אנו, ילדי הפלא

אנו, ילדי הפלא
Wir Wunderkinder
מבוסס על	הוגו הארטוּנג, "אנו, ילדי הפלא" (1957)
בימוי	קורט הופמן
הופק בידי	האנס אַבִּיך; אברהארד קראוזה
תסריט	היינץ פַּאוּק; גינטר נוימן
עריכה	הִילְוַוה פון בּוֹרוֹ
שחקנים ראשיים	הנסיירג פלמי; Tatjana Sais; Horst Tappert; Lina Carstens; Hans Leibelt; Ingrid van Bergen; Michael Burk; Ralf Wolter; Helmuth Rudolph; Rainer Penkert; Ludwig Schmid-Wildy; קרל ליפן; Emil Hass Christensen; Peter Lühr; פנקס בראון; Wera Frydtberg; Wolfgang Neuss; יוהנה פון קוצ'יאן; רוברט גרפ; Ingrid Pan; Wolfgang Müller; יורגן גוסלר; Elisabeth Flickenschildt; Michl Lang; Liesl Karlstadt; Lisa Helwig
מוזיקה	פרנץ גְרוֹתֶה
צילום	ריכארד אַנְגְסְט
מדינה	גרמניה המערבית
חברה מפיצה	Constantin Film, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	28 באוקטובר 1958
משך הקרנה	108 דקות
שפת הסרט	גרמנית
סוגה	סרט סטירי
תרגום לעברית	אנו, ילדי הפלא
	דף הסרט ב־IMDb

אנו, ילדי הפלא (בגרמנית: Wir Wunderkinder) הוא סרט קולנוע מערב-גרמני בבימויו של קורט הופמן שיצא לאקרנים ב-28 באוקטובר 1958. התסריט, מאת היינץ פַּאוּק וגינטר נוימן, מבוסס על רומן סאטירי בשם זה מאת הוגו הארטוּנג שראה אור ב-1957.

הסרט מעביר ביקורת על החברה הגרמנית מעליית הנאצים ועד אחרי מלחמת העולם השנייה.

עד לשנת 1967, ועל אף שעבר את אישורה של המועצה לביקורת סרטים, נאסר הסרט להקרנה בישראל, זאת בשל האיסור על הקרנת סרטים מערב-גרמניים שאינם קופרודוקציה.

עלילה עריכה

הסרט מציג את דמויותיהם המנוגדות של שני חברים לספסל הלימודים: האנס בֶּקֶל, עיתונאי גרמני אנטי-נאצי, וכנגדו ברונו טִיכֶס, נאצי אופורטוניסט, שאינו משנה את דעותיו גם לאחר מלחמת העולם השנייה. הסרט עוקב אחר חייו של האנס בֶּקֶל לאורך 40 שנה, החל מהמפגש המדומה של בן כיתתו ברונו טִיכֶס עם הקיסר וילהלם השני ועד לנס הכלכלי של גרמניה לאחר המלחמה (ומכאן גם הרמיזה לאותו פלא בשם הסרט).

בעוד טיכס מנצל את עליית השלטון הנאצי לקידום טובתו האישית, מבקש בקל לשמור על ערכיו, תוך כדי שהוא מאמין כי מדובר בתופעה זמנית בלבד. במהלך שנות השלטון הנאצי מאבד בקל העיתונאי את משרתו; חברתו הראשונה, ורה, מהגרת מגרמניה עם אביה, וכך עושה גם חברו היהודי לספסל הלימודים, זיגמונד. קירסטן הדנית, שלה הוא נישא, ומשפחתה עוזרים לו במהלך התקופה הקשה.

עם תום המלחמה מצליח בקל למצוא עבודה כעורך ספרותי בעיתון מכובד. במקביל צולח גם טיכס את השינוי במדינה והופך במהרה לתעשיין עשיר. בקל, שלא רואה בעין יפה את הצלחתו של טיכס הנאצי בגרמניה הדמוקרטית, מפרסם כנגדו מאמרים בעיתונו. טיכס, הנמנה עם המפרסמים באותו עיתון, פונה לממונים על בקל ומצליח להביא לצינזורו; אך בבואו לצאת ממערכת העיתון, נופל טיכס לתוך פיר המעלית ומוצא את מותו. בעת נפילתו לפיר נשמע הקריין אומר כי "אין די מעליות מקולקלות כדי להיפטר מכל הברוּנוֹאים".^[1]

בסצנת הסיום של הסרט נראית הלווייתו המרשימה של טיכס, וברקע מקוריינות המילים "יש רבים כמותו בקרבנו, אנו מזהירים את החיים".^[2]

על הסרט עריכה

"אנו, ילדי הפלא" הוא – יחד עם "הגנרל של השטן" (Des Teufels General, הלמוט קוֹיְנְטֶר, 1955) ו-"ורדים לפרקליט המדינה" (Rosen für den Staatsanwalt, וולפגנג שְטַאוּדְטֶה, 1959) – מהסרטים הגרמניים הבודדים משנות ה-50 של המאה ה-20 שמתמודדים עם תקופת הרייך השלישי. הסרט מציג את חוסר-האונים של אנשים הגונים, שחסרים כוח להתנגד לעליית הנאצים, המוצגים כטיפשים ולא-מוסריים.

הסיפור מוצג בתוך סיפור מסגרת באווירה קברטית, שעושה שימוש בטכניקות קולנועיות ישנות: השחקנים-קברטיסטים וולפגנג נוֹיְס ווולפגנג מילר ניצבים על במה, לפני המסך שעליו מוקרן הסרט-שבתוך-הסרט, ומציגים את סיפורו של בקל, פרק אחר פרק. נויס, הקוֹנְפֵרֶנְסְיֶיה (conférencier), מבאר את התמונות, ומילר מלווה אותו בפסנתר, כפי שהיה נהוג בסרטים אילמים. עד מהרה הופכת ההצגה הנוסטלגית – על חילופי-הדברים המלוטשים, השירים העוקצניים ומנגינת הרקע – לשמש ככלי להסטת המוקד מסיפורו הדרמטי של בקל אל עבר ביקורת כנגד אורח-החיים הגרמני לאחר המלחמה.

צילומי הסרט החלו ב-13 במאי 1958 והסתיימו במהלך חודש יוני של אותה שנה. הסרט צולם במינכן, ורונה, סיציליה ודנמרק.

במרץ 2007 יצאה גרסת DVD של הסרט. מספר חודשים קודם לכן יצא הסרט גם במסגרת אוסף DVD של סרטים משנות החמישים.

פרסים עריכה

בשנת 1959 זכה הסרט במדליית הכסף של פרס הקולנוע הגרמני; רוברט גראף, המגלם את דמותו של ברונו טיכס, זכה אף הוא במדליית כסף של אותו הפרס. באותה שנה זכה הסרט גם במדליית הזהב (הפרס השני בחשיבותו, מתחת ל-Grand prix) של פסטיבל הסרטים הבינלאומי הראשון במוסקבה.^[3] יוהנה פון קוצ'יאן (von Koczian), המגלמת את קירסטן, זכתה על משחקה בסרט בתואר השחקנית הטובה ביותר לשנת 1958 מטעם איגוד מבקרי הסרטים של מערב גרמניה.^[4] בשנת 1960 זכה הסרט בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.^[5]

הקרנת הסרט בישראל עריכה

בשל האיסור הגורף שהיה קיים על הקרנת סרטים גרמניים שאינם קופרודוקציה,^[6]^[7] נאסר בשנת 1960 הסרט להקרנה פומבית בישראל. איסור ההקרנה היה בניגוד לדעתה של המועצה לביקורת סרטים, שביקשה לאשר את הקרנתו בשל תכניו הביקורתיים כלפי גרמניה הנאצית.^[8] ב-22 במרץ 1960, מספר חודשים לפני קבלת ההכרעה בממשלה, נערכה בקולנוע ציון שבירושלים הקרנה חגיגית של הסרט למוזמנים ובכירי ממשל.^[9] ב-3 ביולי אותה שנה פסלה הממשלה את הקרנת הסרט, בטענה כי למרות רמתו האמנותית הגבוהה, הסרקזם שבו עשוי להתפרש שלא כהלכה בידי הנוער ואנשים שאינם דוברים את השפה.^[10]

למרות האיסור הוקרן הסרט במשך חודשים רבים בהקרנות סגורות ולא רשמיות ברחבי ישראל.^[11] באפריל 1967 בוטל האיסור על הקרנת סרטים תוצרת גרמניה בישראל, אולם רק בחלוף מספר חודשים נוספים הגיע הסרט לבתי הקולנוע בישראל.^[1]