פתיחת התפריט הראשי

אמילי שינדלר

סופרת גרמנייה

אמילי שינדלרגרמנית: Emilie Schindler; ‏22 באוקטובר 19075 באוקטובר 2001) הייתה גרמנייה מחבל הסודטים שעם בעלה אוסקר שינדלר סייעה להציל את חייהם של כ-1,200[1] עד 1,700[2] יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי העסקתם במפעלי אמייל ותחמושת, כך שיהודים אלה זכו לחסינות מפני הנאצים כעובדים חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני. היא הוכרה כחסידת אומות העולם על ידי ישראל באמצעות יד ושם ב-1994.

אמילי שינדלר
אמילי שינדלר (2000)
אמילי שינדלר (2000)
לידה 22 באוקטובר 1907
אלט מולטיין, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 באוקטובר 2001 (בגיל 93)
שטראוסברג, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופרת, אוטוביוגרפית, פעילת זכויות אדם, לוחמת מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
יד ושם אמילי שינדלר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

נעורים ונישואיםעריכה

אמילי נולדה בכפר אלט מולטיין (אנ') שבאוסטריה-הונגריה (כיום בצ'כיה), לחקלאים יוסף ומרי פלצל (Pelzl). היה לה אח גדול, פרנץ.[3][4]

אמילי ואוסקר שינדלר הכירו ב-1928, כשהגיע שינדלר לאלט מולטיין למכור מנועי חשמל לאביה. ב-6 במרץ 1928 נישאו השניים באכסניה בפאתי עירו של שינדלר, צוויטאו.[5]

מלחמת העולם השנייהעריכה

 
המפעל של שינדלר בברינליץ בשנת 2004

בשנת 1938 הצטרף שינדלר לשורות המפלגה הנאצית ועבר לקרקוב בעוד אמילי נותרה בצוויטאו. שינדלר זכה לבעלות על מפעל כלי אמייל ושינה את שמו ל"תעשיית אמייל גרמנית" (Deutsche Emaillewaren-Fabrik), שם העסיק בעיקר עובדים יהודים, כי הם היו הזולים ביותר.[6] עם זאת, במהרה התוודעו אמילי ואוסקר לזוועות הכיבוש הנאצי בפולין והחלו להגן על היהודים שעבדו בבית החרושת שלהם. בתחילה הצילו את העובדים על ידי מתן שוחד לשומרי אס-אס ובהמשך הציגו את עובדיהם בתור עובדים חיוניים לשם ייצור תחמושת עבור הרייך. כאשר התנאים החמירו וכספם הלך ואזל, מכרה אמילי את תכשיטיה כדי לקנות אוכל, בגדים ותרופות. היא טיפלה בחולים בסנטוריום סודי במפעל בברינליץ בעזרת ציוד רפואי שרכשה בשוק השחור.[7]

בני הזוג שינדלר הצילו יותר מ-1,200 יהודים ממחנות ההשמדה. במאי 1945, כאשר הסובייטים כבשו את ברינליץ, עזבו בני הזוג את היהודים במפעל והסתתרו, מחשש מפני העמדה לדין עקב קשריו של אוסקר עם המפלגה הנאצית.[7]

 לאחר המלחמהעריכה

בני הזוג שינדלר נמלטו לבואנוס איירס בארגנטינה, עם עשרות מהיהודים שהציל שינדלר. ב-1949 הם התיישבו בחווה חקלאית ונתמכו כלכלית על ידי ארגון יהודי.[8]

ב-1957 פשט אוסקר שינדלר רגל, נטש את אשתו וחזר לגרמניה, שם נפטר ב-1974.[9] למרות שמעולם לא התגרשו, לא התראו שוב. בשנת 1993, במהלך ההפקה של הסרט "רשימת שינדלר", ביקרו אמילי שינדלר וחלק מהשורדים את קברו של אוסקר בירושלים; את שינדלר ליוותה קרוליין גודול, השחקנית שגילמה אותה בסרט.[10][11][11]

שינדלר התגוררה בסן ויסנטה (אנ'), כ-40 ק"מ מדרום-מערב לבואנוס איירס. היא קיבלה פנסיה קטנה מישראל וגרמניה. שוטרים ארגנטינאים הוצבו 24 שעות ביממה כדי להגן עליה מפני קבוצות אנטישמיות קיצוניות.[7]

מוותעריכה

ביולי 2001, במהלך ביקורה בברלין, אמרה שינדלר כי בקשתה האחרונה היא לבלות את שנותיה האחרונות בגרמניה, עקב געגועיה.[7] היא מתה מהשפעות שבץ בבית חולים בשטראוסברג (אנ') ב-5 באוקטובר 2001.[12] קרובתה היחידה הייתה אחיינית בבוואריה. היא קבורה בבית הקברות בוואלדקרייבורג (אנ') בגרמניה. על מצבתה נחרטו מילים מהמשנה, סנהדרין 4:5, Wer einen Menschen rettet, rettet die Ganze Welt ("כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו").[13]

מורשתעריכה

שינדלר זכתה לאותות כבוד ממספר ארגונים יהודיים על מאמציה במהלך מלחמת העולם השנייה. במאי 1994 קיבלה את אות חסיד אומות העולם מיד ושם[14][15] עם מיפ חיס שהסתירה את אנה פרנק ומשפחתה בהולנד בזמן המלחמה. ב-1995 עוטרה במסדר מאי, אות הכבוד הגבוה ביותר שניתן בארגנטינה לזרים שאינם ראשי מדינה.[7] בהשראת חייה כתבה אריקה רוזנברג את הספר "במקום בו נפגשים אור וצל", שפורסם לראשונה בספרדית ב-1992, ולאחר מכן פורסם באנגלית ובגרמנית.

מקורותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ BBC News 2010.
  2. ^ The Independent 2001.
  3. ^ Crowe 2004, p. 4.
  4. ^ Crowe 2004, pp. 4–5.
  5. ^ Crowe 2004, p. 6.
  6. ^ Steinhouse 1994.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Bülow 2005.
  8. ^ Crowe 2004, pp. 488, 494–495.
  9. ^ Thompson 2002, p. 25.
  10. ^ Keneally 2008, p. 265.
  11. ^ 11.0 11.1 Ebert 2002.
  12. ^ New York Times 2001.
  13. ^ Crowe 2004, p. 622.
  14. ^ Emilie Schindler at Yad Vashem website
  15. ^ Crowe 2004, p. 604.