ארבע חירויות

ארבע חירויות
	אונית המעפילים "ארבע חירויות"
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
נמל המוצא	מדרום לבוקה דה מגרה
מספר מעפילים	1,024 נפש
רב החובל	איטלקי
מפקד האונייה	פבי גבר
גדעוני	אלי זוהר
נתוני האונייה
תאריך רכישה	(נחכרה)

ארבע חירויות הייתה אוניית מעפילים, אשר הגיעה לחופי ארץ ישראל מאיטליה ב-23 באוגוסט 1946. על סיפונה הפליגו 1,024 ניצולי השואה. האונייה נלכדה על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. "ארבע חירויות" הייתה אוניית המעפילים הראשונה שנוסעיה גילו התנגדות למעצרה בלב ים. שמה של האונייה נלקח מנאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, אשר נישא בקונגרס האמריקאי ונקרא "נאום ארבע החירויות"; בו קרא להשתתת החברה האנושית על בסיס ארבע חירויות, המנחות את העולם החופשי: חירות הביטוי, חירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד.

תולדותיה עריכה

רכישה והכנה להפלגה עריכה

האונייה נבנתה כאוניית נוסעים והייתה בעלת תפוסה של 650 טון ומנוע דיזל שאיפשר לה מהירות של 10 – 12 קשר (18.5 - 22.5 קמ"ש). שמה הראשון היה "Fede". אנשי המוסד לעלייה ב', בראשות יהודה ארזי, רכשו אותה באיטליה באמצעות אשת קש איטלקייה, אחת מבעלי חברת מספנה ובוני אוניות גדולה. הרכישה הייתה באמצעות מוסו, סוכן ומתווך אוניות מחברת "דאקו פרסו מוסו מרקוצ'י" ("Dacco Presso Musso Marcutchi"), מפעילי המפלגה הרפובליקנית באיטליה. הרכישה התבצעה במספנה בנמל אונליה^{[דרושה הבהרה]} באיטליה לחוף הים הליגורי, סמוך לגבול צרפת.

האונייה שימשה להפלגת העפלה ראשונה במאי 1946, אז נקראה "דב הוז". האונייה הגיעה לנמל חיפה ומשם הפליגה לאיטליה, ולכן הייתה ידועה לבריטים.
האונייה הוכנה להפלגת העפלה שנייה, והפעם ניתן לה השם "ארבע חירויות" על ידי פועלים מקומיים וקבוצת עולים מהכשרת השומר הצעיר, שהיו אחר כך חברי הגרעין שייסד את קיבוץ זיקים. הם שיפצו את התשתית שנשארה מהפלגתה כ"דב הוז" והוסיפו ארבע סירות הצלה מעץ ל-12 נפש, כל אחת.

מפקד האונייה היה איש הפלי"ם פבי גבר, ולצדו פטר הופמן, גם הוא איש הפלי"ם, שהדריך מעפילים בהפעלת מכונות האונייה. הגדעוני היה אלי זוהר ("שמשון"). רב החובל וצוות הימאים היו איטלקים.

המעפילים וארגונם עריכה

בהפלגה השתתפו 1,024 מעפילים. כמחציתם היו חברי תנועות הנוער היהודיות הציוניות וחברי המפלגות דרור, השומר הצעיר, בית"ר, המזרחי, אגודת ישראל, דרור-קדימה, הנוער הציוני, וגורדוניה. המחצית השנייה של המעפילים מנתה קבוצות צעירים מסלוניקי ויהודים ממוצא פולני. רוב המעפילים היו צעירים עד גיל 30 שנאספו על ידי אנשי המוסד במחנה בבוקה דה-מגרה(איט'). הם שטו באסדות לאורך נהר מגרה עד לאזור שבו עגנה האונייה, בשפך הנהר למפרץ מדרום לבוקה דה-מגרה, מדרום מזרח לעיר לה ספציה.

המעפילים הגיעו לסיפון האונייה באמצעות סירות ממונעות שנעו בין החוף לאונייה. לאחר שעלו לסיפון התארגנו הקבוצות וחולקו ביניהן תפקידים. קבוצת הסלוניקאים הייתה אחראית לחלוקת המים, קבוצת גורדוניה - למזון וקבוצת השומר הצעיר - להתקנת המיטות. קבוצה אחרת הייתה אחראית לניקיון. לאחר שהחלו אי סדרים באונייה, בגלל השתלטות "בעלי זרוע", מונה צוות נציגים מכל הקבוצות והוסמך להתערב בניהול האונייה.

ההפלגה עריכה

"ארבע חירויות" הפליגה ב-23 באוגוסט 1946, בשעה 03:00. האונייה חמקה במהירות מנקודת ההעמסה ונמל בוקה דה מגרה. עם עליית המעפילים על הסיפון ציוו מפקדי האונייה על היציאה לדרך, בשל החשש מגילוי מוקדם על ידי הבריטים. עבודות ההכנה לאכסון המעפילים נמשכו תוך כדי ההפלגה. ככלל, התנאים בספינה היו קשים מאוד ונוסעים רבים חלו עקב כך.
כאשר הפליגה האונייה היה הים רוגש. היא נעה בנתיב ההפלגה המתוכנן מנמל ההעמסה אל מצר מסינה, כרתים, משם לכיוון אלכסנדריה, במצרים. במרחק של כ-50 מייל (כ-80 קילומטרים) מהחוף המצרי פנתה "ארבע חירויות" מזרחה לחופי הארץ והתקרבה אליהם מצד דרום. בשלב זה התקבלה הודעה ממפקדת ההגנה בארץ ישראל להפליג לחוף שפיים.

העימות עם הבריטים עריכה

ב-2 בספטמבר בשעות הצהרים התגלתה הספינה לראשונה על ידי מטוס בריטי שהמשיך לחוג מעליה. האונייה הייתה אז במרחק של כ-20 – 30 מייל (30 - 50 קילומטרים) מתל אביב.
המעפילים תודרכו לקראת עימות עם הבריטים. במהלך ההפלגה תורגלו המעפילים בירידה מהירה לבטן הספינה כאשר תתגלה וכן נערכו תרגילי תפיסת עמדות להתנגדות בפני השתלטות על הספינה. קבוצת גורדוניה הייתה תחת פיקודו הישיר של פבי גבר והייתה אחראית לגשר האונייה. קבוצת השומר הצעיר הייתה תחת פיקודו של אלי זוהר ומוקמה בחלק הקדמי של הספינה, ופטר הופמן היה אחראי לחלקה המרכזי. הוכנו קופסאות שימורים שיזרקו על הבריטים כאשר יעלו על הסיפון, וכן הוסלק מטען חומר נפץ לשם פיצוץ האונייה בנמל חיפה לאחר פינויה.

למרות כל ההכנות, בפועל, מיד לאחר גילויה, נתן מפקד האונייה הוראה לשוט במהירות לכיוון תל אביב. מכיוון צפון הגיעו שלוש משחתות של הצי המלכותי הבריטי וחסמו את נתיב ההפלגה במרחק 2 – 3 מייל (5 - 8 קילומטרים) מהחוף. אחת המשחתות התנגשה בירכתי הספינה והרסה את מערכת ההיגוי, ונחתים בריטים ירו יריות באוויר והתיזו סילוני מים על המעפילים. המעפילים החלו להשליך קופסאות שימורים לעבר הבריטים. קבוצת הנחתים הראשונה שעלתה לסיפון נתקלה בהתנגדות עזה, והמעפילים הצליחו לגבור עליהם, לפרקם מנשקם ולהשליכו לים. קבוצה נוספת של נחתים הצליחה לקשור את הספינה למשחתת, לאחר עימות ארך כשלוש וחצי שעות. 90 נחתים בריטים משתי משחתות, אה"מ צ'ילדרס (HMS Childers)(אנ') ואה"מ שיוולרס (HMS Chivalrous)(אנ') הצליחו להשתלט על האונייה.

בעת העימות לא פעל הקשר, ומכשיר הקשר שהיה בידי אנשי הפלי"ם הושלך המימה. במהלך המאבק קרבה האונייה לחוף ושנים עשר נוסעים קפצו מהאונייה במטרה לשחות אל חופי הארץ, אולם הבריטים תפסו עשרה מהם.
לאחר העימות העניקו הבריטים סיוע רפואי לפצועים, אשר 13 מהם נזקקו לאשפוז. יחסם ההומני של החיילים הבריטים, יחד עם תשישותם הרבה של המעפילים, מנעו כנראה התנגדות נוספת.

גירוש למחנות המעצר בקפריסין עריכה

ב-3 בספטמבר הועלו המעפילים לספינת הגירוש אמפייר הייווד, שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין קאראלוס ומחנה 55, ליד פמגוסטה. לאחר שהתמלא מחנה 55, פתחו הבריטים את מחנה 62 ו-2 מחנות נוספים, אליהם הועברו שאר המעפילים המגורשים.

על פי הוראת מטה המוסד באיטליה היו המלווים, אנשי הפלי"ם, אמורים להצטרף אל המעפילים לאחר שהאוניה תיתפס על ידי הבריטים, לעלות עמהם לאוניות הגירוש לקפריסין, תוך שהם מבריחים דלק במיכלים, כדי שישמש לשרפת ציוד במחנות המעצר. ואכן שלושת המלווים התלוו אל המעפילים וגם מילאו מיכלים בדלק. אולם השריפה לא מומשה בסופו של דבר בגלל התנגדות מפקדת ההגנה בארץ ישראל. המלווים חולצו ממחנות המעצר כעבור זמן קצר.