ויקיפדיה

אפרו-מקסיקנים

אפרו-מקסיקנים הם מקסיקנים ממוצא אפריקאי, צאצאיהם של העבדים האפריקאים אשר הובאו למקסיקו כחלק מסחר העבדים הטרנס-אטלנטי. מקסיקו, כקולוניה של האימפריה הספרדית, היוותה מוקד מרכזי לשליחת עבדים במאות ה-16 וה-17 ואליה הגיעו מספר העבדים הגבוה ביותר באמריקה אשר הועברו מחופיה למדינות שונות באמריקה הדרומית והצפונית. אוכלוסייה זו התערבבה ונטמעה במשך השנים והיום היא מהווה חלק מהערבוב הגזעי המרכיב את אוכלוסיית מקסיקו הנוכחית.[1]

אפרו-מקסיקנים
אוכלוסייה
1,381,853 מיליון לשנת 2015
שפות
ספרדית מקסיקנית (אנ')
דת
רוב קתולי ומיעוט פרוטסטנטי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ייצוגם של האפרו מקסיקנים בספרות ובמחקר לוקה בחסר בשל בעיית הקטגוריות הגזעיות והמסטיסו. המסטיסו הוא הערבוב הגזעי המאפיין מדינות שונות באמריקה הלטינית, הנוצר כתוצאה מיחסים מיניים בין גזעים שונים אשר חיו באזורים אלו. הקבוצות המרכיבות את הערבוב הגזעי הן הלבנים, האינדיאנים והאפריקאים אולם כאשר מדברים על ה'מסטיסו' הכוונה היא לערבוב בין אינדיאנים ולבנים. לאחר האיסור על העבדות, מדינות רבות באמריקה הלטינית השתמשו בערבוב זה כסוג של אידאולוגיה על מנת ליצור חברה שוויונית המורכבת מגזעים שונים[1]. בשל תרבות המסטיסו העומדת בבסיס האומה המקסיקנית והמהווה חלק אינטגרלי מזהותה, אוכלוסיות שונות לא שימרו את ייחודיותן מתוך האמונה של חברה חדשה ומעורבת. כתוצאה מכך, קיימות קטגוריות גזעיות רבות אשר מעלות קשיים בניהול האוכלוסייה המקסיקנית.[2]

חלק מקשיים אלו הוא באופן המעקב על הגזעים והתרבויות השונות המגדירות אותה כיוון שיש סקאלה שלמה של הגדרות צבע ומוצא בה אנשים יכולים למקם עצמם.

עבדות ותקופה קולוניאלית עריכה

שחורים הגיעו לראשונה למקסיקו בתחילת המאה ה-16, כאשר הגברים הובאו כעבדים והנשים כמשרתות על ידי הקולוניה הספרדית. הראשון מביניהם היה חואן קורטז, אשר הובא למקסיקו בשנת 1519.[2] השחורים הובאו כעבדים לאמריקה הלטינית, כיוון שלא ניתן היה להפוך את אוכלוסיית הילידים במקום לעבדים בשל מוות ממחלות אשר הובאו מהעולם החדש או בריחתם מהעבודה.[3]

מקסיקו הייתה מוקד מרכזי בעולם החדש אליו הגיעו עבדים טרם שליחתם לחלקים אחרים באמריקה הלטינית והקריביים. ניתן לחלק את תקופת עבדות השחורים במקסיקו לשלוש תקופות מרכזיות: 1519–1780: העבדים השחורים הובאו על ידי הכיבוש הקולוניאלי הספרדי, ותקופת העבדות הסתיימה עם מגפת הטיפוס. כמחצית מכלל אוכלוסיית העבדים אשר הובאו לעולם החדש הגיעו למקסיקו אשר היוותה מדינת ציר מרכזית ממנה יוצאו עבדים לכלל מדינות אמריקה הלטינית. בתקופה זו, אוכלוסיית השחורים גדלה בעוד שאוכלוסיית הילידים הצטמצמה.

1580–1650: עלייה גבוהה בדרישה לעבדים אפריקאים. הבאת העבדים השחורים מאפריקה גדלה באופן משמעותי (30–45 אלף עבדים בשנה). האוכלוסייה האפריקאית גברה במספרה באופן משמעותי על אוכלוסיית הלבנים במקסיקו.

1650–1827: ירידה בסחר בעבדים ובעבדות עצמה. אוכלוסיית הילידים השתקמה והחלה לצמוח אוכלוסייה חדשה שלימים נקראה מסטיסו.[3] במקסיקו הקולוניאלית ('ספרד החדשה') מספרם של האפריקאים אף גבר על זה של האירופאים.[1]

הכיבוש הקולוניאלי לא החזיק רשומות בנוגע לצמיחת האוכלוסייה השחורה במקסיקו בין המאה ה-16 ל-17.[4] עם זאת, מוערך כי במקסיקו במאה ה-16 היו כ-60 אלף עבדים ממוצא אפריקני. לקראת סוף המאה ה-18, האפרו-מקסיקנים הפכו לזניחים בתוך ערבוב הקבוצות אשר הרכיבו את המסטיסו. ב-1830 מקסיקו הוציאה את סחר העבדים מחוץ לחוק, וקהילת האפרו-מקסיקניים הוכרה באופן רשמי כחלק מאוכלוסיית המסטיסו.[2] לפי רישומים מ-2005, ניתן לראות שההתייחסות לאוכלוסייה השחורה מבחינת רישומים מדיניים היא בהתמקדות על היותם סוטים מהחברה (פושעים, מסוכנים), התייחסות זו משמרת שליטה חברתית וכלכלית קולוניאלית.[2]

דמוגרפיה עריכה

באופן מסורתי, החל מן התקופה הקולוניאלית, שחורים התגוררו בשלושה אזורים במקסיקו: המדינות המקסיקניות בצפון, כגון קואווילה (Coahuila) וצ'יוואווה (Chihuahua), וראקרוס (Veracruz) וחוף האוקיינוס השקט ובמיוחד בקוסטה צ'יקה (Costa Chica). כיום, ישנם רק כמה אזורים במקסיקו עם נוכחות שחורה בולטת. רוב השחורים מתגוררים במדינת וראקרוס, על חוף האוקיינוס האטלנטי, או ב-200 הקילומטר שנמתחים בין אקפולקו (Acapulco) שבמדינת גררו (Guerrero), לפוארטו אנחל (Puerto Angel) שבמדינת אואחאקה (Oaxaca), אזור הידוע כקוסטה צ'יקה.[1]

אוכלוסייה אפרו-מקסיקנית בצפון מקסיקו עריכה

השחורים במדינות הצפון היו עבדים שנמלטו או שחורים חופשיים שהיגרו מארצות הברית לצפון מקסיקו במאה ה-19 משום שאסרו שם על עבדות.[1] קבוצה אחת כזו הייתה ה"מאסקוגוס" (Mascogos), שלוחה של סמינולים (Seminoles) שחורים, במקור מפלורידה, שהיו עבדים נמלטים ושחורים חופשיים שהתמזגו עם ילידי Seminole, שהם אינדיאנים. רבים מאלה התיישבו בתוך ומסביב לעיר של אל נסימיינטו (El Nacimiento) במדינת קואווילה, שם צאצאיהם עדיין מתגוררים.[5]

אוכלוסייה אפרו-מקסיקנית בווראקרוס עריכה

 
ציור של ילד אפרו-מקסיקני, כנראה מוראקרוס, המחזיק סלסלה מלאה פירות

רבים מהמחקרים על השחורים של מקסיקו התבססו על האוכלוסייה השחורה שחיה באותה המדינה. וראקרוס נשארה בדמיון האומה המקסיקנית המדינה השחורה ביותר ורבים לא חושבים על השחורים המתגוררים בה כמקסיקנים אמיתיים. אולי בגלל הקרבה של המדינה לקובה או לאיים קריביים אחרים, השחורים נחשבים בעיקר למהגרים או לצאצאיהם של מהגרים.[1] כאשר מתמקדים בעיר שקיימת במדינה זו, בשם "הנמל של וראקרוס" (the Port of Veracruz) שידועה גם כווראקרוס בלבד, ניתן לראות את חשיבותה ההיסטורית כאתר עיקרי של עבדות אפריקאית ואת הקשר שלה לקאריביים. הנמל שקיים בעיר זו היה פעם הנמל העשיר ביותר בתוך האימפריה הספרדית הקולוניאלית ונמל הכניסה העיקרי המשלב את העבדים האפריקאים בעבודה במטעים. כמו כן, הוא יצר שרשרת מסחרית בין מקסיקו, האיים הקאריביים, קולומביה, ונצואלה ופנמה. העיר, שמהווה עיר כניסה למהגרים ומטיילים מהקאריביים, אירופה, אפריקה ואסיה, סיפקה מקום אסטרטגי להתיישבות של קולוניות זרות. קרבתה של העיר לקובה יצרה קשר חזק בין שני המקומות, כאשר הנמלים בערים וראקרוס והוואנה היו קשורים ביניהם במסחר, תרבות, ותנועות הגירה אנושית. דוגמאות לקשר החזק ניתן לראות בכך שבתחילת 1800, קובנים רבים הזדהו עם התנועה לעצמאות ששכנה בווראקרוס, ובמהלך המלחמות הקובניות לעצמאות מספר פליטים קובנים נמלטו לעיר זו.[6]

אוכלוסייה אפרו מקסיקנית בקוסטה צ'יקה עריכה

"קוסטה צ'יקה" הוא כינוי לאזור בחוף האוקיינוס השקט המצוי במדינות גררו ואואחאקה בדרומה של מקסיקו[2], אשר לתושביו השחורים יש היסטוריה שונה. דיווחים שונים על הנוכחות האפריקאית באזור מספרים על ספינת עבדים אשר התרסקה לא הרחק מן החוף ושנוסעיה שחו לאדמה ויצרו לעצמם שם חיים כשהם משלבים את המסורות האפריקניות שלהם עם המנהגים המקומיים.[1]

פדרו באניוס (Pedro Baños), חוקר ששייך לארגון "מקסיקו השחורה" (México Negro), אומר שהאפריקאים הראשונים הגיעו לקוסטה צ'יקה בפינה הדרומית-מערבית של מדינת אואחאקה לפני 470 שנה כעבדים שהובאו לקטוף כותנה. לטענתו, רבים מתו ממחלה עם הגעתם. כמו כן, הוא טוען כי האפריקנים שהגיעו לאזור זה היו בעיקר מקונגו, מוזמביק ואנגולה.[7]

 
רקדנים רוקדים את ריקוד השדים בפתיחה של תצוגה במוזיאון הלאומי לתרבויות עממיות, מקסיקו סיטי

באזור קוסטה צ'יקה ישנן עיירות שידועות בפי אנשי האזור כ"פואבלוס נגרוס" (pueblos negros) כגון קוראלרו (Corralero) ואל סירואלו (El Ciruelo) שנמצאות במדינת אואחאקה וקואחיניקואילאפה (Cuajinicuilapa) שנמצאת במדינת גררו, שכן אחוז ניכר מהאוכלוסייה שלהן הוא ממוצא אפריקאי. מבודדים במידה רבה, השחורים באזור קוסטה צ'יקה הצליחו לשמור על סגנון חיים דומה לזה של הוריהם וסביהם. כדי לכלכל את עצמם, הם עוסקים בעיקר בדיג וגידול בעלי חיים. בנוסף, בשנים האחרונות יש פרץ של עניין של אפרו-מקסיקנים המתגוררים באזור בריקודים מסורתיים הקשורים לקבוצה זו. עיירות רבות בקוסטה צ'יקה כגון קוייאנטס (Collantes) עדיין רוקדות את "ריקוד השדים" (La Danza de los diablos), ריקוד אשר נושא דמיון לריקודים שבוצעו במערב אפריקה, שם הגברים לובשים תחפושות ראוותניות, כולל מסכות.[1]

הכרה וייצוג עריכה

לאחר שנת 1821, כשמקסיקו קיבלה עצמאות מספרד, הסתיימו ההבחנות המשפטיות הנוגעות לגזע. בשלב זה הונח כי האוכלוסייה השחורה "נעלמה" באמצעות אינטגרציה טבעית עם האוכלוסייה הרחבה. האידאולוגיה הפוסט-מהפכנית של מקסיקו בתחילת המאה ה-20 חיזקה את נרטיב היעלמותה של האוכלוסייה השחורה במקסיקו. אידאולוגיה זו קידמה את האדם המעורב מבחינה גזעית (מסטיסו) כמקסיקני האופייני והקלאסי. בעשותה כן, היא לא רק פיארה את המסטיסו אלא ביקשה להטמיע את המרכיבים הילידיים והאפריקנים של אוכלוסיית מקסיקו באמצעות אינטגרציה. המחיקה של האלמנט האפריקני במקסיקו המשיכה גם כן בעשורים הבאים.[6]

בעבר, לא היה ברור בדיוק כמה אפרו-מקסיקנים חיים בקוסטה צ'יקה או בשאר חלקי הארץ, כי השחורים לא נחשבו מיעוט מובחן על ידי הממשלה הפדרלית. לפי עדויות מנהיגי הקהילה וחבריה, לרוב מתעלמים השירותים הממשלתיים מאפרו-מקסיקנים, הם נדחקים לשוליים על ידי עמדות גזעניות ונדחקים לחיים של עוני ושל חוסר ידיעת קרוא וכתוב בשולי החברה. את האפליה וההתעלמות של הממשלה מקבוצה זו ניתן לראות בציטוטה של אישה המתאר את חוסר ההכרה בהם: " אם אבות אבותינו נלחמו למען השגת העצמאות, למה זה שההיסטוריה המקסיקנית אינה מזהה אותנו בספרי הלימוד? זה רק עוד סוג של אפליה נגד שחורים וזה גורם לנו להרגיש רע לדעת שאין לנו מקום בהיסטוריה".[7]

התעלמו במידה רבה מאוכלוסיות ממוצא אפריקני עד סוף המאה ה-20, כאשר המנהל הכללי של תרבויות עממיות (Dirección General de Culturas Populares) השיק את התוכנית הלאומית של "השורש השלישי שלנו" (Nuestra Tercera Reíz), תוכנית שהתבססה על התרומה ההיסטורית של עבדים וצאצאיהם לתרבות המקסיקנית הלאומית ושמטרתה הייתה להכיר במורשת התרבות האפריקאית של אמריקה הלטינית.

 
הלוגו של ארגון "מקסיקו השחורה"

השיח הילידי השתנה במהלך השנים 1980–1990, ועורר דיונים ותוכניות שהוגדרו סביב תפיסות של כבוד למגוון התרבותי. אף על פי כן, השינוי החוקתי של 1992, שהכיר בהרכב הרב-תרבותי של האומה, לא עורר רפורמות חוקיות בנושא זה.[8] רגשות חדשים של גאווה על היותם מיעוט ניתן לראות בהתנגדות האפרו-מקסיקנית לזרים המכתיבים כיצד הם צריכים לנהל את הארגונים שלהם. לאחר שראו צורך בארגון המעודד גאווה בתרבות האפרו-מקסיקנית, האב גלין ג'מוט (Glyn Jemmott), יחד עם פעילים נוספים, הקים את הארגון "מקסיקו השחורה" בשנת 1997. הארגון הוא קול פעיל לקידום האינטרס של אפרו מקסיקנים באזור קוסטה צ'יקה מאז הקמתו. בנוסף על כך, הארגון עובד כדי לעזור לאפרו-מקסיקנים ללמוד על המורשת שלהם ופועל גם כדי לעזור לקהילה השחורה לזהות את זכויותיה ולאמץ את זהותה התרבותית.[1]

אישים מפורסמים עריכה

גאספר יאנגה עריכה

 
פסל של גאספר יאנגה ביאנגה (Yanga), וראקרוס

גאספר יאנגה (Gaspar Yanga) נולד ב-14 במאי 1545, תאריך מותו אינו ידוע. הוא היה ידוע הוא כמנהיג אחד ממרידות העבדים הראשונות, ולאחר מכן כמנהיג הקהילה האפריקאית ליד אזור וראקרוס מקסיקו, בזמן תקופת ספרד הקולניאלית. לפי השמועות, יאנגה הוא נצר למשפחת מלוכה במדינת גאבון (Gabon) באפריקה המערבית. משם הוא נחטף ויובא לעבוד בשדות סוכר בווראקרוס. ב-1570, יאנגה ומספר עבדים נוספים נמלטו להרים ליד קורדובה (Córdoba), שם הקימו מאחז ששרד כ-40 שנה כנגד האיום של שלטונות ספרד הקולוניאלית. יאנגה וקבוצתו, הסימרונס (cimarrónes), פשטו ושדדו שיירות מסע בין וראקרוס למקסיקו סיטי. ב-1609 שלחו שלטונות ספרד הקולוניאלית צבא על מנת להילחם ולהשמיד את המאחז אותו הקים יאנגה. המאחז בפיקודו של יאנגה הביס את הצבא, ואילץ את השלטונות לפתוח במשא ומתן במטרה להעניק למאחז סטטוס חוקי, ולתושביו סטטוס של אנשים חופשיים. ב-1618 המשא ומתן צלח, והמאחז הוכרז כמושב חוקי בשם סאן לורנסו דה לוס נגרוס (San Lorenzo de Los Negros).[9]

אלברו קארייו אלארקון עריכה

אלברו קארייו אלארקון (Álvaro Carrillo Alarcón), מוזיקאי מפורסם אשר נולד בעיר סאן חואן ב-2 בדצמבר 1921, להורים ממוצא אפרו-מקסיקני ומסטיסו. הוא נפטר ב-3 באפריל 1969, בתאונת דרכים. אלארקון אשר כתב ופרסם יותר מ-300 שירים, ביניהם "השקר" (La Mentira), "קצת יותר" ו"אור הירח". אלארקון נודע בעיקר בכישרון ההלחנה שלו, בסגנון מוזיקה האופייני לאזור של קוסטה צ'יקה.[10]

אישים נוספים - ערכים באנגלית עריכה

תרבות עריכה

רוב תרבותם של האפרו-מקסיקניים הוטמעה והשתלבה עם התרבות המקומית בשל השפעות של האוכלוסייה המקומית וכן אידאולוגיית המסטיסו אשר כוננה על ידי השלטונות. עם זאת, מספר היבטים ייחודיים בתרבות האפריקנית נשמרו בתחומים שונים.

מוזיקת Son Jarocho – מוזיקת התנגדות עריכה

מוזיקת הסון חארוצ'ו (Son Jarocho) היא מוזיקה מסורתית שמקורה מדרום וראקרוס המשלבת אלמנטים אפריקנים. כמו שאר סגנונות המוזיקה אשר התפתחו באמריקה הלטינית, סגנון הסון חארוצ'ו מאופיין ומתבטא בקצב אירופאי, אפריקאי ומכיל גם מיזוג תרבויות של ילידי המקום. התיעוד הארכיוני הראשון של המוזיקה מזוהה עם השיר "אל צ'וצ'ומבה" (El chuchumbe) אשר נגדו הוצא צו קולוניאלי של השלטונות הקתוליים בשנת 1776 שאסר על השיר עקב המילים והריקוד המזוהים אתו, אשר נחשבו וולגריים על ידי השלטונות. השיר הגיע לאוזני המקומיים על ידי אוניית צי אירופאית אשר הגיעה לחופי וראקרוס והתפשט במהירות. "אל צ'וצ'ומבה" הוא השיר הפופולרי ביותר במוזיקת הסון חארוצ'ו ומזוהה כסגנון המוזיקה המסורתי של אזור וראקרוס. הריקוד המלווה למקצב מכיל צעדים גנדרניים כמו: "lifting the skirt" "kicking of the chuchumbe". חלק מגרסאות הריקוד כללו גבר ואישה או 4 גברים ו-4 נשים כאשר הריקוד מלווה ברעידות, התנדנדויות והתגפפות-קרבה רבה וצעדי "בטן לבטן". הריקוד היה הביטוי היצירתי של ההתנגדות במהלך תקופת האינקוויזיציה – הרשויות הדתיות הכריזו כי הריקוד הוא דוגמה רעה למה שמקבלים כאשר מערבבים בין מגע, שפשופים בין הזרועות והבטן. הריקוד היה נפוץ יותר בבתים מולטים ובקרב אנשים מגזע מעורב אשר היו ימאים או חיילים ופחות אצל אנשים משכילים בעלי מקצוע. כחלק מאיסורים נוספים שלא עלו בקנה אחד עם השקפות הכנסייה, תופים וכלי הקשה נלקחו מאנשים ממוצא אפריקאי במהלך האינקוויזיציה החדשה. בכך כל המקצבים והצלילים שבעבר נוגנו על התופים בעזרת הידיים, החלו להיות מופקים מפלג הגוף התחתון. כך, הפכו הרגליים בשילוב עם הידיים למקור ההקשה אשר יוצר מקצב, מה שעיצב את ה"זאפאטאדו" (zapateado), ריקוד ההקשה של סגנון הסון חארוצ'ו ושל המוזיקה המקסיקנית ככלל. בתקופה זו של האינקוויזיציה כל מי ששר, ניגן ורקד לצלילי השירים, נענש ונשלח לכלא. לעיתים, הריקוד המאפיין את מוזיקת החארוצ'ו מופיע באופן ספונטני במסיבות ריקודים או בפסטיבלים מקומיים והופך למפגן תחרותי. התחרות מתחילה כאשר הגבר הרוקד את החארוצ'ו מאתגר אישה מהקהל על ידי יצירת צלילים עם העקב והגוף בשילוב הבעות פנים. כאשר ידיו מאחורי גבו, הגבר מביט בעיני האישה אשר מתחילה גם היא לרקוע בקצב המשתלב עם ריקוד הגבר. הגבר והאישה מסתובבים אחד סביב השנייה במעגלים כאשר ראשם מונח על הכתף בניסיון להסתכל הצידה. אם האישה אינה לובשת חצאית אלא מכנסיים, עליה להניח את ידיה בצידי הגוף בעוד הגבר שומר על ידיו מוצלבות מאחורי גבו. הריקוד הוא ריקוד מיני אשר רובו מתמקד בפלג הגוף העליון ובעל מחוות פנים רבות בין המשתתפים.[13]

בדומה להפצתה של ה"אל צ'וצ'ומבה", גם מקצב ה"קונגה" (conga) הועבר לווראקרוס דרך קובה. הביצוע של מוזיקה זו על ידי ה"מולטים" ו"המסטיסוס" בווראקרוס גרם לזעם מצד מוסדות קתוליים והוביל לאיסור קצב הקונגה בדומה לאל צ'וצ'ומבה. הקונגה היו שירי מחאה שנוגנו בעיקר ברחובות וראקרוס ודרשו צדק חברתי בקרב המעמד הנמוך. השיר היחידי בשם "הקונגה של האיש הזקן" (la conga del Viejo), היה השיר ששרד את תקופת האינקוויזיציה עקב משמעותו הסימבולית להתחדשות ומסריו לשנה טובה יותר.[14]

Danza de los Negritos עריכה

ריקוד מסורתי מאזור וראקרוס, הוא חלק מריקודים המזוהים עם ילידי אמריקה והוא מושפע מהאפריקנים שהיו חיים במקסיקו. הריקוד מקורו בסיפור פולק המספר על אישה שחורה שבנה ננשך על ידי נחש. אנשי טוטונאק (Totonac), שהם אוכלוסייה ילידית המתגוררת במקסיקו ואשר היו עדים לאירוע, הופנטו כאשר ראו איך האישה מנסה להחיות את בנה על ידי שימוש בשיטות אפריקניות דתיות. הריקוד כפי שנהוג לבצעו כיום, מתאר את האמא בדמותה של מרינגואילה העוזרת לבנה ההלום מנשיכת הנחש, בזמן שקבוצה של רקדנים שחורים מסתובבים סביבה בתנועות המדמות את הנחש. את תפקיד האם לרוב מבצע אחד הרקדנים הזכרים בריקוד אשר לבוש בדמות אישה. הריקוד מאופיין כריקוד קצר אשר רוב התנועות בו מלוות בתנוחות כפופות בתגובה לסגנונות תנועה ולבוש אפריקנים. הריקוד מסתיים בטקס של הרג הנחש וחידוש הטקס הפולחני בביצועה של האם.[13]

The straw bull dance עריכה

הריקוד מבוסס על אגדה המדברת על גבר בשם פרנסיסקו אשר היה גר על החוף עם אשתו מריה ובבעלותו 24 חוות אשר כל אחת מהם נוהלה על ידי רב"ט ספרדי. יום אחד התחיל מרד והשוורים החלו להיעלם מהחוות דבר אשר הזעים את פרנסיסקו. הוא הלך לרפת הראשית ומצא שם שור יחיד ובודד וסביבו רועי בקר. כל אחד מן הרועים ניסה לסמן את השור (ייתכן כי על ידי קעקוע) בטענה שהוא שייך לו. בכעס רב, אסף את 24 הרועים ובקושי רב הביא את השור לבית המשפט כשניסה להאשים את הרועים בגנבה. השור מסמל אומץ וגבריות והוא מוערץ על ידי רועים ברחבי מקסיקו. קהילות אתניות רבות במקסיקו מעריצות את החוזק של השור אך אצל האפרו-מקסיקנים, סמלו של השור מהדהד בחוזקה עקב הגלות שמהווה חלק אינטגרלי מחייהם. הריקוד של האפרו-מקסיקנים the straw bull dance מאופיין במיניות וצעדים קצביים וכולל חליפות שונות, כובעים ושוט. ריקודי השוורים מכילים תוכן של אלימות ואגרסיביות הנראים גם בריקודי השדים.[15]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Ariane Tulloch. Afro-Mexicans: A short study on Identity (PDF) (MA). University of Kansas. נבדק ב-27 באפריל 2012. {{cite thesis}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 5 White, Kelvin L. (2009). "Meztizaje and remembering in Afro-Mexican communities of the Costa Chica: implications for archival education in Mexico". Archival Science. Springer Nature. 9 (1–2): 43–55. doi:10.1007/s10502-009-9102-5. ISSN 1389-0166.
  3. ^ 1 2 Simms, Ellen Y. (2008). "Miscegenation and racism: African-Mexicans in colonial Spain". Journal of Pan African Studies. 2 (3): 228–254.
  4. ^ Vinson, Ben (2005). "Fading from memory: Historiographical reflections on the Afro-Mexican presence". The Review of Black Political Economy. SAGE Publications. 33 (1): 59–72. doi:10.1007/s12114-005-1033-7. ISSN 0034-6446.
  5. ^ Gonzales, P.; Rodriguez, R. (1996). "African roots stretch deep into Mexico". Mexico Connect. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Sue, C. (20 בנובמבר 2010). "Racial ideologies, racial-group boundaries, and racial identity in Veracruz, Mexico". Latin American and Caribbean Ethnic Studies. 5(3): 273–299. doi:10.1080/17442222.2010.513829. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 “Black Oaxacans Demand Recognition
  8. ^ Hoffmann, O; Rinaudo, C (2014). "The Issue of Blackness and Mestizaje in Two Distinct Mexican Contexts: Veracruz and Costa Chica". Latin American and Caribbean Ethnic Studies. 2 (3): 138–155. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ Yanga, Gaspar (c. 1545-  ?), The Black Past: Remembered and Reclaimed (באנגלית)
  10. ^ "Alvaro Carrillo Alarcón". אורכב מ-המקור ב-2018-03-26. נבדק ב-18 באוגוסט 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2014-12-18. נבדק ב-2011-02-06. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Vincent, Theodore G (2001). The Legacy of Vicente Guerrero, Mexico's First Black Indian President. University Press of Florida. ISBN 978-0-8130-2422-6.
  13. ^ 1 2 Anita Gonzalez (2004). Jarocho's Soul: Cultural Identity and Afro-Mexican Dance. University Press of America. ISBN 9780761827757.
  14. ^ Díaz-sánchez, M; Hernández, A. (2013). "The Son Jarocho as Afro-Mexican Resistance Music". The Journal of Pan African Studies. 6 (1): 187–209.
  15. ^ Anita González (2010). Afro-Mexico: Dancing Between Myth and Reality. University of Texas Press. ISBN 9780292723245.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אפרו-מקסיקנים&oldid=38108328"