רכס רמים

קבוצת הרים שחלקה בגליל העליון

רכס רמים (מכונה גם בשם "רכס מנרה") הוא רכס הממוקם בהרי נפתלי שבגליל העליון. הרכס, שכיוונו צפון-דרום, מצוי בשטחיהן של לבנון וישראל וקו הגבול ביניהן עובר בתוכו. המדרון המזרחי של הרכס יורד בתלילות לעבר עמק החולה בהפרש גובה של 750 מטר על פני כשני קילומטרים בלבד, ואילו המדרון המערבי משתפל במתינות לעבר נחל דובה שבשטח לבנון. הר שנאן המתנשא לגובה של 902 מטרים מעל פני הים מהווה את פסגת הרכס. רכס רמים ממוקם מצפון לשטח רמתי הקרוי רמות נפתלי.

רכס רמים
Ramim.jpg
מבט על חלקו הצפוני של רכס רמים מהר שנאן
גובה 902 מטרים, הר שנאן
מיקום ישראלישראל  ישראל מזרח הגליל העליון,
לבנוןלבנון  לבנון
רכס הרים הרי נפתלי
אורך הרכס 15 ק"מ
קואורדינטות 33°12′29″N 35°32′19″E / 33.208055°N 35.538611°E / 33.208055; 35.538611
הרכבל בצוק מנרה

היסטוריהעריכה

ליד מושב מרגליות שברכס רמים נמצא מבצר שטונף, מבצר צלבני שהוקם ב-1107. בסמוך לו ממוקמים שרידי הכפר הערבי הונין שתושביו נמלטו ללבנון במלחמת העצמאות. לאורך חלקו הישראלי של רכס רמים הוקמו בשנות ה-40 של המאה העשרים ובשנות החמישים מספר יישובים: קיבוץ מנרה ב-1943, קיבוץ משגב עם ב-1945, קיבוץ יפתח ב-1948 ומושב מרגליות ב-1951.

במלחמת העצמאות התחוללה לחימה לאורך רכס רמים בין ישראל לצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י. באוקטובר 1948, בעת ההפוגה השנייה, כבש צבא ההצלה מספר נקודות מפתח לאורך הרכס, ובהן הר שנאן. צה"ל ניסה לכבוש אותן חזרה במסגרת מבצע יעל, אך נכשל. בסוף אוקטובר של אותה שנה נכבש רכס רמים כולו במסגרת מבצע חירם. ישראל נסוגה מרוב השטח לאחר החתימה על הסכם שביתת הנשק עם לבנון בתום מלחמת העצמאות.

לאחר מלחמת לבנון הראשונה היווה כל שטחו של רכס רמים חלק מרצועת הביטחון בדרום לבנון. בתקופה זו הופגזו היישובים בצד הישראלי של רכס רמים לעיתים קרובות על ידי החזבאללה. לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, חזר רוב שטחו של רכס רמים לידי לבנון.

טבע ונוףעריכה

חלקו הישראלי של רכס רמים מיוער ברובו ועשיר בשמורות טבע. שמורת מצוקי רמים[1] משתרעת על פני המתלול המזרחי של הרכס. מהשמורה יש תצפית רחבה לעבר חלקו של השבר הסורי-אפריקני העובר בצפון ישראל. שמורה זו מכילה חתך גאולוגי של שכבות הסלע הבונות את רכס רמים, והיא מהווה את אחד משני המקומות היחידים בגליל העליון שבהם יש סלעים חשופים מתקופת הקרטיקון התחתון. לאורך המצוק מצויים מספר מעיינות שכבה, ובתחתית המדרון נובעים כמה ממעיינות ההעתק השופעים של עמק החולה. בשל תלילות המדרונות המזרחיים של הרכס, אין בהם ואדיות עמוקים, למעט ערוצו הקניוני של נחל קדש, המתחתר בין קיבוץ יפתח למצודת כ"ח. לאורך הרכס עובר תווי שביל ישראל, מתל חי למצודת כ"ח.

הצמחייה ברכס רמים מגוונת. מלבד יערות נטועים יש בה גם שרידי חורש ים תיכוני של אלון מצוי ואלה ארצישראלית. שאר הנוף מורכב בעיקר מבתה של סירה קוצנית ושל לוטם. מספר פרחים נדירים פורחים על הרכס, ובהם אירוס נצרתי ומיני סחלבים.

עולם החי על רכס רמים עשיר ומגוון. בין היונקים בולטים צבאים, ארנבות, שפני סלע, דרבנים ושועלים. מצוקי רמים מהווים אתר קינון למספר מיני עופות דורסים.

מכרה הברזל מנרהעריכה

בשנת 1954, ערכה החברה הממשלתית מחצבי ישראל סקר גאולוגי וגילתה מרבצים של עופרת ברזל[2] ואחר כך גם צורן, ברכס רמים סמוך לקיבוץ מנרה[3]. לצורך בדיקת ההיתכנות הכלכלית של כריית הברזל, הוחלט לחפור מכרה לתוך ההר. באפריל 1954 הגיעה למכרה שני מכונת קידוח, והחל קידוח של מנהרה שתעמיק עד 100 מטר לתוך ההר. במקום עבדו עשרות פועלים, רובם מקריית שמונה ויישובי הסביבה[4][5].

בינואר 1955 שונעו מהמכרה 500 טון של עפרות ברזל. שנשלחו לנמל חיפה ומשם לגרמניה לבדיקה[6]. ריכוז הברזל בעפרות היה כ-27%, נמוך מדי לניצול תעשייתי[7], כך שהיה צורך להקים מפעל העשרה שיעשיר את אחוז הברזל עד מעל ארבעים אחוז, הכמות הנדרשת לניצול תעשייתי, סמוך למכרה[8][9]. משם יועבר ל"קריית הפלדה" של חברת כור תעשיות בעכו, שהייתה אז בהקמה, שתעבד אותו לברזל[10]. על פי ההערכות יש במעבה הרכס בין חמישה לארבעים מיליון טונות של ברזל, הטמונים בשכבה בעובי של כשני מטרים, לאורך שישה קילומטרים[11]. באוגוסט 1956 דווח שכריית המנהרה הגיעה לעומק של 350 מטר ונמצא כי שעור הברזל המצוי בעופרה בנקודה זו הוא 40 אחוזים. לצורך הפקה מסחרית תוכננו בתוך המנהרה 14 שלוחות פנימיות, במטרה להקל על הפקת העופרת. שלוחות אלו יהיו מחוברות באמצעות מנהרת עזר שארכה יהיה 4 ק"מ[12].

פעילות כריית מחקר נמשכה לסירוגין עוד כארבע שנים ולבסוף הוחלט, בשנת 1960, לא להשקיע בהפקה מסחרית של הברזל, והמכרה ננטש[13][14]. ב-1961 עלה רעיון שעופרת הברזל תשמש להפקת צבע[15].

בשנת 1963 נערכה שוב בדיקת כדאיות הפקת הברזל[16], ושוב ב-1974, אך גם אז הוחלט שההפקה אינה כלכלית[17][18].

מיזם אגירה שאובהעריכה

בשנת 2007 זכתה קבוצה בה הייתה שותפה "החברה לפיתוח הגליל", שבבעלות 35 קיבוצים ומושבים בגליל העליון ובצפון רמת הגולן, וחברת אלקטרה, במכרז להקמת תחנת כוח פרטית ברכס רמים. תחנת הכוח תוכננה לקום בהשקעה של 250 מיליון דולר, בשיטת "אגירה שאובה", ניצול ההפרשים במחיר החשמל בין היום והלילה, כך שבלילה יישאבו המים למאגר העליון במחיר נמוך, וביום יוזרמו למאגר התחתון ויפעילו תחנת כוח הידרואלקטרית, שתמכור את החשמל שתייצר לחברת החשמל בשעות שיא העומס. התחנה מתוכננת לפעול בהספק של 300 מגה-וואט[19][20]. בשנת 2014 רכשה חברת אלומיי קפיטל את השליטה במיזם, לאחר שבעלי המניות הקודמים לא הצליחו לגייס את ההון הדרוש להקמתו[21]. גם חברת אלומיי קפיטל לא הצליחה להקים את הפרויקט, עקב דרישה של רשות מקרקעי ישראל לדמי הסכמה בגובה 160 מיליון שקל שהופכו את הפרויקט ללא-כדאי כלכלית[22].

לקריאה נוספתעריכה


רכס רמים במבט מכיוון עמק החולה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קרויה גם "מחשוף מנרה".
  2. ^ תקציבי משרד המסחר והתעשיה, הפיתוח והעבודה נדונים בכנסת, שערים, 10 במרץ 1954
  3. ^ מתצבי צורן נתגלו ברכס מנרה, הארץ, 14 במרץ 1955
  4. ^ צבי גולדברג, עם כורי הברזל בגליל, על המשמר, 29 באוגוסט 1954
  5. ^ מתקדמות עבודות לגילוי עפרות־ברזל בגליל, על המשמר, 24 במאי 1954
  6. ^ נמשך חקר עפרות ברזל בהר מנרה, למרחב, 23 בינואר 1955
  7. ^ סקר לגילוי עפרות ברזל נערך בהר מנרה, דבר, 27 בדצמבר 1959
  8. ^ פיתוח קריית שמונה -צריפת הברזל, הארץ, 17 בינואר 1955
  9. ^ הכבול ישמש להפקת ברזל, דבר, 14 במרץ 1955
  10. ^ "קריית־הפלדה" תעמוד על תלה בסוף 1959, על המשמר, 12 בספטמבר 1957
  11. ^ "מחצבי ישראל" תנצל מרבצי הברזל בהר מנרה, למרחב, 6 בנובמבר 1957
  12. ^ במרבצי מנרה — 40 אחוז ברזל, על המשמר, 27 באוגוסט 1956
  13. ^ 30 עובדים פוטרו במכרה הברזל "רמים", קול העם, 22 בפברואר 1960
  14. ^ ספקות בדבר כדאות הניצול של עפרות הברזל במנרה, למרחב, 27 במאי 1958
  15. ^ עפרות ממנרה יהפכו לצבע, על המשמר, 22 בדצמבר 1961
  16. ^ מומחה נורווגי בודק כדאיות הפקת ברזל בהר מנרה, דבר, 11 ביולי 1963
  17. ^ תבדק אפשרות לכרות ברזל בהר מנרה, מעריב, 12 בספטמבר 1974
  18. ^ עפרות ברזל ייכרו לנסיון בהר מנרה, מעריב, 31 באוקטובר 1974
  19. ^ עמירם כהן, החברה לפיתוח הגליל, משקיעים פרטיים ואלקטרה יקימו תחנת כוח ב-250 מיליון ד', באתר הארץ, 18 ביולי 2007
  20. ^ ליאור ברון, ‏אלקטרה נכנסת לראשונה לתחום האנרגיה: תשקיע מיליארד ש' בהקמת תחנת-כוח בגליל, באתר גלובס, 15 ביולי 2007
  21. ^ עמירם ברקת, ‏אלומיי קפיטל תיכנס למיזם תחנת כוח בצוק מנרה, באתר גלובס, 5 בינואר 2014
  22. ^ עמירם ברקת, ‏רישיון חדש לפרויקט אגירת אנרגיה ב-1.4 מיליארד שקל במנרה, באתר גלובס, 30 במרץ 2020