אנרגיה שאובה

אנרגיה שאובה (ידועה גם בשם אגירה שאובה, באנגלית: Pumped-storage hydroelectricity) הוא כינוי לאנרגיה הנשמרת בצורה של אנרגיה פוטנציאלית, בדרך כלל על ידי שאיבת מים ממאגר נמוך למאגר גבוה. בעת שנדרש השימוש באנרגיה זו, מופלים המים השאובים והאנרגיה הפוטנציאלית הופכת לאנרגיה קינטית ("אנרגיית מים", המשמשת בדרך כלל לייצור חשמל). דרך אחרת לנצל אנרגיה שאובה היא ארובת שרב.

מאגר המים של תחנת כוח הפועלת בטכנולוגיית אגירה שאובה בגלבוע, במהלך הבניה

עיתוי הייצור של האנרגיה החשמלית בשיטות השונות (כמו: מנועי בעירה חיצונית או פנימית, אנרגיה אטומית, אנרגיה סולארית, אנרגיית רוח) אינו מותאם לעיתוי בו נדרשת האנרגיה לשימוש (או שהתאמה כזו היא בלתי מעשית מבחינה כלכלית). בעוד ייצור האנרגיה לטובת תהליך השאיבה עלול להיות מזהם, האנרגיה השאובה בעצמה אינה גורמת לזיהום הסביבה ומאפשרת ניצול עודפי אנרגיה חשמלית בעת שאינם נדרשים ושימוש בעודפים אלה במועדי התצרוכת המוגברת.

אנרגיה שאובה בישראל

בעת התכנון הראשוני של המוביל הארצי, הציע שמחה בלאס לשלב במוביל מערכת של אנרגיה שאובה, על ידי שימוש בהפרש הגובה בין מאגר המים בכנרת ובין מאגר אשכול בעמק בית נטופה. הצעה זו לא יושמה, בין השאר, בשל אי-שילוב מערכת ייצור החשמל עם מערכת הובלת המים בישראל.

בשנת 1985, הציע משרד האנרגיה להקים מתקנים לייצור חשמל בשיטת אגירה שאובה כדי להחליף את טורבינות הגז ששימשו אז לייצור חשמל בשעות שיא הביקוש. שלושה אתרים נמצאו מתאימים: מבוא חמה, רמת פוריה והר ארבל, אך הפרויקט לא יצא לפועל.

על פי חוק משק החשמל משנת 1996 והתקנות שנקבעו על פיו בשנת 2005, הוקצו מכסות מסובסדות לייצור חשמל בשיטת אגירה שאובה בהיקף של 800 מגהווט.

משרד התשתיות הלאומיות נתן עד שנת 2009 ארבעה רישיונות להקמת תחנות כוח הפועלות בטכנולוגיית אגירה שאובה:

1. בצוק מנרה - לחברת "אגירה שאובה-אלקטרה" בהיקף של עד 200 מגה-ואט. הפרשי הגובה בין המאגרים - כ-760 מ'. בשנת 2011 פקע הרישיון לאחר שיזמיה לא עמדו בתנאי הרישיון. בשנת 2016 ניתן רישיון דומה, בהיקף של 340 מגה-ואט לפרויקט זה. באפריל 2021 הפרויקט יצא לדרך, תקופת ההקמה המוערכת של מתקן האגירה השאובה תתפרש על פני 62.5 חודשים והצפי לסיומה בשנת 2027, כאשר ההסכם הוא ל-20 שנה במכירת חשמל לחברת החשמל, שלפיו יקבל הפרויקט תשלום מחברת החשמל עבור עלות החשמל שתייצר תחנת הכוח, ומחיר קבוע עבור העמדת כושר הייצור שלה לרשות מנהל מערכת ייצור החשמל..
2. בגלבוע - לחברת "פי.אס.פי השקעות" בהיקף של עד 300 מגה-ואט. הפרשי הגובה בין המאגרים - כ-500 מ'. בשנת 2016 הוכנסה חברה מארצות הברית כשותפה בפרויקט.
3. במחצבת נשר (סמוך לחיפה) - לחברת "כלל תעשיות והשקעות" בהיקף של עד 200 מגה-ואט. הפרויקט בוטל בגלל התנגדות של עיריית נשר.
4. בכוכב הירדן, בין מושב מולדת וקיבוץ גשר, על ידי "תהל אנרגיית מים" וחברת הבת שלה לפרויקט זה "כוכב אגירה שאובה בע"מ", בהיקף של 340 מגהווט.

בתחילת 2017 החליטה רשות החשמל שלא להגדיל את מכסת ייצור החשמל מאנרגיה שאובה, בין השאר מפני שהן יקרות מתחנות הפועלות בפסגת שיא הדרישה, המותאמות להפעלה לטווח קצר, ובגלל הצפי לכניסת מצברים אוגרי חשמל לשימוש המוני.

באופן תאורטי אילו ניתן היה לנצל את הפרשי הגובה בין קרקעית המכתש הקטן לים המלח הסמוך אליו (כ-400-500 מטר) היה אפשר לאגור במערכת אגירה שאובה כזו כמות אנרגיה שהייתה יכולה לספק את כל תצרוכת החשמל של ישראל במשך שבוע ממוצע.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנרגיה שאובה בוויקישיתוף

• אגירה שאובה באתר משרד התשתיות הלאומיות
• פרויקט אגירה שאובה בגלבוע, סרטון באתר יוטיוב
• מיכאל יעקובסון, עמוק ורועש מתחת לגלבוע: תחנת הכוח החדשנית של ישראל נחשפת, באתר Xnet‏, 9 ביולי 2020