–24 doi: 10.1177/002198949603100102
- ^ Dr. R. MANIMOZHI, VISION AND VOICE OF AMITAV GHOSH - A STUDY, JOURNAL OF INDIAN LANGUAGES AND INDIAN LITERATURE IN ENGLISH 2, 2023, עמ' 24-31
- ^ יצחק לאור, העורלה שבין דלהי לדמנהור, באתר הארץ, 31 בינואר 2006