פתיחת התפריט הראשי

אריה דיסנצ'יק

עיתונאי ישראלי
אריה דיסנצ'יק

ד"ר אריה דיסנצ'יק (צ'יק) (13 בדצמבר 190714 באוגוסט 1978) היה עורכו השני של העיתון "מעריב", לאחר מותו של מייסד העיתון ועורכו הראשון, עזריאל קרליבך. דיסנצ'יק שימש עורך "מעריב" במשך 18 שנה, התקופה הארוכה ביותר מכל עורכי העיתון. ממייסדי תנועת בית"ר.

ביוגרפיהעריכה

דיסנצ'יק נולד בריגה שברוסיה (כיום בלטביה). למד באוניברסיטת ריגה וסיים עם תואר דוקטור בכלכלה באוניברסיטת וינה. שלט בשפות יידיש, עברית, רוסית, לטבית, גרמנית ואנגלית.

ב-1923 נמנה עם מייסדי תנועת בית"ר בלטביה, והיה חבר ההגנה העולמית שלה בווינה. בשנת 1929 הגיע לפריז, לאחר שהוזמן על ידי זאב ז'בוטינסקי להיות מזכירו האישי, ויצא עם ז'בוטינסקי בשליחויותיו לרוב ארצות אירופה. במקביל עסק בעבודה עיתונאית – כתב לעיתונים יהודיים בריגה וגם לעיתונים לטביים.

עלייתו ארצה ב-1934 הרחיקה אותו ממוקדי הכוח והעשייה הבית"ריים. בתחילה עבד בעיתונים של בית"ר ואחר כך התקבל לעבודה בסוכנות "פלס" שייבאה ומכרה עיתונים זרים. התקבל לעבודה בסוכנות הידיעות האמריקאית Associated Press‏ (AP), והוזמן לעבוד בעיתון "הבוקר" של הציונים הכלליים. במקביל ערך את העיתון הסאטירי "עגל הזהב". בעת מלחמת העולם השנייה עשה מאמצים רבים לאתר את הוריו ובני משפחה אחרים שהשאיר אחריו בריגה, אך לשווא; הם נרצחו כולם בידי לטביים עוד בטרם הגיעו הנאצים לשם.

בשנת 1948 פנה אליו עזריאל קרליבך והציע לו להצטרף להקמת העיתון החדש "מעריב". דיסנצ'יק נרתם לעשייה. בשל היותו עיתונאי יחידי שלא עבד ב"ידיעות אחרונות", יכול היה לארגן את כל ההכנות להקמת עיתון חדש: לקבל רישיון מן השלטונות הבריטיים, לגייס במהירות סכומי כסף לרכישת נייר לדפוס ומקום לאחסונו, להתקשר לבית דפוס שיהיה מוכן להדפיס את העיתון החדש ולשמור על כך בסוד גמור, להקים צוות ראשוני של עובדים מחוץ לחבורת העיתונאים עליהם כבר ידע.[דרושה הבהרה]

במהלך פרשת רצח פיאטלי נדונה לראשונה הפרה של סוב יודיצה בפני בית המשפט העליון. שאול הון, כתב "מעריב", פרסם בנובמבר 1958 כתבה על המשפט, ובה נאמר שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט – אך לפני תחילת המשפט השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי.[1] הון ודיסנצ'יק הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בפרסום עניין התלוי ועומד לדיון בבית משפט, והוטל עליהם קנס בסכום 200 ל"י. בית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים.[2][3]

דיסנצ'יק היה נשוי פעמיים לשולמית דראליץ, ולהם נולדו שני בנים: עידו ורוני. שולמית נפטרה ממחלת הסרטן ב-1958. שנים אחדות לאחר מותה נשא דיסנצ'יק לאישה את רחל פשיסוכר, ועמהּ חי 18 שנה עד לפטירתו.

דיסנצ'יק, שכּונה בפי חבריו ואנשי מעריב "צ'יק" (שם שנחרט על קברו), היה מעורה בחיי המדינה וביחסים אישיים עם ראשי השלטון (מסופר על לוי אשכול שהיה יושב בישיבה סגורה והודיע שלא להפריע לו אלא בשני מקרים: כשפורצת מלחמה או אם דיסנצ'יק מטלפן).

בסוף 1974 פרש דיסנצ'יק מעריכת העיתון. כעבור ארבע שנים נפטר ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק בהלוויה רבת משתתפים.[4]

בשנת 1990 קראה עיריית תל אביב-יפו רחוב על שמו בשכונת צהלה. בנו, עידו דיסנצ'יק, היה לימים עורך "מעריב".

לקריאה נוספתעריכה

  • צ'יק – אריה דיסנצ'יק, 1907–1978 (כתבו: בני המשפחה),‫ תל אביב: ספרית מעריב, תשנ"ב.
  • יובל אליצור, אריה דיסנצ'יק "מנכ"ל המדינה", 31 דמויות ממעצבי דור המדינה, הוצאת כרמל, 2008, עמודים 231 - 236.

הערות שולייםעריכה