אנטואנט בראון בלאקוול
אנטואנט בראון בלאקוול (באנגלית: Antoinette Brown Blackwell; 20 במאי 1825 – 5 בנובמבר 1921) הייתה האישה הראשונה לקבל הסמכת כמורה מהזרם הפרוטסטנטי המרכזי בארצות הברית. היא הייתה דוברת ציבורית נודעת בנושאים הבוערים של תקופתה, והשתמשה ביסודות הדת שלה כדי לקדם זכויות נשים.
 | |
| לידה |
20 במאי 1825 הנרייטה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בנובמבר 1921 (בגיל 96) אליזבת, ארצות הברית |
| שם לידה |
Antoinette Louisa Brown |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
אוברלין קולג' |
| השקפה דתית |
קונגרגציונליזם, אוניטריאניזם |
| בן או בת זוג |
סמואל צ'ארלס בלקוול (24 בינואר 1856–ערך בלתי־ידוע) |
| מספר צאצאים |
7 |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה הלאומי לנשים (1993) |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
תחילת דרכה עריכה
אנטואנט לואיזה בראון הייתה בת הזקונים מתוך שבעת ילדיהם של ג'וזף בראון ואבי מורס. היא נולדה בהנרייטה, ניו יורק, וכבר בגיל שלוש בראון הוכרה כבעלת אינטליגנציה חדה. המטיף האוונגליסטי צ'ארלס גרנדינסון פיני מרוצ'סטר הסמוכה הזמין את משפחתה של בראון להצטרף לכנסיית הקהילה (Congregational Church).[1] בגיל 8 בראון כבר החלה להטיף בכנסייה במפגשי יום ראשון. ב-1841, בגיל 16, לאחר שסיימה את הלימודים הנדרשים, בראון החלה ללמד בעצמה. אך הוראה לא הייתה משאת נפשה, ובמשך ארבע שנים חסכה את שכרה כדי ללמוד תאולוגיה במכללת אוברלין ולפתח קריירה כנסייתית.
השכלה עריכה
כאשר חסכה מספיק עבור שכר הלימוד, בראון החלה לימודיה באוברלין קולג' באוהיו בשנת 1846. הוריה, שהאמינו בחינוך שווה לא רק לנשים, אלא גם לשחורים, תמכו בה. בקולג', היא השלימה תואר בספרות ב-1847,[1] על פי תוכנית הלימודים שנקבעה עבור נשים במכללה. בחופשות היא עסקה בהוראה וגם בלמידת עברית ויוונית.[2] ב-1847, היא פנתה למכללה לקבל אותה ללימודי תאולוגיה עם דגש על הובלת קהילת כנסייה. הנהלת המכללה התנגדה לעיסוק פורמלי של נשים בדת, אך בסופו של דבר הסכימו לקבלה ללימודים תחת תנאים מסוימים: שהיא תוכל לשבת בקורסים, אך לא תקבל הכרה רשמית עבורם או תואר בתאולוגיה. בראון הסכימה, ועל אף המגבלות שהושמו עליה, היא בלטה משום שהייתה משתתפת פעילה, כותבת פורה, ונואמת כריזמטית. פרשנותה לאיגרות פאולוס פורסמה בכתב העת האקדמי של המכללה. בפרשנות זו היא החלה לפתח את התאולוגיה הפמיניסטית שלה.[3] היא טענה שהצהרות לגבי נשים בתנ"ך ובברית החדשה לגבי נשים נועדו לזמן ומקום מסוימים, ושלבטח אינם ישימים במאה ה-19. במכללה היה איסור על נשים לנאום בציבור מסיבות דתיות, אז בראון פתחה מועדון דיבייט סודי לנשים כדי להתאמן על כישורי הנאומים שלהן,[4] ובחופשותיה מהלימודים הייתה נואמת מבוקשת, והוזמנה לנאום באוהיו ובניו יורק על מיגור העבדות ועל זכויות נשים.[1]
פעילות נגד העבדות, והסמכתה עריכה
לאחר שסיימה את לימודיה ללא הסמכה כנסייתית, בראון החליטה להשהות את תוכניות הדת שלה לטובת כתיבה בעיתונו של פרדריק דאגלס, The North Star, למען ביטול העבדות. היא הייתה בין הדוברות בכנס הלאומי הראשון לזכויות נשים בשנת 1850, והנאום שלה היה כל כך פופולרי, שהיא הוזמנה לסבב נאומים בנושאים שונים, כגון ביטול העבדות, איסור צריכת אלכוהול, וזכויות נשים. בראון המשיכה להשתתף בכנסים הלאומיים לזכויות נשים הבאים בתור נואמת.
בסופו של דבר קיבלה בראון רישיון להטיף מטעם כנסיית הקהילה בשנת 1851, והוצע לה תפקיד בכמורה בכנסייה בסאות' באטלר שבניו יורק בשנת 1852. היא לקחה הפסקה קצרה מנאומיה, משום שכפי שכתבה לחברתה (ולימים גיסתה) לוסי סטון, היא העבירה שמונה-עשרה הרצאות במספר ימים כמעט זהה, ועברה את טקס ההסמכה בידי איש הדת המתודיסטי הרדיקלי לות'ר לי, תומך נלהב של זכויות נשים בתחום התאולוגיה ומנהיגות הדת. חודש לאחר הסמכתה, בראון השתתפה כציר בכנס העולמי לאיסור האלכוהול (temperance) בניו יורק, שבו למרות מעמדה כמייצגת של שני ארגוני טמפרנס, המארגנים לא איפשרו לה לדבר. זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה שבראון עמדה בפני הקשיים המיוחדים של שילוב מטרה שמרנית בעיקרה כמו טמפרנס עם עבודתה הפרוגרסיבית בעד זכויות נשים.[5] המתח הזה היה קיים גם בתוכה, בעיקר כאשר החלה לקרוא ולעסוק בתגליות המדעיות של התקופה, אשר עמדו בסתירה לתכתיבי הדת, ואחרי שנה היא החליטה לעזוב את תפקידה בכנסייה. העיתון Boston Investigator מיהר להכתיר אותה ככישלון בתפקיד כמורה, אך למעשה הייתה לה עדיין התמיכה הבלתי מתפשרת של מנהיגות הכנסייה, רק שהיא הרגישה שהאורתודוקסיה של הכנסייה מגבילה את העבודה האמיתית שהיא רוצה לעשות. בשנת 1857, היא חזרה לעבודתה כנואמת, והחלה לפעול למען רפורמה חוקית וחברתית יחד עם בעלה החדש, סמואל סי. בלאקוול.[6]
זכויות נשים עריכה
בעקבות הפרידה שלה מהכנסייה, בראון התמקדה יותר ויותר בנושא זכויות נשים. בעוד פעילות רבות למען זכויות נשים התנגדו לדת על בסיס השימש בה לדיכוי נשים, בראון הייתה נחושה באמונתה כי השתתפות פעילה של נשים בדת יכולה לשמש לקידום מעמדן בחברה. שלא כמו רבות מחברותיה, היא הייתה ממוקדת יותר בשיפור מעמדן של נשים בחברה מאשר בזכות הבחירה. היא האמינה כי הבדלים מהותיים בין גברים ונשים מגבילים את יכלתם של גברים לייצג את האינטרסים של נשים בפוליטיקה באופן אפקטיבי, ושלכן זכות הצבעה עבור נשים לא תקדם אותן אלא מעט, אלא אם כן זה יהיה בשילוב עם הזדמנויות ממשיות להשתתף במנהיגות. בראון גם נבדלה מרפורמטיות רבות אחרות בכך שהיא התנגדה לגירושים כאמצאי להקלת ההגבלות על נשים במסגרת חוקי הנישואים.
ביחס לעצמה, בראון האמינה שעדיף להיות רווקה מאשר נשואה בשל החופש והעצמאות הגדולים יותר. אך כשפגשה את סמואל בלקוול, היא שינתה אט-אט את דעתה, והשניים נישאו ב-24 בינואר 1856. היו להם שבעה ילדים, מתוכם שניים מתו בינקות.
בלאקוול המשיכה את הקריירה שלה עד אשר האחריות בבית וחילוקי הדעות עם היבטים רבים של תנועת הנשים גרמו לה להפסיק. במקום הרצאות, היא החלה לכתוב בעד שינוי חברתי עבור נשים; בעבודותיה היא עודדה נשים לפתח מקצועות גבריים, ועודדה גברים לחלוק את מטלות משק הבית, אך היא שמרה על האמונה כי תפקידן העיקרי של נשים הוא במסגרת הבית והמשפחה.
ב-1860, בכנס הלאומי לזכויות נשים האחרון לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, בלאקוול ניהלה דיונים סוערים על גירושים עם עמיתותיה סוזן ב. אנטוני ואליזבת קיידי סטנטון. היא התנגדה בתוקף להקלה בגירושים, וטענה, "בני זוג נשואים אינם יכולים לבטל את התחייבויותיהם אחד לשנייה... כל גירושין הם באופן טבעי ומבחינה מוסרית בלתי אפשריים". בלאקוול, שהייתה פעילה מסורה למען ביטול העבדות וכן סופרג'יסטית מסורה, עמדה בניגוד לתקוותיהן של חברותיה הסופרג'יסטיות, ותמכה במעבר התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, אשר הכירה בזכותם של גברים שחורים להצביע, אך לא כללה את זכותן של נשים לעשות זאת. ב-1869, במהלך המחלוקת לגבי התיקון, היא ולוסי סטון התפצלו מן האקטיביסטיות האחרות והקימו את האגודה האמריקאית לזכות בחירה לנשים, כאלטרנטיבה לארגון של אנתוני, האגודה הלאומית לזכות בחירה לנשים.
בשנת 1873, בלאקוול הקימה את האגודה לקידום נשים בניסיון להתמודד עם סוגיות של נשים אשר ארגונים אחרים התעלמו מהן. היא נבחרה כנשיאת האגודה למען זכות בחירה לנשים של ניו ג'רזי בשנת 1891, וסייעה בהקמת אגודת הטוהר האמריקאית (חלק מתנועה רחבה של ארגונים שקמו באותה התקופה לקדם "מוסר נוצרי", שכלל התנגדות לזנות, תמיכה באיסור צריכת אלכוהול, ונושאים דומים).
פילוסופיה, מדע וביקורת על דרווין עריכה
בלאקוול הפכה לאחת האינטלקטואליות המובילות של זמנה. היא שאבה השראה, וגם מתחה ביקורת על כתביהם של צ'ארלס דרווין והרברט ספנסר, אותם החשיבה להוגים המשפיעים של זמנם.[7] בלאקוול פרסמה מספר עבודות בתחומי התאולוגיה, המדע והפילוסופיה. ספרה הראשון היה Studies in General Science, ב-1869.[8] היא שלחה עותק לדרווין, והוא שלח לה מכתב תודה בו הוא החמיא לה על התייחסותה למספר אמירות פחות ידועות או מובנות שלו. אך בה בעת יצא מהנחה שהיא גבר, ופנה אליה בלשון זכר. היא לא התייחסה לטעות זו בזמן אמת, אך ספרה הבא, The Sexes Throughout Nature משנת 1875, התייחס ספציפית לגישתם של דרווין וספנסר למעמד נשים:[9] דרווין טען שנשים התפתחו אבולוציונית באופן נחות לגברים, וספנסר טען שכדי שהמין האנושי יפרח, על נשים להקדיש את כל זמנן לרבייה. בלאקוול תקפה את מסקנותיהם באופן מדעי, במה שהפך לביקורת הפמיניסטית הראשונה על עבודתו של דרווין. היא האמינה שהן דרווין והן ספנסר השתמשו בגרסה פגומה של השיטה המדעית, משום שזו אימצה אך ורק נקודת מבט גברית.[10] "מדענים גברים [...] עומדים על בסיס של עליונות גברית נלמדת, וצופים מעמדתם הגברית המבודדת דרך עדשות גבריות, ודרך ערפילי סביבה תורשתית המכושפת באותו האופן". בכך, היא הייתה בין התאורטיקניות הראשונות אשר הצביעו על הטיה מגדרית מובנית כתוצאה מחוסר ייצוג. לפיכך, היא טענה, אין ברירה אלא לשתף נשים והשקפתן של נשים בחקר המדע, כדי לקבל תמונה מלאה ונכונה יותר. בלאקוול טענה שעל מנת להבין נשים בחברה, נשים עצמן צריכות צריכים לנהל את חקר הנשים, רעיון לו קראה בלאקוול "מדעי האנושות הנשית".[11] היא השתמשה במידע של דרווין עצמו כדי להראות את החוסרים שבמסקנותיו, למשל, שאם האריה הוא גדול וחזק יותר מהלביאה, ללביאות יש תפקיד חברתי מורכב יותר ולכן יש להן גם כישורים רחבים יותר מאשר לאריות הזכרים, ואלה מסייעים להן במרחב החברתי של הלהקה, בציד, וברבייה וגידול הגורים. היא הסיקה שהדבר הוא כך בכל ממלכת החי, שלזכרים ונקבות יש תפקידים שונים אך שווים בעוצמתם וחשיבותם.[4]
בנוסף לספרי תאוריה, היא גם כתבה רומן, The Island Neighbors, בשנת 1871, ואוסף של שירה, Sea Drift, ב-1902.
שנותיה המאוחרות עריכה
.png)
מכללת אוברלין העניקה לבלאקוול תוארי מאסטר ודוקטור לשם כבוד, ב-1878 ו-1908 בהתאמה.
בשנת 1878, היא חזרה אל הדת המאורגנת, בכנסייה האוניטרית. היא התקבלה כאשת כמורה על ידי האגודה האוניטרית האמריקאית. היא חידשה את עיסוקה בתור מרצה באירועים ציבוריים וכדוברת בכנסיות.
בשנת 1893 השתתפה בלאקוול בפרלמנט הדתות שנערך במהלך התערוכה העולמית של שיקגו. שם, היא אמרה, "יש צורך דחוף בנשים על בימת הכנסייה, וזאת מאותה הסיבה שיש צורך בנשים בעולם—כי הן נשים. נשים הפכו [...] לחיוניות לאבולוציה הדתית של המין האנושי."
בשנת 1902, היא הייתה בין מקימי החברה האוניטרית של אליזבת, ניו ג'רזי, ושירתה בה כאשת הכמורה.
בשנת 1920, בגיל 95, היא הייתה המשתתפת היחידה מהכנס לזכויות נשים הראשון שהתקיים ב-1850 בוורסטר, מסצ'וסטס שהייתה עודה בחיים וזכתה לראות את המעבר של התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, אשר הכיר בזכותן של נשים להצביע.[12] היא הצביעה לוורן הרדינג בבחירות לנשיאות של 1920.
אנטואנט בראון בלקוול נפטרה בגיל 96 באליזבת, ניו ג'רזי.
בית ילדותה נרשם בהמרשם הלאומי של מקומות היסטוריים ב-1989.
בשנת 1975, הכנסייה המאוחדת של ישו החלה להעניק את "פרס אנטואנט בראון" לנשות כנסייה מוסמכות אשר "מדגימות את הפוטנציאל לתרומה של נשים בכמורה, סיפקו שירותי כמורה מצטיינים בקהילה או מוסד כנסייתי אחר, ואשר מדגימות רגישות לגבי האתגרים והאפשרויות של נשים בכמורה ופועלות למען נשים ולקידום נשים בכנסייה."[13]
ב-1993, הוכנסה אנטואנט בראון בלקוול להיכל התהילה הלאומי לנשים.[14]
ספריה עריכה
- Studies in General Science. New York: G.P. Putnam and Son, 1869.
- The Sexes Throughout Nature. New York: G.P. Putnam and Son, 1875.
- The Physical Basis of Immortality. New York: G.P. Putnam and Son, 1876.
- The Philosophy of Individuality. New York: G.P. Putnam and Son. 1893.
- The Making of the Universe. Boston, Massachusetts: The Gorham press, 1914.
- The Social Side of Mind and Action. New York: The Neale Publishing Company, 1915.
- The Island Neighbors. New York: Harper & Brothers, 1871. (Novel)
- Sea Drift. New York: J.T. White & Co., 1902. (Poetry)
קישורים חיצוניים עריכה
- אנטואנט בראון בלאקוול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Biographical information of Antoinette Brown Blackwell
- National Women's Hall of Fame
- Oberlin College. Antoinette Brown Blackwell (1825-1921)
- Harvard University. Unitarianism in America: Antoinette Brown Blackwell
- Blackwell, Antoinette Louisa Brown. Works. Internet Archive.
- Blackwell Family Papers, 1784-1944. Schlesinger Library, Radcliffe Institute, Harvard University.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 "Blackwell, Antoinette Louisa Brown". American National Biography Online. נבדק ב-2013-11-13.
- ^ Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1900). "Blackwell, Antoinette Louisa Brown" . Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
- ^ Susan Hill Lindley. You Have Stept Out of Your Place (Louisville, Kentucky: Westminster John Knox Press, 1996), 122.
- ^ 1 2 Rebekkah Rubin, The Woman Who Challenged Darwin’s Sexism, Smithsonian Magazine, November 9' 2017
- ^ Carol Lasser and Marlene Merrill, Friends and Sisters: Letters between Lucy Stone and Antoinette Brown Blackwell, (Chicago: University of Illinois Press, 1987), 89
- ^ Boston Investigator, "Rev. Antoinette Brown, more recently Rev. Mrs. Blackwell, seems to have made a failure in her first pastorate," col. C, May 6, 1857, 19th Century US Newspapers via Gale Group, http://infotrac.galegroup.com/
- ^ Blackwell, Antoinette (1875). The Sexes Throughout Nature. G. P. Putnam's Sons. p. 234.
- ^ Darwin, Charles (8 בנובמבר 1869). "Letter 6976". Darwin Correspondence Project.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ John Howard Brown, ed., Lamb's Biographical Dictionary of the United States (Boston: James H. Lamb Co., 1900), 312.
- ^ Kimberly A. Hamlin, From Eve to Evolution: Darwin, Science, and Women’s Rights in Gilded Age America (Chicago: University of Chicago Press, 2014), 61.
- ^ Kimberly A. Hamlin, From Eve to Evolution: Darwin, Science, and Women’s Rights in Gilded Age America (Chicago: University of Chicago Press, 2014), 62-63.
- ^ Unitarian Universalist Association. Antoinette Brown Blackwell.
- ^ Antoinette Brown Awards
- ^ National Women's Hall of Fame, Antoinette Blackwell